מה שהם היו רוצים- פרק 9

º שארלוט º
למחרת בבוקר אית'ן חיכה לי מחוץ לביתי עם מכונית הוולוו הכסופה שלו. ולראשונה מאז שאני מכירה אותו, שמחתי על כך. אחרי מה שקרה אתמול הרגשתי הרבה יותר טוב, משוחררת, וגם מאושרת. הרגשתי שאנחנו קרובים יותר מתמיד, וכיוון שאני זו שהיו לה את הרגשות כלפיו, הייתי בעננים. לא הצלחתי להירדם באותו לילה מרוב מחשבות רבות שלא נתנו לי מנוח.
זה גם קרה בשבוע הכי אהוב עליי- שבוע החורף. פעם בשנה, לפני תחילת חופשת החורף הקרבה, בית הספר מארגן לנו נשף וכולו קשור לחורף. כולם באים בצבעים כחולים או תכולים, מקבלים את האולם הגדול ומקשטים אותו בצבעים קודרים ובהירים כאחד. מהתקרה משתלשלים ניירות בצורת פתיתי שלג, ומביאים כמה מכונות של צמר גפן מתוק.
כל כך רציתי שאית'ן יבקש ממני ללכת איתו לנשף, ודווקא אחרי מה שקרה אתמול, הייתה לי הרגשה דיי טובה בקשר לזה.
התיישבתי במושב שלצד הנהג ואמרתי, "בוקר טוב, אית'ן."
הוא חייך. "בוקר טוב. שניסע?" כשהנהנתי, הוא לחץ על דוושת הגז ומיהרנו לבית הספר. כל הדרך דיברנו על הא ועל דא, אך שום דבר על יום הנשף המתקרב- יום שישי. כל הבנות שהכרתי, כולל האלי ומילה- כבר התחילו להתארגן מסוף שבוע שעבר, אבל אני כהרגלי לוקחת את הזמן. אני מילה והאלי אתמול קבענו שמחר נצא לקנות שמלה לכבוד המאורע. תמיד לבשנו שמלות שהיו שמורות לאירועים משפחתיים, רק שעכשיו החלטנו שמספיק עם זה. אנחנו בשנתיים האחרונות שלנו וכדאי שננצל אותן עד סופן.
חיכיתי וחיכיתי שיאמר משהו, הכי קטן שיש, ולצערי הוא לא נתן ולו רמיזה קטנטנה על כך. התבאסתי. למרות זאת, אמרתי לעצמי לא לוותר ובסופו של דבר זה יקרה- אם לא היום, אז מחר. ואם לא מחר? אז יש לנו מספיק את כל השבוע כדי שהוא יזמין אותי.
נכנסנו לבית הספר והלכנו לעבר הארוניות שלנו- שלו מצד שמאל בקצה, ושלי איפשהו באמצע. מידי פעם הסתכלתי עליו מזווית עיני וחייכתי כשראיתי שהוא עושה את אותו הדבר. כשנשמע הצלצול, כל אחד הלך לשיעור שלו.
"ג'רמי הזמין אותי לבוא איתו לנשף!" קיפצה האלי באושר בזמן שנכנסנו לכיתת ההיסטוריה שלנו שפתחה את היום. ג'רמי היה אחד שהאלי נדלקה עליו במחנה הקיץ בו הייתה במשך כל חודש יולי. הוא היה אחד מהחונכים כך שלא היה יכול לצאת מהם זוג באותו הזמן.
"באמת?! אני כל כך שמחה בשבילך," אמרתי בחיוך כנה, כאילו אית'ן עשה את אותו הדבר והזמין אותי לנשף.
"הוא כזה חלומי," אמרה, כרכה את זרועותיה בזרועותיי והניחה את ראשה על כתפי. "עכשיו אנחנו חייבות למצוא לי שמלה מדהימה שתעלף אותו."
צחקקתי. "אני דיי בטוחה שלא היית רוצה שהוא יתעלף לך ברגע שהוא יבוא לקחת אותך לנשף."
היא צחקקה גם היא צחקוקים קטנים ומאושרים. אחר כך דיברה בקול רגוע יותר ומעט עוקצני, "אז מה איתך ועם אית'ן?"
