מהחושך לאור… פרק 2 סיפור על וואן דיירקשן

חזרתי הביתה צולעת וחסרת כוח, זרקתי את התיק על הרצפה והתיישבתי על הספה הקרועה, ראיתי את הקירות מתקלפים וחרקים זוחלים להם בין קורי העכביש, אחרי כמה דקות קמתי בכל הכוח מהספה וניגשתי למטבחון, הוצאתי מהמגירה את הסכין הכי חד שמצאתי וכיוונתי אותו לגופי, פתאום נשמעה דפיקה בדלת הלכתי לעברה ופתחתי אותה, ראיתי איש גדול בבגדים שחורים ושאל: "כאן קייט גרה?" "לא" אמרתי בקול מבולבל, אחרי כמה שניות שהוא בחן את גופי ושאל: "הכל בסדר? את לא נראית כל כך טוב.." "אני בסדר זה כלום.." עניתי לו בקול מוזר, "לפי הקול שלך אני יודע שקרה משהו" הוא ענה לי ומשך לי בידי לעבר כניסת הבניין, "מה אתה עושה?!" שאלתי אותו תוך כדי שאני נגררת אחריו, הוא לא ענה לי, הוא פשוט דחף אותי למכונית שלו ונסע, "דרך אגב קוראים לי פול" הוא אמר וחייך אליי, לא עניתי לו, פשוט רציתי שהוא ישחרר אותי, רציתי לחזור לחיים הרגילים שלי, הגענו לבית החולים האזורי, "נשלח אותך לטיפול, אני לא מוכן שהבנים יראו אותך ככה" הוא אמר תוך כדי שהוא סוחב אותי בבית החולים, "הבנים?" לחשתי לעצמי…
אחריי סיבוב בכל בית החולים הלבישו אותי בחלוק והכניסו אותי לחדר שיקום, בהתחלה ממש נבהלתי מכל המכשירים והגאג'טים אבל התחלתי להתרגל לחדר..
~כעבור חודש~
לאט לאט פתחתי את עייני וראיתי את פול ועוד נער עם תלתלים שעומד לידו ומסתכל עליי, "מה קורה פה?" שאלתי את פול בקול עייף "את ישנת כמה זמן.." הנער לחש לי, "כמה זמן בדיוק?" קמתי משכיבה לישיבה והרגשתי כמו חדשה, עייני נפתחו וגופי היה משוחרר כמו שלא היה אי פעם, רציתי לצרוח מאושר באותו רגע. "את ישנת כמה שבועות…" פול אמר ואני צרחתי, בבהלה קם מהצד עוד נער בלונדיני ושאל: "הכל בסדר איתך?!" "כמה שבועות?" לחשתי לעצמי, הייתי בהלם מוחלט, "ולמה בדיוק ישנתי כמה שבועות? ומי אתם בכלל?" שאלתי אותם ורק רציתי לברוח משם, "תכירי, זה הארי" פול אמר והצביע על הבחור עם התלתלים והעיינים האפורות, "וזה נייל" הוא אמר והסתכל על הנער הבלונדיני והעיינים הכחולות העמוקות. "היי" לחשתי בבהלה, הם לא אמרו כלום, הם רק הנהנו בראשם וחייכו, "יש עוד שלושה בנים אבל הם לא יכלו לבוא היום.." פול אמר בקול מבואס. היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו אבל לא רציתי לבזבז את זמנו. אחרי כמה דקות של שתיקה פול שאל אותי: "ממה שהבנתי קוראים לי ג'סיקה הורסון" הוא אמר והושיט לי את תעודת הזהות שלי, חטפתי אותה מהר מידו והכנסתי אותה לכיס המכנס ששכב לו על הכיסא, לא עניתי לו, פשוט הנהנתי בראשי לחיוב, "טוב תצאו אני צריכה להתלבש" אמרתי להם והם יצאו מהחדר, הרגשתי ממש טוב, לא היו לי סימנים כחולים, לא פנסים, השיער שלי היה מסודר, לא היו לי כיווצים בשרירים, הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, סיימתי להתלבש, לבשתי את החולצה החומה והישנה ואת הסקיני ג'ינס הקרוע שתמיד עליי, "סיימתי" צעקתי להם והם נכנסו, הם הסתכלו על הבגדים שלי והיו מזועזעים מהמראה שלי, "גברתי, אני לא חושב שככה צריכה להתלבש נערה חשובה" פול אמר לי, אחרי כמה שניות של רצינות בהבעת פניי התחלתי לצחוק כאילו אין מחר, צחקתי יותר מידי ואז הפסקתי לאט לאט, "סליחה?" שאלתי אותו מצחקקת "תביני ג'סיקה, אותה קייט שפול שאל אותך עליה היא בעצם נערה שבית הספר שלך שראתה אותך סובלת מהצקות וממכות, היא שלחה לנו בקשה שנצרף אותך אלינו, לצוות שלנו, שהחיים שלך ישתנו" נייל אמר אבל לא כל כך הבנתי למה הוא התכוון, "הצוות שלכם? על מה אתה מדבר?" שאלתי מבולבלת, "ג'סיקה את לא מכירה אותנו? אנחנו וואן דיירקשן", חשבתי לי ואז נזכרתי "אהה אתם הבנים האלה שכל הבנות בשכבה שלי צורחת ממכם.." אמרתי בקול בטוח ואז אמרתי לעצמי בלב: "מה הם רוצים ממני?". "נכון אלה אנחנו, כנראה.." הארי ענה לי. אחרי כמה דקות של פיטפוטים נכנסת אישה בלונדינית ולידה תינוקת קטנה בעגלה, "ג'סיקה? זה בשבילך" היא אמרה והושיטה לי בגדים נקיים שמריחים טוב. לא ידעתי איך לענות לה…….