מה שהם היו רוצים- פרק 1 (ניסיון)

º שארלוט º
היער שלצדדי עבר במהירות מסחררת. הייתי מבוהלת כל כך מעצם העובדה של איבוד השליטה, עד ששכחתי למשוך במושכות של דני, הסוסה שעליה רכבתי. אני לא יודעת מה קרה לה. רגע אחד היא הייתה בסדר גמור ועשינו את הטיול היומי הרגיל שלנו ביער, ורגע אחר היא התחרפנה לגמרי ויצאה מדעתה. היא ניתרה בבהלה על רגליה האחוריות והתחילה לדהור במהירות על דעת עצמה, אחוזת טירוף.
ניסיתי להרגיע אותה ולעצור אותה לפני שזה יהיה מאוחר מידי, אך לא הצלחתי להוציא מילה מפי לאחר ניסיון אחד וכושל. קודם כל הייתי חייבת לשכב על גבה ולתפוס בשערותיה כדי שלא אפול ממני, ושנית הייתי בעצמי בפאניקה. דני מעולם לא השתגעה כמו עכשיו והיא תמיד נשמעה לי- גם אם היא הייתה נבהלת מאיזה נחש תועה, הייתי מצליחה להרגיעה.
הפעם זה היה אחרת.
"דני!" צעקתי לבסוף בעוד אני תופסת בשערותיה בחוזקה. "עצרי, דני!"
הסוסה נשפה בעצבנות והמשיכה לדהור אל מעמקי היער. אם אצליח בסופו של דבר לעצור אותה, אני בטח אהיה אבודה. למעשה, זה עדיף מכלום.
"תירגעי, דני. הכל בסדר," המשכתי לצעוק ועזבתי את קווצת שיער שלה מאחת מידי כדי ללטף את ראשה. המעשה הטיפשי הזה גרם לי כמעט לאבד את אחיזתי בה. מהירות דהירתה הייתה חסרת מעצורים, הרבה יותר מדהירה שאליה אני רגילה כשאנחנו מתאמנות בחוץ. משהו בטח קרה לה ולא יכולתי לדעת כשהיא המשיכה לדהור ככה.
החלטתי שאני כבר לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך להיות כך חסרת שליטה, ולכן גיששתי אחר המושכות בזהירות. לאחר שהן היו תפוסות בידיי, עברתי למצב ישיבה ומשכתי בהן בחוזקה. דני לא עצרה. לא עזר. נתתי לה שתי טפיחות עם עקביי מגפיי, והיא בכל זאת המשיכה בשלה, כאילו מי אני בכלל שתאמר לה מה לעשות.
הצלפתי עם המושכות על גבה- דבר שלא נהגתי לעשות בעבר- בכוחניות, ובתוך שניות מספר היא נעצרה. לצערי זאת לא הייתה עירה שאומרת על כך שהיא נרגעה או החליטה להקשיב לי, אלא זאת הייתה עצירה פתאומית, כזאת שאיתה היא התרוממה על רגליה האחוריות בתנופה, גורמת לי להרפות את אחיזתי במושכות וליפול אחורנית על האדמה הקשה בעוד צרחה נמלטת מפי ומפלחת את הדממה.
צללתי לתוך חשיכה מוחלטת.
×
"היי," שמעתי קול ממקור לא ידוע. עיניי נפקחו באיטיות, תחושת בלבול תוקפת אותי. מה קורה פה? ומי זה הבחור שרוכן מעליי? היה לו שיער שגלש על פניו ברכות ועיניו החלביות הביטו בי בדאגה על אף שמבטו היה רציני. המגע של ידו על מצחי היה נעים ועדין.
ואז נזכרתי במה שקרה לי קודם עם דני. כאב הנפילה עבר לכל אורך עמוד השדרה שלי והסטתי את מבטי הצידה, כדי שהבחור לא יראה את הכאב שחוויתי. שמתי לב שראשי כלל לא על הקרקע, אלא על זרועו. בתנועה אינסטינקטיבית עברתי לתנוחת ישיבה למרות הכאב שהעלה בעיניי דמעות צורבות. סומק ורדרד צף על לחיי וממש לא רציתי שיראה אותי כך. מעולם לא הייתי בקרבה כזאת לבחור.
