מה שהם היו רוצים- פרק 5 חלק ג'

º שארלוט º
יום שבת עבר כהרף עין. כל היום ישנתי או אכלתי, או הכנתי שיעורי בית. ככה זה היה תמיד- אם כי בין לבין הייתי יותר עם דני. עכשיו לא היה לי את זה, וזה בסדר לגמרי. אני לא צריכה את הדאגות האלה על הראש.
כשהגיע יום ראשון בבוקר, הייתי לבד בבית. בדיוק כשהתעוררתי, נשמעה דפיקה רמה על הדלת. דשדשתי בישנוניות לעבר הדלת עם הפיג'מה שמתחתיה לא לבשתי כלום פרט לתחתונים, במחשבה שזו אמא או אניטה וריינה שחזרו מהכנסייה.
פתחתי את הדלת לרווחה בו בזמן ששפשפתי את עיניי. רק כמה רגעים אחר כך ראיתי את אית'ן עומד בכניסה, ידיו בתוך כיסי הג'ינס המשופשפים שלו. הוא חייך ואמר שלום ידידותי. לקח לי רגע להבין שאני מולו בפיג'מה דקה ושקופה פחות או יותר, שיער פרוע ולא מסורק, ועיגולים מתחת לעיניים כמו ילדת-זומבי.
צרחה קטנה נפלטה מפי ושילבתי את ידיי על חזי. השפלתי את מבטי ממבטו המחויך. "אממ, היי. מה אתה עושה פה?"
"אמא שלך לא הודיעה לך?" שאל.
"הודיעה לי על מה?" הרמתי גבה ואת מבטי בחזרה אליו. היה יותר חשוב לדעת מה קורה פה- האם הוא לא צוחק איתי- מאשר להמשיך עם הביישנות והפחד שלי מלהסתכל בעיניים של הבנים חזרה.
"היא ביקשה ממני שאעזור לך להתגבר על הבעיה שלך, במירכאות כמובן, לגבי דני. את יודעת אחרי מה שקרה."
לא! "ואתה הסכמת לזה?" הפנתי את מבטי אל הנוף שמצדדי, מחמיצה את פניי.
הוא משך בכתפיו. "למה לא? חוץ מזה זה המעט שאני אוכל לעשות אחרי שקנינו מכם את סקאר. הוא מעולה."
"אתה בסך הכל קנית אותו מאיתנו. אני לא צריכה טובות."
"זאת לא טובה. תחשבי על זה כעל עזרה בין ידידים," הוא חייך חיוך שובה לב, וניסיתי כמה שיותר לא להסתכל עליו.
"עכשיו הפכת אותנו לידידים?"
"אם את רוצה."
אם אני רוצה שהוא יקבל את דחייתי, הייתי חייבת להסתכל עליו שוב. וזה מה שעשיתי.
"מצטערת," אמרתי, מנסה להיות הכי נחמדה שאפשר. "אבל אני לא צריכה שום עזרה. אין לי שום בעיה. אמא שלי סתם קשקשנית. תודה בכל מקרה על הרצון."
"אז למה ראיתי אותך אתמול באורווה מאוד נסערת? רעדת לפני שהלכת," אמר, וניכרה בקולו מעט דאגה. אית'ן? דואג לי? אין מצב. חוץ מזה זאת לא הבעיה שלו, אז מה אכפת לו בכלל? אני לא צריכה להזכיר לו אפילו שאני לא בליגה שלו, כפי שקלר אמר. באמת, אני לא יודעת למה הוא כל כך מתאמץ להיות נחמד אליי.
"זה היה סתם," אמרתי בקור רוח. לא באמת הצלחתי להיות כזו משכנעת.
הוא לא אמר דבר ורק הסתכל עליי. ניסיתי להשאיר את מבטי במקומו, מול מבטו של אית'ן, ולא להפנות אותו למקום אחר. זה היה קשה. השתיקה הזו העיקה עליי וגרמה לי לפלוט, "טוב בסדר. קצת פחדתי. זה לא כזה סיפור. כבר התגברתי על הנפילה מזמן."
"אז למה את כזאת קשה? מקסימום אני אעזור לך על פי בקשתה של אמא שלך וזה הכל. לא נצטרך לעשות את זה יותר," אמר בשלווה ונשען על המשקוף, יותר קרוב אליי. כולי האדמתי לנוכחותו הקרובה אליי והשפלתי את ראשי.
"אתה לא תלך מפה עד שזה יקרה, נכון?"
"לא."
נאנחתי. "טוב בסדר. אתה יכול להיכנס. אני הולכת להתלבש." קיוויתי שאם אני אקח לעצמי את הזמן, אולי הוא יתייאש וילך. אבל זו הייתה תוכנית מטומטמת ומאוד מגעילה.
אבל מה אם הוא מנסה לעבוד עלייך? קול בראשי צעק לי. מה אם הוא משחק בך ואחר כך יצחק עלייך מאחוריי גבך עם קלר וכל חבורת המקובלים בבית הספר עד שתהיי מובכת לגמרי ומבוישת?
נענעתי בראשי והדחקתי את הקול המעצבן הצידה. אני צריכה להפסיק להיכנס למסקנות כל כך בקלות. זה לא קרה בפעם ההיא שהוא נתן לי טרמפ לבית הספר, אז למה שזה ייקרה עכשיו?

לא ידעתי אם עשיתי את ההחלטה הנכונה. הרי נכון שהוא לא היה הולך גם אם הייתי מתעקשת, אבל עכשיו נמצאתי ב"סיכון" של חשיפת האמת. רציתי להתרחק כמה שיותר מהאורווה ומדני. אמא פשוט הייתה חייבת לבקש ממנו.
הגענו לאורווה וריח של מספוא חזק עלה לאפי. כבר שכחתי מה זה להריח את הריח של החציר (המספוא) החדש ששמנו מחדש לסוסים בכל בוקר. אהבתי את הריח הזה ותמונות שלי עושה את עבודתי בכל בוקר בשביל דני עלו בראשי.
"אז… מה עכשיו?" שאלתי כשעמדנו בכניסה לאורווה. היא נראתה רגיל והפיצה את ריחה הרגיל. הסוסים נשפו באפים ורקעו ברגליהם, והנחתי שהם רוצים לצאת לטייל. הבעיה הייתה שהם היו צריכים לחכות עד שאימי ואחיותיי יחזרו מפני שאני לא הולכת לעשות זאת בשום פנים ואופן.
"נכנסים פנימה, כפי שעשית בשישי בערב," אמר והחווה בידו אל פנים האורווה. ביום שישי בערב הייתי כועסת מידי על אית'ן מכדי שהפחד ישתלט עליי. עכשיו, כשאני יודעת מה אני הולכת לעשות, הגוף שלי מסרב לזוז.
רציתי לומר משהו כמו, "נוח לי פה" אבל החלטתי שלא. זה נשמע ילדותי ומאוד מחשיד.
נאנחתי בעד נכנסתי אל פנים האורווה, והגוף שלי מיד הגיב ברעידות. ניסיתי להשתלט עליהן. הוא הוביל אותי לתאה של דני ונעמד מול הסוסה. קרני שמש נחו על פנייה הצרות והיפיפיות, דבר שידעתי שהיא אוהבת. דני הייתה סוסה יפיפייה בכלל. היא היית בצבע חום בהיר, ורעמת שיערה הרך היה משוך הצידה. היא נענעה את זנבה השחור נע מצד לצד כדי להבריח את הזבובים ששהו על גבה.
לא עשינו שום דבר במשך כמה דקות, ותהיתי אם הוא רוצה שאשבר או משהו כזה.
"זה מה שאנחנו נעשה? פשוט נבהה בדני?" שאלתי בהרמת גבה.
"לא." הוא התקרב לתא ופתח אותו, וסימן לי להיכנס פנימה. הייתי צריכה לאזור את כל כוחותיי בשביל לעשות זאת. כשהבטתי בדני פנים מול פנים, נקרא לזה כך, לא יכולתי לעמוד בזה. כל תמונת המקרה של ההתפרעות של דני והנפילה צפו בראשי. הפאניקה געשה בי. פעימות ליבי הואצו. הייתי על סף שבירה.
"שארלוט?" שמעתי את קולו של אית'ן בין הזמזומים שבאוזניי. לא הבנתי שאני משתופפת בצד, רועדת כולי, וקוברת את פניי בתוך ידיי. "שארלוט?"
"א-אני לא יכולה," אמרתי בשקט. "אני לא יכולה לעשות את זה."
הוא השתופף לצידי והניח יד על גבי. "הכל בסדר, שארלוט, את לא נמצאת שם עכשיו."
"מאיפה אתה יודע?" מלמלתי. "לא היית שם. אתה לא מבין עד כמה זה קשה להתמודד עם כל העניין הזה! אם זה מה שאתה ואימא שלי רציתם שזה יקרה, אז הינה, קיבלתם."
"זה ממש לא היה לכוונה הזו," אמר בכנות. "אני באמת רוצה לעזור לך לעבור את זה. נראה לך שסתם הייתי מסכים?"
הרמתי את עיניי. "אבל איך תעזור? אף אחד לא יכול לעזור לי במצב הזה."
"אם תתני לי, תראי שאצליח." והוא חייך. לא התאפקתי והבזק של חיוך עלה על פניי. אולי הוא לא נורא אחרי הכל והוא לא עושה את זה בשביל לרדת עליי אחר כך עם קלר וחבריו.