מה שהם היו רוצים- פרק 8 חלק א'

º שארלוט º
השעה הייתה כבר שמונה ואית'ן עדיין לא הגיע. הייתי מוכנה כבר לפני שעתיים כפי שקבענו לפני כמה ימים שהתחרות תתקיים בשבת בשבע. עמדתי כמו מטומטמת בחוץ לצד דני, וכדי להסיח את דעתי דיברתי איתה כפי שהייתי עושה בעבר. הרגשתי שככל שעובר הזמן אני פחות שונאת אותה, והיא חוזרת להיות החברה הכי טובה שלי.
"את חושבת שהוא סתם מאחר?" שאלתי כשבדקתי בפלאפון שלי וראיתי שהוא מאחר באיזה רבע שעה. דני נשפה על עורפי בעצבנות. "אני יודעת. הוא לא איחר כשהיה לי את שיעורי העזר שלי איתו." שנאתי להשתמש במילה שיעורי עזר, אך זאת הייתה האמת. הוא עזר לי לחזור לרכוב על דני, ולרצות לנצח אותו ניצחון מוחץ בתחרות רכיבה אחת על אחד.
דני בטשה בפרסותיה. לקחתי זאת כימן שאני אחכה עוד קצת. אולי קרה לו משהו ובגלל זה הוא מאחר? אין לו אפילו את מספר הפלאפון שלי ככה שאני לא יכולה להאשים אותו שהוא לא מתקשר אליי.
וחיכיתי. בהתחלה זה היה חמש דקות, עשר. אחר כך זה הגיע לחצי שעה עד שבפעם האחרונה שבדקתי הייתה השעה שמונה. עברה שעה. הרגשתי דקרת עלבון מבפנים. למה הוא לא מגיע? קרה לו משהו שאני לא יודעת? אמא בטח הייתה מספרת לי אם הוא באמת נפגע או שקרה לו משהו חמור.
ואז הבנתי. הוא כנראה עשה זאת בכוונה. את כל השיעורים הללו ואת כל הניסיונות של להיות נחמד אלי. הוא בדיוק כמו החבר שלו, קלר וכמו כל החבורה שאיתה הוא מסתובב. הוא שיטה בי בשביל לגרום לי לצאת מטומטמת מכל העניין ורק אז, כשיגיע הרגע המתאים, הוא יצחק עליי איתם. ובאמת יצאתי מטומטמת. באמת חשבתי שהוא שונה.
ואני מודה, בפעם הראשונה זה זמן רב, שהתחלתי להרגיש כלפיו משהו. חשבתי שזה לא יקרה, שהוא סתם ידיד שרוצה לעזור גם אחרי ששפטתי אותו בגלל קלר. ורק אחרי שהוא גרם לי להבין שהוא בצד שלי, ורוצה לבוא לעזרתי פשוט הרגשתי שאפשר לסמוך עליו ובקליק אחד הכל התחיל. כל פעם רציתי כל כך לפגוש אותו, רק שידעתי שזה לא יקרה עד התחרות או עד שנתראה בשיעורים שלנו.
אני כזאת טיפשה, טיפשה, טיפשה.
עשיתי עם דני סיבוב קצר ליד הבית והכנסתי אותה לתאה. הבאתי לה כמה תפוחים ונכנסתי בסערה לבית. פשוט לא יאומן שככה נפלתי לרגליו. זה מה שהוא רצה, לא? ברור שכל דבר שהוא רוצה הוא יקבל.
"היי, שארלוט, איך היה?" שאלה אימי מהסלון. היא התרווחה על הספה עם קערת פופקורן גדולה בין המותן שלה לצד.
"לא היה," עניתי קצרות. לקחתי מהמטבח בקבוק מים קרים כדי לקרר את עצמי מרוב הזעם שהרגשתי.
"מה קרה?" היא עצרה את הסרט המוקלט.
"הוא הבריז," חשקתי שיניים ובזאת סיימתי את השיחה הקצרצרה עם אימי. נכנסתי לחדרי בטריקת דלת רמה ונשכבתי על המיטה. לגמתי כמה לגימות וניסיתי לשכוח מזה. אין מצב שזה הולך לקרות שוב.