"את מרגישה בסדר? זאת הייתה נפילה קשה," אמר ונגע בכתפי. הנהנתי ומחיתי את דמעותיי מעיניי. איך דני הייתה יכולה לגרום לי לדבר כזה? היא סוסה טובה, ממושמעת ועדינה שלא תפגע אפילו בזבוב. עכשיו היא איפשהו ביער, משוטטת לה בין העצים ומתרחקת ממני בכל דקה שעוברת.
"את גרה כאן בסביבה?" שאל ושמעתי רשרושי עלים מאחוריי. ניחשתי שזה הבחור מתרומם ממקומו. "אני יכול לתת לך טרמפ או אם את רוצה אני אלווה אותך הביתה."
ניסיתי לקום על רגליי, אך גבי הדואב סירב לשתף איתי פעולה. מעדתי אחורנית ונפלתי חזרה לישיבה. נאנקתי ושפשפתי את גבי. זה לא שבר, בזה הייתי בטוחה, אבל אין ספק בכך שהחבלה תקשה עליי במהלך הימים הקרובים.
"תיזהרי," אמר הבחור והניח את ידו על גבי למשענת בניסיון השני לקום על רגליי. הסתובבי אליו וראיתי שמזווית פיו היה שמץ של חיו קטן. "אז מה, את רוצה לענות לי או שאת אילמת?"
"אני גרה בסביבה," השבתי לבסוף והתרחקתי מידו. השפלתי את עיניי לאדמה היבשה מבלי ומר דבר נוסף. בנוסף לזה שאף פעם לא הייתה לי קרבה כזאת לבחור, יש לי בעיה להסתכל ישירות לעיניים שלהם. אני לא מרגישה בנוח כשאני עושה זאת.
הוא הנהן. "טוב. אז לפני כן אולי כדאי שתשתי משהו. את חיוורת לגמרי." הוא הוציא מחגורתו שהייתה קשורה למותניו ברפיון מימית מים. הוא מזג מים לתוך המכסה שהיה בצורת כוס עם ידית והושיט אותו לידי. לקחתי את המכסה בהיסוס ואז לגמתי ממנו כמה לגימות קטנות. כשסיימתי לשתות את תכולתו, החזרתי לו את המכסה במלמול תודה.
"את יכולה ללכת או ש…?" שאל ואני הנהנתי במהירות. הראיתי לו שאני מצליחה ללכת מבלי להראות כל סימן של כאב, והוא הלך אחריי. זה נדרש לי מאמץ רב גם ללכת וגם להעמיד פנים שהמצב רגיל אחרי נפילה כזאת. בכל אופן הוא האמין לי.
בדרך הביתה חשבתי על כמה שאני כועסת. כועסת על עצמי שלא יכולתי לשלוט בדני, וכועסת על דני שגרמה לי ליפול מגבה בכוונה תחילה ולהיחבל בצורה קשה. התנחמתי בעובדה שבעוד דקות ספורות אנחנו מגיעים כך שאשכב במיטתי ואקח תנומה טובה כדי להסדיר את מחשבותיי.
"אז איך זה קרה?" הבחור ניסה לפתוח איתי בשיחה. הוא הכניס את ידיו לתוך כיסי מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו בתנועה כזאת אדישה.
"אני לא יודעת בדיוק, זה קרה מהר מידי," השבתי בשקט, לא יודעת אם כדאי לי לספר את מה שקרה למישהו זר. מה אם הוא שואל אותי סתם מתוך נימוס או סתם כדי שהאווירה לא תהיה מוזרה ומתוחה?
"ראיתי את הסוסה שלך דוהרת לכיוון קרחת היער בטירוף." הנהנתי. "את רוצה שנחזור לקחת אותה? יכול להיות שהיא עצרה שם ועוד אפשר יהיה לתפוס אותה לפני שהיא תברח שוב."
נדתי בראשי ומשכתי באפי. "לא. שתברח." זאת לא דני שאני מכירה, הזכרתי לעצמי כשהמצפון הציק לי. אין לי טעם לחזור אחריה ושהיא תעשה לי את אותו הדבר בשנית. חוץ מזה, אני כלל לא יודעת אם אני באמת אוכל לחזור שוב לרכוב. התמונות של דני משתגעת ודוהרת בטירוף ואז את הרגע שאני נופלת ממני גרמו לליבי לדהור בעצמו ולהעיר את הפאניקה שבתוכי.
"את יודעת, אני לא חושב שאת צריכה לוותר עליה כל כך בקלות; ואני לא חושב שהיא עשתה את זה בכוונה," אמר והביט אל האופק, שהיה עדיין מלא בעצים ושיחים.