מצמצתי. "מה איתי ועם אית'ן?"
"הוא כבר הזמין אותך לנשף?" שאלה, וכשלא עניתי היא נאנחה. "נו, אז תציעי לו את!"
"רק שנייה- מאיפה את יודעת בכלל עלי ועל אית'ן?" שוב מילה שכחה לסגור את הפה שלה בפני האלי?
"מילה. אבל מה זה משנה? את כזאת שקופה שיכולתי לראות איך את מתחילה לחבב את השכן החתיך שלך," אמרה וקרצה. גלגלתי עיניים. "בכל מקרה, תעזי קצת! את לא רוצה שהוא יהיה כבר תפוס, נכון?"
"הוא לא יהיה תפוס," אמרתי בנחישות. "אם כבר, הוא יהיה תפוס לי, כי הוא יזמין אותי."
"איזה ביטחון תפסת לעצמך," אמרה והתיישבה במקומה, שולחן לצד השולחן שלי ושל מלי, שנעדרה מלהגיע. "שמחה שיצאת קצת מהקופסא." חבטתי בזרועה עם ספר ההיסטוריה הענק. "טוב, טוב! אני אפסיק לצחוק עלייך. אני גם בטוחה שהוא יזמין אותך."
"תודה באמת על התמיכה," אמרתי וזאת הוציאה לשון. "תגידי, איפה מילה?"
"חולה. לא שמעת אותה אתמול בשיחת הוועידה שהיא לא מרגישה טוב? היא נשמעה כמו איזו חתול דרוס."
"היי!" מחיתי. "אל תדברי ככה על חתולים או על מילה החולה. זה דיי דוחה. חוץ מזה חתול דרוס כבר מת. אני לא חושבת שהוא יכול להשמיע שום קול."
היא הנידה בראשה. "איך את אוהבת להיכנס לעניינים כאלו." כשרציתי לומר לה עוד משהו בתגובה, המורה נכנסה לכיתה והשיעור התחיל.
×
בהפסקה יצאתי לחצר וראיתי את אית'ן ואת ונסה עומדים זה מול זו. הבעתו הייתה קשה לפיענוח, אך שפת גופו הייתה נינוחה. ונסה היא זו שדיברה מבניהם. רק לאחר כמה שניות קלטתי שגם קלר שם. מבלי לספור שלוש שניות ונסה קפצה על אית'ן בחיבוק.
לרגע אחד רציתי לחנוק אותה. לרגע שני הבנתי שאני מקנאת וכל הדם יעלה לי למוח אם לא אירגע. לכן ניסיתי להירגע ולהתעלם משניהם. הצטרפתי אל האלי וג'רמי שהתיישבו סביב המזרקה הגדולה והחזיקו ידיים. עוד משהו לקנא בו, אך ניסיתי להיות חיובית. אית'ן יזמין אותי לנשף. יהיה בסדר.
המשך היום הלך לאט, ולמרות זאת סוף סוף הוא יסתיים. בזמן שהחזרתי את ספריי לארונית ולקחתי את אלה איתם אני צריכה לעשות שיעורי בית, האלי נשענה על הארונית בצידי השמאלי בפנים לא מרוצות.
"מה קורה, האלי?" שאלתי בהרמת גבה וסגרתי את הארונית.
"אני מזה לא רוצה לבאס אותך, שארלוט, אבל כחברה טובה שלך, אני חייבת לספר לך," אמרה ונאנחה.
"מה?" הייתה לי תחושה מבשרת רעות.
"שמעתי בסביבה שאית'ן הזמין את ונסה ללכת יחד איתו לנשף," מלמלה. לרגע לא הרגשתי שום דבר בגופי. זה לא יכול להיות! הוא היה אמור להזמין אותי לנשף! איך ונסה הזאת קשורה עכשיו?
רק אז קלטתי שהחיבוק מונסה בחצר היה בגלל שהיא כל כך שמחה שהוא הזמין אותה לנשף. לא אותי. לא אחרי כל מה שקרה.
מה אם הוא בכלל לא מחבב אותי? מה אם הוא מביע את חיבתו לכל ידידה טובה שלו בצורה כזו, כפי שעשה אתמול?
