מה שהם היו רוצים- פרק 4 חלק א'

º שארלוט º
כשחזרתי הביתה, נכנסתי לחדרי והסתגרתי שם למשך זמן מה במקום להוציא את דני מהתא שלה כמו בכל פעם בשעה זאת של היום. שני דברים גרמו לי לא לעשות זאת- האחד היה שהיה לי יום מדכא בבית הספר אחרי מה שקלר אמר, ואני חשבתי על זה כל היום כשבעצם לא הייתי צריכה שיהיה לי אכפת.
השני היה מה שקרה עם דני קודם, והבטחתי לעצמי- ולה- שאני יותר לא הולכת להוציא אותה מתאה. בכל מקרה גבי עדיין דאב וזה היה נס שהצלחתי לסבול את היום הזה מבלי להשתטח סתם כך על הרצפה של בית הספר בחוסר אונים. אני לא כזו שרוצה שתשומת הלב תעבור אליי. זה יהיה מביך.
"שארלוט?" שמעתי את אימי קוראת לי. שכבתי על המיטה בגבי ובהיתי בתקרה.
"בחדר," אמרתי ומיד התיישבתי כדי לחזור להעמיד פנים שהכל בסדר אצלי.
"הינה את," אמרה כשפתחה את הדלת. פניה נראו מאוד לא מרוצות. "שמתי לב שלא הוצאת את דני מהתא שלה היום בצהריים. אפשר לדעת למה?"
"כי…" ניסיתי למצוא תירוץ שנשמע אמין ביותר, אך לא עלה במוחי דבר. ליבי האיץ את פעימותיו ונהיה לי קר. "אני לא יודעת מה להגיד לך, בסדר?"
"זה לגבי מה שקרה אתמול?" שאלה וסגרה אחריה את הדלת. אוי, לא. אני שונאת את השיחות של אמא-בת. אני פשוט גרועה בהם. זה או שאני מתחילה להיות אילמת ולהקשיב למה שהיא אומרת, או שפשוט אני מתחילה לבכות/ לכעוס, תלוי מה הנושא שעליו אנחנו מדברות.
"לא," אמרתי ומוללתי בידי את השמיכה שנחה ברפיון על מיטתי הסתורה. "אני לא רוצה לדבר על זה."
"אם כך נראה שזה כן קשור לזה. שארלוט, אני רוצה שתספרי לי מה קורה," אמרה בקול מפציר.
"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה," נדרש לי את כל הכוחות כדי שקולי לא יישבר. התמונות של הנפילה הציפו אותי שוב וזה ממש לא היה הרגע המתאים להיכנס לפאניקה וחרדות. כבר החלטתי שלא לרכב על סוסים ואני לא ארכב. ועדיין גופי החליט להגיב אחרת.
"שארלוט, בבקשה. אני יודעת שזה בטח קשור לנפילה. מעולם לא היית כל כך מרוחקת מדני."
הידקתי את לסתותיי בזמן שמחשבותיי נדדו לרגע שבו דני נעצרה והתרוממה על רגליה האחוריות. דני גורמת לי לאבד אחיזה במושכות… כוח הכבידה מושך אותי מטה… אני נופלת על האדמה וזרמים חשמליים של כאב עוברים בגבי…
הרגשתי שאני רועדת והרגשתי שדמעות זולגות מבעד לעיניי. לא שמתי לב לכך מרוב שהייתי בטראנס של מחשבות ופחדים.
"לא, שארלוט," אמרה אימי, מתיישבת לצידי וצמידה את ראשי אליה. היא ליטפה את שיערי בעדינות. היא היסתה אותי בניסיון להרגיע וחיכתה עד שנרגעתי. היא הרימה את ראשי אליה. "היית צריכה לספר לי על כך קודם. ידעתי שהסתרת משהו אבל חשבתי שתבואי מרצונך לספר לי."
"איך אוכל לספר על משהו כזה מרצוני?" אמרתי, מוחה את דמעותיי. "לא רציתי לספר על זה לאף אחד."
"את יכולה לספר לי עכשיו על העניין עם דני?"
נאנחתי. "אני לא יודעת מה עבר עלייה והיא התחילה להתחרפן ואני איבדתי את השליטה בה. כשניסיתי לעצור אותה היא עצרה רק בשביל להפיל אותי מגבה ולהמשיך הלאה. אני… אני לא רוצה לחזור לרכוב עליה יותר."
