מועדת בדרך – פרק ראשון.

שבע בערב, חשוך מעט. הבהובי אורות באדום ובכחול מאירים את האזור. צליל מוכר בוקע מרחוק. ניידת חולפת בכביש וחונה בסמוך.
לרגע נדמה שאני מעדיפה שזה לא היה קורה. שאף אחד לא ידע, שזה ישאר הסוד שלי. שאני לא אהיה זו שמתמסכנת ומנסה להוכיח שהיא עוברת משהו, פשוט משום שאני לא רוצה להתמודד עם ההשלכות והסיכונים. אבל לפתע הרגע הזה נעלם כלא היה. החירות הזו, שכה השתוקקתי לה, סוף סוף קיימת. הפחד קיים, אבל הוא לא מעיק.

בלילה אחד אני מוצאת עצמי אוספת מזוודה.
בלילה אחד אני יוצאת לפנות בוקר.
בלילה אחד אני עוזבת את הבית.
בלילה אחד אני נעלמת מהסביבה.
בלילה אחד אני נוסעת.
בלילה אחד אמא לא איתי, ואפילו לא אמרתי לה להתראות.

"ליסה" העובדת הסוציאלית קוראת בשמי.
"כן?" אני משיבה בקול עייף.
"את יודעת מה הולך לקרות?" היא סוקרת.
"לא ממש" אני עונה מבולבלת.
"את תשהיי במשפחת אומנה עד שאמא שלך תהיה כשירה לגדל אותך."
היא מסבירה בקול רך.
"אוקיי" אני מהנהנת.
"בית האומנה שלך באל איי, זה קצת רחוק לכן את גם עוברת בית ספר."
נאנחתי. במילא אין לי חברים כאן, לא באמת משנה לי. אני פשוט מתעבת את חוסר הידיעה, את זה שאני לא יודעת למה לצפות.
"רגע" קראתי.
"מה?"
"איך קוראים לך?" אני שואלת בתמיהה.
"ליקה"
"שם יפה" אני משיבה ברוך ומופיע בי חצי חיוך.

שש בבוקר, אור השמש מלטף את פניי ומכסה אותי בחמימות. אני עונדת את משקפיי השמש ויוצאת מהרכב. אני מבחינה בבית היפה והרחב שניצב מולי, מעבירה חצי מבט, תוחבת את המזוודה ופונה לדלת עם ליקה.

"היי, שלום, אני אלי" אם הבית מציגה את עצמה. "אד, בוא לפה" היא קוראת. "כן, כן, אני כאן" הוא נזכר להופיע. ציפיתי לשיחה ארוכה ומייגעת, אבל למרבה המזל הם הותירו לי לבלות בחדר החדש.
אני מניחה את המזוודה ובוחנת את החדר. קירות צבועים בלבנדר ומצעים בצבעי פסטל. שולחן עבודה וכיסא מסתובב. ארון גדול ושטיח רך שמכסה את רצפת החדר.
אני אוהבת.
ליקה פותחת את הדלת, "אני רוצה להכיר לך מישהי", היא מסמנת לי לבוא אחריה.
היא מובילה אותי לחדר אחר, שם אני מוצאת את קים, האחות החדשה שלי, פחות או יותר. היא מחייכת ושולחת לי חיבוק. כל החדר מכוסה בשכבה נדיבה בצבע ורוד, כאילו בלון מסטיק התפוצץ כאן. ליקה עוזבת את החדר ומותירה אותי עם קים.
"אממ, מה את אוהבת?" היא שואלת. "לרקוד, ואת?" אני משיבה בקלילות.
"לנגן"
"באמת, במה?"
"כינור"
חייכתי. אני מאוהבת במוזיקה קלאסית. צליל כינור גורם לי לחוש מרחפת, כאילו אני תחת השפעת סמים, לא שאי פעם ניסיתי.
"אני מתה על כינור." הצהרתי.
"טוב לשמוע"
אני נושכת את שפתיי ומנסה למצוא נושא לשיחה.
"את תלווי אותי מחר, בבית ספר?"
"בטח" היא משיבה לי.