"מה אתה יודע עליה בכלל?" שאלתי בחשיקת שיניים. ממש לא רציתי לדבר על דני עכשיו. לא יכולתי לחזור לקחת אותה. הרגשתי פגועה מאוד ממנה, פיזית ונפשית. בטח היא התכוונה לנטוש אותי בשלב מסוים. אני אולי לא דוברת בשפה שלה או קוראת לה את המחשבות, אבל זה יכול להיות הגיוני. הסיבה גם יכולה להיות שהיא רצתה להיות חופשיה ולא כלואה כמעט כל היום באורווה.
"שום דבר, למען האמת," הוא משך בכתפיו. "אני רק אומר."
רציתי לומר לו בעצבים שהוא לא מבין בכלל על מה הוא מדבר ושום דבר מזה לא עניינו. לא היה לי את האומץ. המשכנו בדרכנו בדממה עד שיצאנו מהיער. כמה מטרים מאיתנו התמר הבית שלי ולצידו אורוות הסוסים. אמרתי לו שאני יכולה להסתדר מפה ולהמשיך לבדי עד הבית, אבל הוא התעקש ללוות אותי עד לדלת; הוא אמר שזה ליתר ביטחון אם אפול או פתאום לא אוכל ללכת יותר בגלל הפגיעה בגבי.
רציתי לדעת למה הוא בכלל טורח. הוא לא אחד מהשכנים שלי או מהסביבה בכלל- כי אם כן הייתי כבר מכירה אותו. חוץ מזה שאם הייתי רוצה עזרה הייתי מבקשת. לא נפגעתי אנושות- אני עדיין יכולה ללכת, אז הוא יכול להמשיך בדרכו.
הרהרתי מה אני הולכת לומר לאימי ברגע שאגיע הביתה ללא דני. לא רציתי שהיא תדע דבר ממה שקרה קודם- מפני שאני בכלל רציתי לשכוח מהעניין. למרות זאת לא תהיה לי ברירה ואני אצטרך לתרץ לה משהו על היעלמותה. אני אגרום לזה להיראות כמה שיותר אמין.
במחשבה שנייה, עדיף לומר לה את האמת. אם אתרץ לה איזה משהו עלוב, היא תאמר לי שאני נערה לא אחראית ולא תקנה לי סוסה חדשה. אולי היא אפילו לא תיתן לי להתקרב לאורוות הסוסים עד להודעה חדשה- ואת זה ממש לא רציתי שיקרה. הסוסים הם חלק בלתי נפרד מחיי, ואני בהחלט לא רוצה לאבד אותם.
×

º אית'ן º
הגענו לביתה. נעמדתי במרפסת הכניסה והבטתי בה פוסעת אל עבר הדלת, נוקשת עליה פעמים, ומחכה שתיפתח. כשהיא נפתחה, אישה בסביבות גיל הארבעים פתחה אותה לרווחה. לרגע היא חייכה אל הנערה האדמונית ובירכה אותה לשלום בנשיקה על המצח, ואז העבירה את מבטה אליי והרימה את גבותיה.
"אית'ן!" היא אמרה בחביבות. "בדיוק אני ואימא שלך מדברות עליך. בוא, היכנס."
הנערה האדמונית נכנסה ראשונה ואני בעקבותיה, סוגר מאחורי את הדלת. זה היה בית נעים וקומפקטי, בעל שתי קומות. מבפנים הוא נראה כאילו היה עשוי מעץ. בצד אחד, מימיני, ניצב מטבח קטן, ובצידי האחר משמאלי, ישבה אימי עם כוס קפה בידה. היא חייכה להופעתי וטפחה על המקום לצידה. התיישבתי על הספה בנונשלנטיות והנחתי את שתי ידיי על המסעד.
"אני מבינה שכבר פגשת את הבת שלי, שארלוט," המשיכה והתיישבה על הספה ממול. על ידה ישבה שארלוט, שהמשיכה לא ליצור איתי קשר עין. היא שיחקה באחת מהצמות שלה ושתקה.
הנהנתי.
"וזאת ג'יין אוסטין, אית'ן. השכנה החדשה שלנו. ממנה אנחנו נקנה את הסוס החדש," אמא אימי ולגמה מכוס הקפה שלה. נאנחתי בשקט. היא עדיין לא ירדה מעניין הסוס. אמרתי לה כמה וכמה פעמים שאני לא הולך לחזור לרכוב. היא התעקשה מצידה וחזרה ואמרה שעכשיו הכל אחרת, ושאני סתם מתנהג כמו ילד עירוני מפונק. כן, בטח.
