מה שהם היו רוצים- פרק 4 חלק ב'

º שארלוט º
התעוררתי לבוקר חדש. אחרי שהתארגנתי לקראת הליכה ארוכה לבית הספר, נכנסתי למטבח והכנתי לי צנימים. בינתיים שתיתי לי כוס של מיץ תפוזים טרי.
"בוקר טוב, שארלוט," אמרה אימי בחיוך קורן בדיוק כשהצנימים קפצו לאות שהם מוכנים. קפצתי בבהלה משני הדברים הללו מפני שמחשבותיי היו בקצה השני של העולם. "איך את מרגישה?"
"אני בסדר…" אמרתי קולי מטייל לו כרצונו. הוצאתי את הצנימים מהמצנן ונגסתי באחד מהם. "פחות כואב."
"את רוצה שאקפיץ אותך לבית הספר? אני בדיוק יוצאת לקנות כמה דברים לבית."
"לא, אני אסתדר ברגל," אמרתי.
"מה שתרצי," אמרה ונשקה לקדקוד ראשי. "שיהיה לך יום מוצלח." היא פנתה ללכת אחרי שהוציאה מהמקרר בקבוק של מים קרים אך עצרתי אותה לפני שיצאה מטווח שמיעה.
"רגע, אמא." היא הסתובבה במבט שואל. "אני מצטערת על אתמול ועל איך שהתנהגתי. לא הייתי צריכה להתפרץ עלייך."
"זה בסדר, שארלוט," היא ניסתה להוריד אותי מהעניין של רגשות אשם. "אני מבינה מה את עוברת. זה קשה אבל את תתגברי על זה."
"ומה עם דני?" שאלתי ונגסתי עוד חתיכה מהצנים. זה שאני כבר לא אוהבת אותה לא אומר שלא הפסקתי לדאוג לה, גם אם זה בשלט רחוק. "אני כבר לא מטפלת בה."
"לעת עתה אני עושה את העבודה. אל תדאגי," אמרה, ומשהו מסתורי הסתתר מאחורי החיוך הנעים שלה. היא הציצה בשעונה. "טוב, אני לא רוצה להגיע והחנות תהיה מפוצצת. כדאי שאלך."
"ביי," אמרתי ולגמתי את הטיפה האחרונה בכוס.
לקחתי את תיקי מהחדר ויצאתי החוצה לשמש החמימה ממעל. מזמן שלא הלכתי ברגל לבית הספר. טוב, כי היה את חופשת הקיץ אבל בעיקרון אימי הייתה מקפיצה אותי או כשמילה הייתה עוברת בסביבה. הייתי רגילה לכל כך הרבה דברים שהייתי עושה בבוקר, עד שהמנהג של להיות חופשיה כל הבוקר ולהגיע ללא פחד מאיחורים היה זר לי.
בבקרים הייתי מטפלת בדני, נותנת לה משהו לאכול, ומשחררת אותה למשך חצי שעה להסתובב בשטח המגודר שלצד האורווה. אחר כך הייתי מכינה לי משהו קטן כי לא נשאר לי הרבה זמן, וטסה לבית הספר.
"היי, שארלוט," שמעתי מישהו קורא לי וצפצף מאחוריי. התנערתי ממחשבותיי- בפעם השנייה היום- וראיתי את אית'ן, יושב במכונית וולוו כסופה מאחורי ההגה וראשו מחוץ לחלון. כמובן מתוך הרגל ניסיתי להסתכל על דברים אחרים ולא עליו.
"היי," אמרתי ועשיתי את עצמי מסדרת את הכתפיות של התיק שעל גבי.
"את רוצה טרמפ לבית הספר?" שאל והרמתי את עיניי כדי לראות שהוא לא צוחק איתי. אחרי מה שקרה אתמול עם קלר, אני לא אופתע אם הוא יצחק עלי כשאסכים.
"אני…" הרגשתי שאני מתחילה לגמגם אז שתקתי למשך שנייה. "לא, תודה. זה בסדר. אני אלך ברגל."
"נו באמת," הוא אמר וגלגל את עיניו. הסתכלתי על העצים שמעבר לו. "אני לא נושך."
גיחכתי. "זה לא קשור לזה, אני פשוט רוצה ללכת ברגל." לא היה בדיוק נכון, אבל שיהיה. לא אהבתי שהוא מנסה דווקא. אחר כך מי יודע מה יהיה איתו ועם קלר? האם בדרך הוא יאסוף גם אותו ושניהם ירדו עליי?
"תיכנסי או שאקח אותך בכוח- ואז זה לא יהיה ג'נטלמני במיוחד," אמר. נשכתי את שפתי התחתונה ונכנסתי. בין כה וכה הוא היה מכניס אותי ללא רצוני. העיקר שלא נפגוש בדרך את קלר או את אחד מהחברים החדשים והפופולאריים שלו.
כשסגרתי אחריי את הדלת הוא לחץ על הגז ודהר על הכביש. מיד חגרתי חגורה והנחתי את תיקי בין רגליי. ברקע נשמעה מוזיקת רוק של להקה מוכרת שלא זכרתי את שמה. אני לא מי יודע מה אוהבת רוק, בייחוד אם זה על ווליום גבוהה בתוך מכונית סגורה. כמו עכשיו.
