מה שהם היו רוצים- פרק 5 חלק א'

º אית'ן º
השבוע הראשון שלי בקבוצת הפוטבול של תיכון המילטון היה עמוס. אחרי כל יום לימודים היה לנו אימונים מטורפים של ארבע שעות כמעט ברצף. כולנו נראינו כמו מתים אחרי שעתיים והיינו חייבים הפסקה של לפחות עשרים דקות. זה הזכיר לי שאני צריך להיכנס לכושר רציני אחרי שבקיץ הפסקתי לשחק פוטבול במחשבה שאני צריך חופשה מהכול. זה לא היה צעד חכם מצידי.
אבל בהמשך הצלחתי לחזור לעניינים והשתפרתי עד כמה שיכולתי בביצועים שלי. קלר ואני פחות או יותר ניהלנו את העניינים אחרי המאמן, והיה נחמד לדעת שהחבר הכי טוב שלי חושב שאני מתאים להיות רכז יחד איתו ולא מתנשא מעליי.
ביום חמישי, חזרתי מותש ורק רציתי להניח את הראש שלי על המיטה ולישון. כמובן שלפני כן רציתי להכין לי משהו לאכול אם אמא שלי לא הכינה שום דבר, מפני ששוב הייתי רעב מת. להפתעתי ראיתי שאימא הכינה פסטה ברוטב עגבניות, סלט ירקות בתוספת של גבינה בולגרית ואגוזים. אני אוהב שהיא מכינה לי ארוחות כאלה, אם כי בגלל שהייתי באימון אני צריך חלבונים ולא פחמימות, אז הכנתי לעצמי חביתה ואכלתי אותה יחד עם הסלט.
"היי, אית'ן, איך היה האימון היום?" שאלה אימי וסידרה את שיערה הרטוב מהמקלחת.
"מוצלח מאוד," אמרתי בעודי מכניס חתיכה גדולה של חביתה לתוך פי. "המאמן קורע לנו את התחת כדי שנהיה מוכנים לקראת המשחקים העתידיים שלנו."
"חשבתי שאתם כבר מספיק מאומנים," אמרה. היא הלכה לסיר שעל הכיריים ומזגה לעצמה מנת פסטה.
צחקתי. "כנראה שאף אחד מאיתנו לא בכושר."
"חשבתי שעשית כושר בקיץ," אמרה והתיישבה בשולחן. "לא?"
"אני אשקר אם אני אומר שכן."
היא נתנה לי מבט אימהי מופתע. "אית'ן! ציפיתי ממך ליותר." לא סיפרתי לה שבמקום ללכת לשמור על כושר הייתי עם ליליה. אמא שלי לא אהבה אותה כל כך ולא נתנה לי להיפגש איתה. אז עוד הייתי מרדן- ואני מדבר על כמה שבועות קודם לכן, אם כי אני מודה שהשתנתי בזמן קצר- והלכתי להיפגש איתה בזמן שאמרתי לאימא שלי שאני הולך לחדר כושר- שבו יש גם מקלחות כך שהיא לא הייתה חושדת במשהו.
משכתי בכתפיי והיא המשיכה ואמרה, "זה למה כדאי שתשמור על כושר עם סוס. בין אם אתה משחק פוטבול ובין אם לא."
"אמא," נאנחתי בכבדות. "דיברנו על זה. אני לא רוצה סוס. אני לא צריך סוס. אם הייתי רוצה את לא חושבת שכבר הייתי אומר לך? גיל שמונה עבר."
"מה שמזכיר לי," אמרה מבלי להתייחס למה שאמרתי. "מחר אנחנו מתארחים לארוחת ערב אצל ג'יין אוסטין."
"מה, למה?" שאלתי ולעסתי את הסלט שבתוך פי ששכחתי שהוא שם.
"אנחנו קונים מחר את הסוס." היא נראתה קורנת מאושר. "וחוץ מזה היא הזמינה אותנו כדי שנכיר זה את זה. הרי אנחנו שכנים ובטח נראה אותם הרבה, בעיקר כשתרכב על הסוס החדש."
"לא, אמא, אני לא רוצה את הסוס המחורבן!" אמרתי. "אני כבר לא אוהב לרכוב, מה את לא מבינה?!"
"אית'ן," נזפה. "תפסיק לדבר ככה. כשתקבל סוס חדש אתה תבין עד כמה הסוסים היו חסרים לך. אתה לא מתגעגע לג'ייקוב?"
"ג'ייקוב מת. האהבה שלי לסוסים מתה. את פשוט אוהבת לעשות דברים על דעת עצמך." הרגשתי מתוסכל והתרוממתי ממקומי.
"אני אמא שלך."
"ואני בן שמונה עשרה שיש לו זכות להחליט על דעת עצמו ולא לקבל דברים שהוא לא רוצה."
"טכנית אתה עדיין בן שבע עשרה," אמרה בזעף. "אז תפסיק להתנהג כמו ילד קטן ותעשה את מה שאני אומרת לך, זה מובן? אתה מקבל את הסוס ופה מסתיימת השיחה."
לא סיימתי את הארוחה וגם לא רציתי. המריבה עם אמא שלי הרסה לי את התיאבון. חזרתי למטבח עם הצלחת, שמתי אותה על השיש והסתגרתי בחדרי עד יום למחרת. שנאתי כל כך את החלק הזה באישיות שלה.