מה שהם היו רוצים- פרק 2

º שארלוט º
מאוחר יותר שכבתי על המיטה ברצון עז לבכות. ובכיתי. ספק אם זה היה מהכאב בגב, ספק אם זה היה בכלל מהרגשתי הכללית. קיוויתי שאית'ן לא ימצא את דני ושהיא לעולם לא תחזור. אני לא יודעת איך אתמודד אם הוא כן ימצא אותה. איך אסתכל עליה עכשיו? איך ארכב עליה מחדש כשאני יודעת שהלב שלי ילחץ בחזי ואני ארגיש שאני עומדת להתמוטט?
בכל פעם שחשבתי על הנפילה הפאניקה חזרה אליי, וזה השפיע עליי ממש לא טוב. אני גרועה בהתמודדות עם מצבים כאלה, ובמיוחד בלשקר לאימי שהכל בסדר איתי. מאז שאית'ן ואימו הלכו היא שאלה אותי אלפי אם אני באמת בסדר ובדקה את מצב גבי. ניסיתי כמה שיותר לא להתכווץ כשהיא נגעה בו וחזרתי ואמרתי שאני בסדר ושבאמת לא נגרם לי שום נזק.
למען האמת היו לי כאבי תופת. הייתי צריכה לחכות שאימי תעלה להפריד בין שתי אחיותיי הרבות כדי לדדות כמו זקנה עד לחדרי וליפול על המיטה כשיד אחת מחזיקה בגבי. במשך שעתיים שכתי על הבטן, מחכה שהכאב יעבור.
נשמעה דפיקה בדלת. אמא שלי צעקה מלמעלה, "שארלוט! את יכולה בבקשה לפתוח את הדלת? אני מקלחת פה את אניטה!"
גנחתי וירדתי מהמיטה. תוך כמה דקות שנדמו כמו נצח הגעתי למבואה ופתחתי את הדלת. אית'ן עמד במרפסת הכניסה כשבידו המושכות של דני. דני נשפה ברוגז ואית'ן בתגובה ליטף את אפה בחיבה. יא סתם רצתה תשומת לב.
"היי," אמרתי לבסוף ונשענתי על המשקוף מפני שלא יכולתי כבר לעמוד ישר בעצמי.
"היי," הוא אמר בחיוך והושיט לי את המושכות. "אני אה… מצאתי את דני. כפי שחשבתי היא נעצרה בקרחת היער. לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לגרור אותה לפה. בכל מקרה, הינה."
"ת-תודה," מלמלתי ולקחתי את המושכות מידיו לפני שהשפלתי את מבטי במבוכה.
"אל תכעסי עליה," אמר לאחר דקת שתיקה. "לפעמים קורה שסוסים מתנהגים בשיגעון כזה. חוץ מזה היא מאוד צעירה וזה דיי לגיטימי."
הנהנתי אף על פי שלא ממש הסכמתי איתו. למה הוא חושב שהוא מבין יותר ממני בסוסים? אז נכון, אולי יש לו איזה קשר אליהם, אבל מה שבטוח זה שהוא לא טוב יותר ממני.
"טוב, כבר מאוחר וארוחת הערב מחכה לי. נתראה," אמר ונתן לי חצי נפנוף לפני שהסתובב על צירו והלך.
כשהוא יצא מטווח ראיה ושמיעה, ירדתי בזהירות בשלושת המדרגות ונעצתי עיניים זועמות בדני. הלוואי שהיא הייתה מבינה אותי. הלוואי שהיא הייתה יודעת מה מתחולל בראשי באותם רגעים. רציתי להעיף אותה לכל הרוחות.
"את יודעת מה דני? אני כל כך שונאת אותך שאני לא אחזור לרכוב עלייך בחיים," אמרתי בקול, מובילה אותה לעבר אורוות הסוסים. "את מתוקף תפקידך כסוסה שלי היית צריכה לעצור כשאמרתי לך, ולא לגרום לנפילתי ואולי אפילו כמעט למותי!" דני נשפה על עורפי נשיפה נרגנת. "לא דני, אני לא עשיתי את זה. זאת הייתה אשמתך. ועכשיו בגללך אני לא יכולה כמעט ללכת כי כל צעד שלי גורם לי לכאבים איומים בגב. אני מודה לך מאוד."