"את מפחדת," היא אמרה בקול את מה שאני נמנעתי לומר. אמא שלי מלמדת רכיבה לילדים בגילאי עשר עד חמש עשרה, והרבה דברים מסוגים שונים קורים להם כשהם עולים בפעם הראשונה על הסוס. אז כשזה קורה היא הופכת מהמאמנת למן פסיכולוגית סוסים כזאת ועוזרת להם להתגבר על מה שעברו. הבעיה היא שזאת אמא שלי, ואני לא רוצה שהיא תהפוך לי עכשיו להיות הפסיכולוגית שלי.
"משהו כזה," מלמלתי והשפלתי את ראשי. "אני לא רוצה אותה יותר. מצידי את יכולה למכור אותה לאית'ן. הם הסתדרו טוב מאוד כשהוא החזיר אותה הביתה."
"אני לא הולכת לעשות דבר כזה," אמרה. "את סתם אומרת כי כרגע את כועסת עליה, אבל בעוד כמה ימים את תראי שתתגברי על זה."
"אני לא אתגבר על זה!" התפרצתי עליה כפי שלא התפרצתי עליה מעולם. "לך זה אף פעם לא קרה אז את לא יודעת איך מרגישים כשנופלים מסוס! זה הדבר הכי איום שיכול לקרות לרוכב סוסים. הייתי יכולה אפילו להיות משותקת בגללה ובנס יצאתי כמעט ללא חבלות."
"כמעט?" היא לא התייחסה להתפרצות שלי עליה. "אמרת שאת בסדר אחרי ששאלתי אותך אלפי פעמים אם לא נפגעת."
"אז שיקרתי רק כדי שתעזבי אותי," אמרתי ומשכתי את רגליי אליי. כרכתי את רועותיי סביבן והנחתי את ראשי עליהן. "אני עם כאבים איומים בגב והכל בגלל הדני הזאת. הכל בגללה."
היא לקחה נשימה עמוקה ואז הניחה יד על גבי ובדקה את מצבי. עיוותי את פניי. "אין לך שבר, אבל נראה שיש לך שם שטף דם פנימי. אולי עוד משהו אם כי אין לי עיני רנטגן." ציינתי שגם אמא שלי הייתה בעברה רופאה?
היא צקצקה בלשונה. "היית צריכה לומר לי על זה קודם. זה היה יכול להיות גרוע יותר, בדיוק כמו שאמרת בעצמך." היא סידרה את מיטתי כך שהוסיפה עוד כמה כריות לתמוך בגבי. הייתי צריכה לחשוב על זה בלילה הקודם, כשכמעט ולא הצלחתי להירדם בגלל הכאבים.
"איך הייתי יכולה לספר לך על זה? היית אומרת לי שאני כלל לא אחראית ולא היית נותנת לי להתקרב לאורווה," אמרתי, אבל ידעתי שבכל מקרה לא אתקרב לשם לזמן הקרוב. הרגשתי שאני צריכה הפסקה לזמן מה.
"לעולם לא הייתי עושה את זה. זאת לא אשמתך," אמרה. היא השכיבה אותי בעדינות ונשקה על ראשי. "אני שמחה יותר שאת שלמה ובריאה פחות או יותר. אני אביא לך כדורים שתיקחי במהלך הימים ונראה מה יהיה."
"מה יהיה בקשר למה?"
"בקשר לדני ולרכיבה. את הרי לא תתרחקי ממנה לנצח."
"אמרתי לך שאני לא רוצה אותה," אמרתי בזעף. "ואני לא אתקרב אליה גם אם יתנו לי אלף דולר בשביל זה. אני לא יכולה לראות אותה יותר."
"אנחנו נטפל בעניין של דני," אמרה. "אני לא הולכת לוותר לך על הרכיבה." רציתי למחות אך היא הנידה בראשה. "אין וויכוחים. אנחנו נדבר על כך כשתרגישי יותר טוב."
"אני לא חולה," אמרתי ושילבתי את ידיי. "ראית אותי הולכת היום לבית הספר והיה בסדר גמור."
היא הייתה בדרכה החוצה מהחדר בעודה אומרת, "עכשיו תנוחי. הגב שלך יינזק אם לא תתני לו להחלים."
"טוב, בסדר," החמצתי פנים והתכסיתי בשמיכה. זה היום הראשון ללימודים כך שאין לי שיעורי בית, אז מה אכפת לי אם אעצום את העיניים לאיזה רבע שעה? מלבד זאת אין לי סוסה לטפל בה כרגע, אז יש לי את כל היום לעצמי.