אוזניות. רוק אלטרנטיבי. כמה טבעות וציפורניים צבועות בלק שחור. אני עונדת שרשרת זהובה ועגילים עדינים. אני לבושה בחולצה עם הדפס של משפט כלשהו, שחושפת מעט את הבטן. ג'ינס בהיר ונעליים בצבעי גלקסיה. אני קולעת את השיער שלי לצמה פשוטה ומסיימת את מלאכתי.

לאחר שהייה באוטובוס עם קים אנחנו מגיעות לפתח בית הספר החדש. "ברוכה הבאה להיילין" קים מברכת אותי.
"תודה, קים. אלי אמרה לי לבקר במזכירות, אז אני אפגוש אותך אחר כך." השבתי.
שהיתי מעט בחדר מנהלת החטיבה וקיבלתי את המערכת והמפתח לארונית. אני מעיינת במערכת ופונה לשיעור ביולוגיה.

כששהיתי בכיתת ביולוגיה יכולתי להבחין בכך שאין לי פיסת מידע על אף אחד מהנוכחים בחדר. במנהטן לא היו לי חברים, לכן סיפקתי את עצמי בגיחוכים על עליבות המעשים של כל אחד מהם. הרגיש לי מוזר להיות במקום הזה, לא להכיר אף אחד, להיות זרה לחלוטין. זו הפעם הראשונה שהתחלתי להפנים את זה.

בשעת החינוך המחנכת החליטה להציג אותי בפניי הכיתה. התאמצתי לחשוף חיוך רחב, כדי להמתיק מעט את המציאות ולא לבצע את אותן הטעויות שביצעתי בבית הספר הקודם. לאחר מכן היא נתנה לנו משימה כלשהי, משום שזה מה שמחנכות אוהבות לעשות בשיעורי חינוך. להטיל משימות חברתיות ולנסות להסיק מזה משהו או ללמד אותנו לקח מחורבן, כי זה מה שיעזור לנו בחיים.
"אני צריכה שני מתנדבים." היא מצהירה.
כמה תלמידים בודדים מצביעים. אני מהססת, ומרימה יד.
"צ'ארלי וליסה" כמה צפוי.
אנחנו נעמדים בחזית הכיתה ומחכים להוראות.
"אתם עורכי דין. אתם צריכים לייצג את התיק הזה-" היא מעבירה לנו כרטיסייה.
אני מקריאה את הטקסט. "אליזבת מצאה ארנק ברחוב. היא החזירה אותו לבעלים אבל בחרה לקחת כמה שטרות לעצמה."
"ליסה מייצגת את הבעלים, צ'ארלי את אליזבת. כשתהיו מוכנים."
"אני חושב שמרשתי נהגה בחכמה, היא הייתה מסוגלת לשמור את כל כספו של הבעלים לעצמה, אבל בחרה להחזיר לו מחצית, כך שהיא גם הרוויחה. הוא במילא היה חייב לה על זה שהיא מצאה לו את הארנק." צ'ארלי מתחיל.
"מרשי נבזז. לא הובטח פרס כספי למוצא הארנק. אילו הייתה זקוקה לכסף הייתה מרוויחה אותן ביושר בעבודה קשה. היא חד משמעית גנבת." אני משיבה.
"אל תיתממי, מי מאיתנו לא גנב אי פעם? גם אני הגנבתי פעם איזה חטיף מהסופר. מרשתי ליקטה כמה שטרות ולא יותר. לא ניתן לקרוא לה גנבת." אני מבחינה בחצי החיוך שמופיע על פניו.
"גם אם אקח מסטיק סתמי ולא אשלם עליו את שני השקל זו תיחשב כגניבה. אמנם סתמית, אך גניבה."
"אם זו גניבה כזו סתמית למה שיעלה בדעת מרשך להתלונן על מרשתי?"
"כי זו גניבה למרות הכל."
"אבל זו גניבה סתמית."
"אם היא סתמית מן הראוי שתחזיר את הכסף לבעלים."
"אם היא סתמית מן הראוי שלא."

צלצול.