נכנסתי לאורווה ופתחתי את התא הראשון שהיה שייך לדני. הכנסתי אותה, הורדתי ממנה את האוכף ואת כל מה שנח עליה, ומיד יצאתי מהתא וסגרתי אותה שם. כשעמדתי בפנים היה לי לחץ על החזה והרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. אם הייתי עומדת שם לעוד הרבה זמן הייתי יוצאת מדעתי.
"אני מקווה מאוד שאת מבינה בכלל מה עשית לי," אמרתי בשקט ושלחתי אליה מבט מלא שנאה. "את יכולה להישאר כלואה כאן באורווה עוד מיליון שנה. אני לא הולכת להוציא אותך יותר ולא לטפל בך יותר. הסיפור שלך מבחינתי נגמר."
×
º אית'ן º
עוד תירוץ עלוב מבית היוצר של אית'ן. למען האמת אנחנו לא אוכלים ארוחות ערב יחד מפני זמני העבודה המשתנים של אמא שלי. כך שבעיקרון אני אוכל לבד. הפעם, בגלל שרק עברנו לכאן, אמא שלי הייתה בבית- לא שזה אומר שהיא תאכל איתי ארוחת ערב. היא הייתה הרבה יותר עסוקה בדברים אחרים שאותי כלל לא עניינו.
הגעתי הביתה תוך רבע שעה של הליכה. לא זכרתי שבמקום השומם הזה יכולים להיות שכנים. כשגרתי כאן עוד בילדותי, רק משפחתי- כלומר, אני אבי ואימי- גרה כאן. למעשה, אף פעם לא יצאתי מגבולות ביתי- שזה אומר כל השטח הפתוח שהיה לנו ועד לאורווה הקטנה של הסוס שלי- כך שיכול להיות שהם גרו כאן באותו הזמן ואני פשוט לא ידעתי.
"אני בבית," הודעתי בכניסה וחלצתי נעליים לפני שיצאתי מן המבואה אל המטבח. הייתי רעב מת.
"יש שאריות של אתמול במקרר אם אתה רעב," צעקה אימי מחדרה כקוראת את מחשבותיי. שמעתי גרירות ודברים נופלים וניחשתי שהיא עדיין בשלב הפריקה. ואצלה זה לא סתם לפרוק. זה לפרוק ולסדר בצורה מושלמת בחדר. כשהגענו לכאן לפני כיומיים- אחרי שגרתי במשך עשר שנים בעיר הגדולה של ווירג'יניה- היא אמרה לי שדבר ראשון כשאנחנו מגיעים אני צריך לפרוק את כל הארגזים ולסדר את החדר. זה לא קרה מפני שאני שונא לסדר את החדר שלי. אם מישהו היה רואה איך החדר שלי נראה בעיר, הוא היה בורח בבהלה.
אז מה גרם לכך שעברנו לגור כאן שוב? לבית הולדתי, למקום שבו נהגתי לרכוב על סוסים ולזלול פנקייקים כל בוקר? ההורים שלי התגרשו. לפני עשר שנים אבא שלי קיבל הצעת עבודה, והיינו צריכים לעבור לעיר כדי שהוא יוכל לעבוד בה, אם הוא יתקבל. והוא התקבל. הייתי צריך לעזוב את כל חבריי, את הרכיבה והסוס שלי- ג'ייקוב- ולעבור לשם. אני מודה שהשתנתי ושעכשיו אני אחרת ממה שהייתי בגיל שמונה, אבל ככה זה קורה לכולם, לא?
בכל מקרה, אמא שלי לא אהבה מי יודע מה את העיר, אבל עברה רק בגלל אבא שלי. אז כשהם התגרשו, היה לה פתרון מושלם להתרחק ממנו כמה שיותר מהר. וכפי שבטח ניחשתם, זה היה לעבור לגור בחור הזה כאן. אולי פעם אהבתי לגור כאן, אבל היום זה עניין אחר לגמרי. כל הדברים שתרגלתי שיש בעיר, כל החברים שרכשתי, כל הפעילויות שעשיתי שם נעלמו ואוכל לראות אותם רק כל שבת שנייה, כשאלך לבקר את אבי כמו איזה ילד עזוב.