התקשרתי למילה. הייתי חייבת לדבר על זה עם מישהו ומילה הייתה הבן אדם המתאים לכך. היא הייתה אוזן קשבת לכל אחד ותמיד היו לה עצות לעניין. לא סיפרתי לה ולהאלי מה קורה עם אית'ן- בעיקר לא להאלי- אז חשבתי שזה הזמן. חוץ מזה לא יזיק להם לדעת עד כמה מטופשת הייתי ולהזהיר אותן שלא יפלו לאותו פח.
מילה הגיעה תוך זמן קצר. סיפרתי לה את כל מה שקרה, והיא רק הנהנה, לא משהו מעבר, עד שסיימתי לשפוך בפניה הכל. לא היה אכפת לה שזה שבת בערב ושיכול להיות שאני עושה מהכול דרמה. אהבתי את זה בה.
"הוא חתיכת מניאק אם זה מה שהוא באמת עשה לך," אמרה ונשכבה על המיטה שלי בעוד אני מתהלכת אנה ואנה בחדרי בוסר מנוחה. "אבל לא כדאי לך לשאול אותו מחר מה קורה?"
"לא. אני לא רוצה לדבר איתו על זה. הוא כזה…כזה מגעיל! אם הוא היה מודיע, לא משנה איך, הייתי מבינה," אמרתי בכעס. "מה שבטוח זה שהוא וקלר תכננו את כל ה בשביל להשפיל אותי. הייתי צריכה לדעת."
"תראי, את לא יודעת עוד שום דבר עד שלא תדברי איתו. אם לא תדברי איתו את לא יכולה להסיק מסקנות כל כך מהר." היא לקחה את אחת הכריות שמחוריה וחיבקה אותה בחיקה. "את סתם עקשנית עכשיו. ומעוצבנת."
"בטח שאני מעוצבנת!" ומעולם לא הייתי מעוצבנת כך כמו עכשיו. כל הסכר שבניתי לעצמי-ההסתגרות הביישנות שלי נפתחו באורח פלא. "את לא היית מעוצבנת אם לך מישהו היה עושה לך דבר כזה."
"בטח. אחר כך הייתי מדברת איתו ומנסה ליישר את הקו כדי לא לשפוט מוקדם מידי. אלא אם כן…" היא השאירה את המשפט פתוח ובהתה בתקרה.
"אלא אם כן מה?" האצתי בה שתדבר.
"אלא אם כן את מחבבת אותו וזה למה את כל כך רותחת מזעם עד שאת אפילו לא רוצה לדבר איתו."
"מה? לא!" הכחשתי. עדיין לא סיפרתי לה את הקטע בסיפור בו באמת פיתחתי רגשות לאית'ן.
"אני רואה אותך מסמיקה כמו עגבנייה, זאת אומרת שקלעתי בול."
"עגבניות לא מסמיקות," ניסיתי לשנות נושא.
"את מבינה את העיקרון," אמרה והתיישבה. "אני מכירה את זה, שארלוט. את לא צריכה להתבייש בזה או משהו."
נאנחתי והתיישבתי לצידה. "אני עדיין לא מוכנה לדבר איתו. אני דיי בטוחה שהוא עשה לי את זה בכוונה."
"טוב, החלטה שלך," היא משכה בכתפייה. "אבל תספרי לי איך הלך לך מחר, סבבה?"
החמצתי פנים. "אני מקווה שהוא אפילו לא יבוא מחר."
"אני צריכה ללכת. ואת צריכה להירגע ולהפסיק להיות כזאת חמוצה וזעופה. אני בטוחה שדברים יסתדרו," אמרה, טפחה על כתפי והתרוממה ממקומה. היא קרצה לי ויצאה מהחדר. הפלתי את ראשי על הכרית וצרחתי לתוכה עד שנרגעתי. חצי שעה מאוחר יותר הבנתי כמה טיפשי אני מתנהגת בגלל אית'ן ואמרתי לעצמי שאני לא הולכת לתת לזה להשפיע עליי מעבר לכך.