בדיוק אז שארלוט הרימה את ראשה בעניין. בטח עכשיו היא שואלת את עצמה מה לי ולסוסים. אם היא הייתה בעד להכיר אותי, הייתי מספר לה. אבל היא זאת שחוסמת את עצמה בפניי גם אם רק רציתי לעזור לה קודם.
הייתי בדרכי הביתה כאשר שמעתי את הצרחה. מיד הסתובבתי וחיפשתי את מקורה, בדיוק כשהתגלתה לפני סוסה שדהרה ממש לכיווני. כדי לא להירמס תחתיה קפצתי צידה במהירות והשתטחתי מאחורי שיח. כששמעתי את קולות פרסותיה מתרחקות, רצתי לכיוון שממנו היא באה ושם מצאתי את שארלוט, שרועה על האדמה.
"נהדר," מלמלתי באילוץ.
"שארלוט, כבר הכנסת את דני לתא שלה?" שאלה אימה. "אני רוצה שהיום תנקי אותה."
שארלוט נשכה את שפתה התחתונה. "אמא…" החלה לומר ושפשפה את ידיה במכנסי הרכיבה שלה. נראה שהיא פוחדת להסתבך בצרות, אז קטעתי אותה והסברתי זאת בעצמי.
"גברת אוסטין, שארלוט נפלה מהסוסה שלה. היא השתגעה משום מה וברחה."
"אוי, אלוהים! שארלוט, את בסדר? את רוצה שניקח אותך לבית החולים?" שאלה ג'יין והניחה יד על כתפה של שארלוט. שארלוט הנידה בראשה ומלמלה שהכל בסדר ולא קרה לה כלום.
"אחרי ששארלוט התעוררה חיפשנו את הסוסה בכל מקום אבל לא מצאנו אותה," סיימתי ומשכתי בכתפיי. "אני יכול לעשות עוד סיבוב אם את רוצה כדי לבדוק אולי היא עדיין בסביבה." זה היה חלקית נכון, רק שזה לא הה ממש משנה באותו הרגע. חוץ מזה שבאמת לא היה אכפת לי לחפש את הסוסה. אני בטוח שהיא כבר נרגעה והחליטה לעצור במקום כלשהו.
"אם זאת לא תהיה טרחה גדולה מידי," אמרה ג'יין וחבקה אליה את שארלוט שעיוותה את פניה בכאב אך לא הוציאה הגה מפיה.
"מה פתאום?" השיבה אימי במקומי. "זה המעט שנוכל לעשות."
גלגלי את עיניי. לפעמים אני ממש לא מבין למה אמא שלי לא יכולה להיות פחות שתלטנית ומעורבת בכל דבר שאני עושה או אומר.
"בינתיים, תרצה לשתות משהו, אית'ן?" שאלה ג'יין. נדתי בראשי לשלילה והסתכלתי על שארלוט. ראה היה מושפל בזמן שאימה המשיכה לחבק אותה וראיתי דמעה בודדת מבצבצת מעינה ונופלת על המכנס שלה. אולי עוד הגב כואב לה.
"כדאי שאלך," אמרתי לאחר חצי שעה ששבתי בחוסר מעש והקשבתי לשיחה המשעממת בין אימי לג'יין. "אני לא רוצה שיתחיל להחשיך ולא אוכל למצוא את הסוסה." לא באמת- אני יכול לראות דיי טוב את השטח בלילה- אבל זה היה תירוץ טוב בשביל לקום מהספה ולצאת משם.
"כן, אולי כדאי באמת," אמרה אימי ולקחה לגימה אחרונה מהקפה שלה. "תודה ג'יין על האירוח. אני עוד אדבר איתך לגבי הסוס."
"ברצון," השיבה ג'יין בחיוך והובילה אותי ואת אימי אל המבואה. "שיהיה לכם המשך יום נעים." היא פנתה אליי ונגעה בכתפי. "ואית'ן? אני מודה לך מאוד שעזרת לשארלוט. לולא אתה מי יודע כמה זמן היא הייתה שוכבת שם מחוסרת הכרה."
נתתי לה חצי חיוך ואמרתי, "אין בעיה."
שלחתי מבט אחרון לשארלוט, שכמובן לא הביטה לכיווני אלא לכיוון אימה, ויצאנו.