"אני מבין שככה את מסכימה לדברים, מה?" התלוצץ והנמיך את הווליום של הרדיו. בהיתי בנוף שעבר עלינו כהרף עין. "את באמת הולך ברגל את כל הדרך הזו עד לבית הספר?"
"זה לא כזה סיפור," משכתי בכתפיי.
"חצי שעה זה לא כזה סיפור? את יכולה לעשות הרבה בחצי שעה." המילה הראשונה שעלתה לי לראש היה- מפונק. מה הבעיה בלעשות חצי שעה הליכה לבית הספר? אני לא תמיד עושה את זה, וגם אם כן, יש לזה הרבה דברים חיוביים.
הוא ראה שאני לא עונה לו ולכן העביר נושא. "איך דני עכשיו?"
"בסדר," אמרתי ביובש. אנחנו מוכרחים לדבר שוב עליה?
"חזרת לרכוב עליה? את יודעת, אחרי כל מה שקרה…"
"לא. לא חזרתי לרכוב עליה." אני חושבת שהוא שמע את הטון העצבני שלי ולא המשיך בדבריו. בעצם לא המשכנו לדבר כל הנסיעה עד שהגענו לבית הספר. תודה לאל, זה נגמר. השקט היה מתוך ומביך וכל כך רציתי לרדת מהמכונית ולהיכנס לבית הספר במהרה לפני שמישהו יראה אותנו יחד.
"תודה על הטרמפ, אית'ן," אמרתי, הפעם בצורה יותר נחמדה. הוא חייך והחנה את המכונית ברברס. "אני חיבת לזוז לשיעור, אבל נתראה מאוחר יותר?"
"בטח."
יצאתי מהמכונית והאצתי בצעדיי עד שנבלעתי בין כמה מכוניות גדולות וחיכיתי שאית'ן ייכנס לתוך התיכון. לאחר כמה דקות ראיתי אותו עולה במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות. נשמתי לרווחה ועליתי גם אני.
"ראיתי את זה," אמרה האלי מאחוריי.
"ראית את מה?" שאלתי וקיוויתי שהיא לא מתכוונת לזה שהייתי במכונית של אית'ן. חוץ מזה שהוא יכול לרדת עליי עם חבריו הנחמדים, החברות שלי ואנשים אחרים יכולים לחשוב שיש בינינו משהו.
"אל תיתממי," היא שחילה את זרועה לתוך זרועי. "היית במכונית עם אית'ן החתיך! על היום השני של הלימודים! כל הכבוד ילדה."
"זה לא מה שאת חושבת," אמרתי את המשפט הכי נדוש לסיטואציה כזו. "הוא רק נתן לי טרמפ. אנחנו שכנים."
"'הוא רק נתן לי טרמפ'," אמרה והשתמשה באצבעותיה כדי לעשות מרחאות כאילו אני שקרנית. "בטח."
"אני לא הולכת להסביר את עצמי יותר מזה, האלי," נאנחתי. "תעשי מה שאת רוצה."
היא החמיצה את פנייה. "טוב מה יש לך? אני צוחקת. נראה לי קמת על רגל שמאל."
"כנראה," מלמלתי לעצמי ונכנסנו פנימה.
×
º אית'ן º
תוצאות המבחנים לנבחרת הפוטבול של בית הספר נתלו על לוח המודעות שליד כיתת הביולוגיה שהייתי אמור להיכנס אליה. כל מי שנבחן התגודד סביב הדף וחיפש את שמו. מי שלא נבחר יצא מאוכזב עם פנים נפולות. מי שכן הצליח במבחנים צהל והחליק כיפים עם חבריו לקבוצה. כשרובם פינו את הדרך, התקרבתי ובדקתי אם שמי כתוב בו.
להפתעתי הרבה הוא לא היה.
זה לא יכול להיות, חשבתי לעצמי. הייתי טוב באימונים, אפילו קלר אמר זאת בעצמו.
"מצטער על זה אחי," אמר קלר והניח יד על כתפי. "אבל אתה לא חלק מהשחקנים."
הפניתי לו את ראשי. "חשבתי שהלך לי טוב," אמרתי ועיקמתי את פי. "כלומר אני יודע שהלך לי טוב. אתה אמרת לי את זה בעצמך."
"טוב, כן, ברור. היית מעולה," אמר, ויכולתי לראות הבזק של חיוך על שפתיו. "אבל לא כשחקן פוטבול רגיל."
הרמתי גבה. "למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שאתה בקבוצה, רק כסגן רכז, ולא כשחקן רגיל," הוא אמר וחיוכו התרחב. "ברוך הבא לקבוצה שלנו, אית'ן."
"תודה, אחי," אמרתי ועשינו את לחיצת היד הישנה והטובה שלנו עוד מילדותנו. חיוכו היה מדבק וחייכתי יחד איתו. "הפעם הפתעת אותי. חשבתי שיש לכם איזושהי טעות."
"שום טעות. אתה תהיה מעולה בתפקיד החדש שלך. אני ואתה נהיה צוות אדיר."
"לחיינו," אמרתי והפעם הוא הצמיד את אגרופו לאגרופי. "מתי האימונים עומדים להתחיל?"
"מיד אחרי הלימודים, אל תאחר."