שוב אני צריך להתרגל לגור כאן. ועכשיו זה היה יותר גרוע כשאימי מכריחה אותי לחזור לרכוב על סוסים. כולה רכבתי שלוש שנים, והיא חושבת שאני איזה מקצוען. אני יכול לומר לכם שאני טוב עם סוסים ואני טוב ברכיבה, אבל לא כמקצוען. מקצוען נחשב למישהו שעסק שנים ברכיבה, התאמן והלך לתחרויות והשיג תוצאות מעולות ואפילו כמה מדליות ופרסים.
פתחתי את המקרר כדי לראות את הצלי שאימא שלי הכינה יום קודם לכן נח בתוך קערית גדולה מזכוכית. הוצאתי אותו, לקחתי כמה חתיכות וחיממתי במיקרוגל. התגעגעתי לימים ההם שבו שני ההורים שלי ואני היינו יושבים לאכול יחד ארוחת ערב בכל יום למרות שתמיד רציתי להישאר בחדר ולשמוע מוזיקה.
צלצול הפלאפון שלי הוציא אותי מחלומי בהקיץ. "הלו?" עניתי לשיחה.
"אפשר בבקשה את אית'ן בלייק?" שמעתי מישהו אומר, אך לא זיהיתי מי. הסתכלתי רגע על המסך של הפלאפון אבל זה לא היה אחד מאנשי הקשר שלי.
"מדבר," אמרתי. "מי זה?"
"קלר מקסוויל," השיב. קלר מקסוויל? אני אמור להכיר אותו? במשך דקה שלמה הייתה דממה בין שנינו עד שהוא המשיך ואמר, "אתה לא זוכר אותי?"
"אני אמור?"
קלר צחק. "בתור החבר הכי טוב לשעבר שלי, בטח שכן." וזה הרגע שבו נפל לי האסימון. צחוקו המתגלגל והשם פתאום נשמעו לי מוכרים כל כך. זה היה קלר מקסוויל, החבר הכי טוב שהיה לי ביסודי. זיכרונות טובים הציפו אותי על הזמנים ההם לפני שהפכתי לעירוני.
"קלר! לא שמעתי ממך שנים, בנאדם," אמרתי בנימה מופתעת והעברתי את אצבעותיי בשיערי.
"כנ"ל לגביך, אית'ן," אמר בקול משועשע. "אז מה, שמעתי שחזרת העירה. לא חשבתי שזה יקרה אי פעם."
"מצטער, אחי. אתה יודע איך זה משפחה. לולא אבא שלי הייתי נשאר כאן למשך כל חיי, אני חושב," אמרתי בגיחוך. "בכל מקרה אני כאן וזה מה שחשוב, לא?"
"ברור, אבל כחבר הכי טוב שלי היית צריך לשמור על קשר."
"תאמין לי קלר, החיים לא פשוטים כילד מניאק. אתה חושב שהייתי כזה אם הייתי נורמאלי? אז מה, יש משהו חדש שאני צריך לדעת עליו בזמן שלא הייתי פה?"
"לא משהו שאי אפשר לספר מחר," אמר. "אני מקווה שנרשמת לתיכון המילטון, נכון?"
"האחד והיחיד." הוצאתי בינתיים את חתיכות הצלי מהמיקרו המצפצף. "אני חייב לומר לך שללמוד את השנה האחרונה שלי במקום שבו גרתי בעבר ולא הייתי בו שנים זה קצת משונה."
"תתחיל להתרגל לזה, אחי, ולכל המבחנים שיתקיימו השנה שיכניסו אותך לקולג' טוב. נתראה מחר בשער בית הספר?"
"כן," אמרתי. "להתראות אז."
הרגשתי קצת יותר טוב כשהבנתי שקלר לא שכח אותי- אף על פי שאני כן שכחתי- ושאני לא נמצא כאן לבד. אולי אוכל לזכות בחברה שהייתה לי בעבר, ולהרגיש שוב כמו האית'ן האמיתי.