הייתי כל כך בטוחה שהוא יזמין אותי עד שלא חשבתי בכלל על אחת הבעיות- ונסה. הרי ברור שהוא יזמין אותה ולא אותי. אני לא בליגה שלו וזה סוף הסיפור.
"לפני שאני אנחם אותך, אני חייבת לספר לך שזה יכול להיות גם בגלל שהם יצאו יחד בשבת בערב. כלומר לדייט ממשי." אמרה. הלב שלי הפסיק לפעום לשנייה. כבר לא הצלחתי לשמוע את כל ההמולה שמסביבי. אז במקום לבוא לתחרות- כי הוא שכח- הוא הלך לדייט? דייט עם ונסה? הוא אמר לי שהם בכלל לא יוצאים!
"אני כל כך מצטערת," האלי התקרבה אליי וחיבקה אותי חיבוק חזק. לא בכיתי, כי לא היה לי על מה לבכות. אני לא אבכה בגללו. לא בעד שום הון בעולם.
אבל כן כעסתי. מאוד מאוד כעסתי. על עצמי ועל אית'ן. יותר על עצמי.
×
º אית'ן º
מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי ללכת עם ונסה לנשף? זה שפחדתי להזמין את שארלוט לא אומר שהייתי צריך לצאת כזה שפן. ועכשיו, במקום שאלך יחד עם שארלוט- ובאותו הזמן לחגוג את יום הולדתי השמונה עשרה- אני הולך עם ונסה. הגלגל חוזר על עצמו.
אולי לא הייתי צריך לספר בבוקר לקלר על כך שאני רוצה להזמין את שארלוט לנשף ואז הוא לא היה מתערב בהפסקה הגדולה. לא רציתי לצאת חרא משני הכיוונים ובסופו של דבר יצאתי כזה.
איפה האית'ן שעומד על שלו? איפה אית'ן שיודע מה שהוא רוצה ולא יעשה מה שהם היו רוצים?
עכשיו זה באמת אבוד להזמין את שארלוט. אני אצא חרא אם אומר לונסה ששיניתי את דעתי. לא אכפת לי שאנחנו הולכים לנשף "כידידים"- לפי מה שקלר הציע- ולא אכפת לי שאולי נהנה.
הייתי נהנה יותר אם הייתי עושה את הדבר הנכון. בייחוד כשזה ביום ההולדת שלי.
לא ראיתי את שארלוט עד יום שלישי בבוקר. באתי לתת לה טרמפ לבית הספר, כמו אתמול, כפי שאמרנו שיהיה, סתם כדי שיהיה לנו יותר זמן לדבר מפני שרוב השבוע אנחנו כמעט ולא מספיקים להיפגש. וחוץ מזה שעבודתי הסתיימה אחרי כמה שיעורים ושארלוט חזרה לרכוב על דני בסופו של דבר.
חשבתי לספר לה סתם בדרך אגב מה קורה לגבי הנשף, אך כשהיא נכנסה למכונית נראה שהיא כבר יודעת עם מי אני הולך, בדיוק כפי שכל בית הספר יודע אחרי שונסה דיברה על כך עם כל בן אדם אפשרי.
שנאתי את זה כל כך.
"אז מה, שמעתי שאתה הולך לנשף עם ונסה," פתחה ואמרה. היא נראתה שלווה. לא כועסת, לא עצובה. לפחות היא קיבלה את זה ברוח טובה. אני חושב.
"אממ.. כן. סתם כידידים," אמרתי, ובזמן שנהגתי הידקתי את אחיזתי בהגה עד שמרפקי אצבעותיי הלבינו. הייתי רוצה להגיד לה שהלוואי שזה היה אחרת, אבל שתקתי.
היא הנהנה. "יופי. אתם בטח תהינו."
"את באה?"
"כן, יחד עם חברות שלי," אמרה ובזה הסתיימה השיחה.
ניסיתי בכל זאת, "אולי נוכל לעשות משהו אחר כך?" שאלתי, מקווה לתשובה חיובית.
"נראה," היא משכה בכתפיה והביטה על הנוף המיוער שהלך והתרחק מאחורינו.