הולי
למרות שעדיין לא המשכתי את הסיפור (עקב בגרות בביולוגיה שסוף סוף גמרתי איתה) אני מעלה עוד פרק- או ליתר דיוק חלק מפרק. גם הפרק הזה יצא דיי ארוך אז אני מחלקת אותו לכמה חלקים.
תהנו :)

מה שהם היו רוצים- פרק 7 חלק א'

הולי 19/06/2013 831 צפיות 2 תגובות
למרות שעדיין לא המשכתי את הסיפור (עקב בגרות בביולוגיה שסוף סוף גמרתי איתה) אני מעלה עוד פרק- או ליתר דיוק חלק מפרק. גם הפרק הזה יצא דיי ארוך אז אני מחלקת אותו לכמה חלקים.
תהנו :)

º שארלוט º
לא ראיתי את אית'ן מאז אותו היום שהוא היה במכונית עם ונסה. חשבתי שהוא אולי שוב לא שם לב אליי, אך נזכרתי בכך שהוא בנבחרת הפוטבול ובקרוב הולך להיות להם משחק חשוב שפותח את העונה.
חשבתי שהוא לא הולך להגיע ל"שיעור" העזרה שלנו- וגם לא היה בא לי לאחד כזה- אז נתתי לעצמי לישון עד מאוחר ולא לשמוע את דפיקות הדלת. אמא שלי, שלהפתעתי הייתה בבית, הייתה זו שפתחה את הדלת והכניסה את האורח. היא נתנה לו לעמוד מחוץ לחדר שלי שהיה כולו מבולגן וממש לא מזמין אורחים.
"שארלוט, אית'ן כאן," אלו המילים הראשונות שאיתן התעוררתי, ומצמצתי לעברו באפלוליות השינה שלי. "קדימה, תתעוררי."
"גברת אוסטין, אני לא רוצה להפריע… אני יכול לחזור אחר כך. אין לי בעיה עם זה," אמר אית'ן אך אימי הנידה את ראשה ותירצה לו על כך שאני ישנה מספיק ושהגיע הזמן שלי לקום ולעשות עם עצמי משהו.
"אני עושה," רטנתי. "לישון זה אחד מהדברים האלו."
אית'ן צחקק. אמא שלי ממש לא. "תפסיקי לדבר שטויות. קדימה, תתלבשי ובואי לאכול," אמרה אימי ופנתה לאית'ן. "אתה רוצה להצטרף לארוחת הבוקר של שארלוט?"
"לא תודה, גברת אוסטין," סירב בנימוס. "כבר אכלתי. אני אחכה לשארלוט בסלון."
גררתי את עצמי לחדר האמבטיה, ואז לחדרי חזרה בכדי להתלבש- ולשים עליי איזה בושם טוב- ולאחר מכן הלכתי למטבח לאכול את ארוחת הבוקר שאימי הכינה בשבילי. בדקתי את השעה בשעון על הקיר ממולי והשעון הורה על השעה שתים עשרה. ישנתי איזה שתים עשרה שעות ולא שמתי לב. טוב, לאחרונה אני לא שמה לב לשום דבר.
בזמן שאכלתי צפיתי באית'ן מסתובב לו בסלון ומסתכל בעיון על התמונות התלויות על הקירות. התמונות היו חלקן ישנות, בימים שבהם היו ההורים שלי נשואים, וחלקן דיי חדשות, כשאני הייתי קטנה או אחיותיי, בימים שהיו תינוקות. ברובן הצטלמו איתנו הסוסים. לפני שאבי נפטר, הוא היה מת על סוסים, מאז שהוא היה קטן. הוא פגש את אמא שלי בשיעורי רכיבה שלקח כשהיה בגיל שלי בערך ואז הם נישאו. לשניהם הייתה את האהבה לסוסים והיא דבקה בנו, במיוחד בי. אחיותיי אוהבות לרכוב על סוסם, אך לעיתים רחוקות.
כשאבי מת… הסוסים היו הרבה יותר חשובים לנו יותר מעולם. אף פעם לא אהבתי לדבר על איך שמת או בכלל על המוות שלו עצמו, וידעתי שאם הוא היה יכול להגיד מילים אחרונות, הוא היה אומר שנשמור על הסוסים שלנו כמו ילדינו, ושלעולם לא נפסיק לאהוב אותם. גם אחרי מה שקרה לי מעולם לא הפסקתי לאהוב אותם, אבל ייקח זמן עד שאחזור לרכוב ולהיות איתם בקרבה כמו קודם. בטח אבא היה שמח על כך שלפחות אני מנסה לחזור לרכוב על דני, על אף שהתנגדתי בתוקף קודם.
