מוחלפות פרק 2- חלק 1

להלוויה שלהם לבשתי שמלת מלחים שחורה עם נעלי סירה, שהיו גם הן שחורות. הכל היה נראה כל כך קודר. כל כך הרבה שחור. שאפילו שלא הכרתי אותם הרגשתי עצובה. זה היה כל כך מוזר. כי איך אני יכולה להצטער על מותם של אנשים שלא הכרתי?. למען האמת, את יכולה, חשבתי לעצמי. זה מה שקורה לך כל פעם כשאת שומעת על אנשים שמתו. מין עצב עמוק כזה, חסר שליטה. הרגשה שמילאה כל חלק בגופי. לא, צער זאת לא בדיוק המילה הנכונה. הרגשתי את צער המת. את הצרות של המנוח, קשיי חייו, רגשותיו האחרונים, צער האנשים שאהב, האנשים שאהבו אותו. לפעמים זה היה קורה לי גם סתם ככה, אבל לזה לא הייתה לי סיבה.
זרועה של אנה הונחה סביב כתפי בניחום. לא הבנתי למה, הרי לא הכרתי אותם. אולי היא ניסתה להתקרב, לעזור. אולי ידעה את הרגשת הצער המוזרה שליוותה אותי אבל לא יכולתי שלא להתנחם בחיבוקה. ההרגשה שהכל יהיה בסדר, שיש לי בית נורמלי אפפה את אותו חיבוק ולי היה קשה להתנתק ממנו. 
אבל בסוף הוא נגמר, כמו כל ההלוויה. האנשים הלכו, רק לאחר שאמרו לי מספר מילות ניחומים.  ואני נשארתי לבד בחדר.
׳מחר תלכי לבית ספר׳, אמרה לי אנה בארוחת הערב בלי להוסיף משהו ואני נשארתי לתהות לאיזה בית ספר אני אלך. לתהות עד השינה.
בבוקר חיכה לי סט בגדים. לבשתי את החולצה הלבנה עם המחשוף הקטן והשרוולים התפוחים, את החצאית הכחולה, שהייתה עשויה מבד כל כך יפה, שאף פעם לא ראיתי, כל כך רך ואוורירי. חגורה חומה דקה ונעלי סירה אדומות. לקחתי את התיק שהיה מונח לפניהם. הוא לא היה נראה תיק בית ספר אבל זה היה התיק היחיד שהיה מונח שם אז לקחתי אותה. 
אנה חיכתה לי למטה, ״את נראית מעולה!״ אמרה לי בחיוך.
״לאן הולכים?״ שאלתי אותה.
״לבית ספר, בואי.״ אמרה. התפלאתי, לא חשבתי שככה הולכים לבית ספר. אבל בסדר.
אנה עזבה רק אחרי שווידאה שנכנסתי לבית ספר, שהמזכירה דואגת לי ושהיא סידרה לי את השיער עם סיכת פפיון אדומה.
לא יודעת כמה זמן ישבתי שם אבל בסופו של דבר נשמע שיר והמזכירה לקחה אותו במהירות ללוקר החדש שלי. 
״המערכת שעות שלכם בפנים.״ אמרה וצעדה.   
היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו אבל פשוט שתקתי. לא ידעתי אם אני אמורה לשאול או לא. תהיתי אם לקרוא לה לפני שתתרחק אבל לפני שהייתה לי ההזדמנות לכך יצאו קבוצות קבוצות של תלמידים מהכיתות ואני נסחפתי עם הזרם. לא ידעתי לאן אני הולכת כי כל מה שראיתי היה בליל של אנשים. ניסיתי להסתובב ולחזור ללוקר שלי כשלפתע- ״אאוץ׳!״ אמר האדם שנתקעתי בו.
״אממ…סליחה,״ ממלתי תוך כדי הרמת ראש איטית אני ממש מצטערת, אתה מבין פשוט א-״  וואו. הוא היה הדבר הכי מושלם שראיתי בחיי. ״-ני חדשה כאן…״
״זה בסדר,״ הוא ניתב את דרכנו דרך כל התלמידים עד לספת קטיפה אדומה ״אני מניח שגם אני הייתי מאוד מבולבל כאן ביום הראשון שלי.״
״את-אתה גם חדש?״ גמגמתי. הוא היה יפהפה. הדבר היפה ביותר שקיים בעולם.
״לא,״ אני כאן כבר שש שנים״ אמר בחיוך, חושף שיניים כל כל מושלמות.
״אהה…״ מלמלתי, לא יכולה להפסיק לבהות בו.
״זאת אומרת, לא שנשארתי כיתה או משהו, פשוט הבית ספר הזה הוא מהגן עד הסוף, אז…״ הסביר את עצמו.
״אהה..״ מלמלתי.
״דרך אגב אני דין״ אמר ולחץ את ידי. ״בואי, אני יעזור לך כאן.״