מיד כשסיימתי לאכול אמרתי לאית'ן שאני מוכנה ויצאנו יחד אל עבר האורווה בחוץ. התחלנו לעשות את מה שעשינו בשבוע שעבר, אם כי הפעם הוצאנו את דני מתאה וטיילנו יחד איתה, כשהוא מחזיק במושכות שלה, בשטח המגודר.
"תגידי, אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל.
"אוקיי."
"ראיתי את התמונות המשפחתיות שלכם בסלון… תהיתי איפה אבא שלך. ההורים שלך התגרשו או משהו?"
הוא לחץ על נקודה רגישה, אך הוא לא ידע שאבי נפטר כך שהייתי חייבת לפחות לומר לו על זה.
"הוא… נפטר כשהייתי קטנה," אמרתי והשפלתי את ראשי.
"אני מצטער," אמר בקול שקט. "את יודעת ממה זה קרה?"
נשכתי את שפתי התחתונה. ממש לא רציתי לדבר על זה כרגע. "תראה אני לא-"
"לא, לא. מצטער. לא הייתי צריך להיכנס לזה מלכתחילה, פשוט הייתי סקרן לדעת. ההורים שלי התגרשו לאחרונה והכל."
"אני פשוט לא רגילה לדבר על זה," מלמלתי ולקחתי נשימה עמוקה. אני אגמור עם הסיפור הזה ואולי ארגיש יותר טוב אחרי שאספר למישהו שבאמת מבין אותי על מותו של אבי. "אם אתה באמת רוצה לדעת, הוא מת מנפילה מסוס." אני עוד זוכרת את הרגע. ישבתי על הגדר, וצפיתי באבי רוכב על סוסו- זאנדר, כשפתאום הסוס התחיל להשתגע ועמד על רגליו האחוריות, מפיל מגבו את אבי שלא הצליח להשתלט עליו. צרחתי ורצתי אל אבי ששכב על האדמה, מחוסר הכרה. זאנדר בינתיים חזר לעצמו והלך לאכול עשב שצמח בפינה, כאילו לא קרה כלום.
אית'ן נעצר, ויחד איתו דני. הוא הפנה את מבטו לעברי. הוא נראה מאוד מופתע. "את רצינית?"
"הכי רצינית שאפשר," הישרתי אליו את מבטי. "ראיתי את זה במו עיני."
"אני ממש מצטער בשבילך," אמר שוב. "אילו הייתי יודע שזה מה שקרה, לא הייתי שופט אותך על מה שאת עברת. זאת אומרת, זה בטח הרבה יותר קשה."
הנהנתי ולעסתי את פנים הלחי שלי בהיסח דעת. "אז זה הכל, בעיקרון."
"ואת בסדר עכשיו? כלומר, עם הגב."
"יותר טוב."
הוא חייך. "אני שמח לפחות שיצאת מזה בשלום ושמצאתי אותך לפני שהיה נגרם לך נזק יותר רציני."
הנהנתי בשנית. "כן. תודה."
לא האמנתי לזה אבל הרגשתי הרבה יותר טוב כשסיפרתי לאית'ן על כך. מישהו אחר שלא היה מכיר אותי כל כך טוב וגילה שאבי מת בגלל שנפל מסוס היה מתנהג אחרת, הרבה פחות ברגישות מבלי שישים לב. זה למה רוב הפעמים נמנעתי מלספר לכולם על איך הוא מת.


תגובות (2)

פשששש
מישהו מת, מי היה מאמין… ועוד נפילה מסוס, איה.
כל הכבוד לה שפרקה את העול הזה, גאים בך שארלוט!!! כפיים לשארלוט!
פרק חמוד מאוד! אהבתי את המעשה שהיא עושה! שינה! חהההה
אני מקווה שהלך לך טוב בבגרות!
ואממ, כרגיל אהבתי ובלה בלה בלה ודירוג 5 חי חי חי
ויאללה לאית'ן! או עדיין שארלוט O.O

19/06/2013 06:25

3>

21/06/2013 05:13
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך