מורדת-פרק 7
כשהבערנו את המדורה ג'יימס התיישב על ידי ומוניקה מצדו השני, "אז מה…" הנהנה.
"מה נעשה עכשיו?" השתעלתי.
"אני לא יודע, אבל אסור לנו לאבד תקווה" הוא חייך אלי, "נכון קייט?"
הנהנתי והזזתי קווצות שיער שנפלו על מצחי.
"קייט? הכל בסדר?" ג'יימס פנה להביט בי.
"לא!" קמתי והתנודדתי על רגלי, "כלום לא בסדר, אבדנו את הסירה שלנו, את כל הדברים שהיו עליה, איך נמשיך עכשיו? איך נציל את המורדים? איך נשתלט על הספינה? הכל נהרס" השפלתי את פני אל רגלי, "אתם יכולים ללכת, לחזור למשפחה שלכם ל…" הבטתי במוניקה, "לכנופיה".
הסתובבתי ומשכתי את אחת מרצועות של התיק שלי על הכתף.
"לא!" הרגשתי את ידו של ג'יימס, "אל תלכי, אנחנו איתך בכל מצב, נכון מוניקה?" הוא הביט בה.
היא משכה בכתפייה, "הדרדסית צודקת. אבדנו הכל".
"אבל לא איבדנו אחד את השני נכון? וזה מה שחשוב" ג'יימס המשיך להחזיק את ידי וניסה לשלב את אצבעותיו באצבעותיי, הבטתי בו , אני מרגישה כאילו אנחנו מכירים חודשים, שנים אפילו.
"אתה צודק" הנחתי לו לשלב את אצבעותיו באצבעותיי וחייכתי.
הוא חייך חיוך רחב ולא התיק ממני את מבטו.
"אם ככה אז מה נעשה?" מוניקה הביטה בנו.
התנתקתי מאחיזתו של ג'יימס, "איפה אנחנו?"
ג'יימס הוציא מהתיק שלי את המפה הרטובה ופרס אותה על החול, היא נקרעה מעט בצד וג'יימס השתנק כאילו בעצם שרט את עצמו, "לעזאזל" נאנח.
"אם אנחנו כאן" ,הוא הצביע על נקודה מסויימת במפה ואז העביר את האצבע לנקודה אחרת (כן, אני לא יודעת לקרוא מפות ולכן כל ריקודי האצבעות שלו על המפה בלבלו אותי לחלוטין)
"כאן, לא רחוק צריך להיות מקום מיושב. אולי נמצא משהו שיעזור לנו" חייך ג'יימס.
מוניקה נאנחה, "למישהו יש ג'י פי אס באזור?"
הוצאתי את הנייד שלי מהתיק והקשתי על המסך כמה פעמים, נענעתי את ראשי מצד לצד ונאנחתי, "הוא לא שרד את המים".
"באמת? מייצרים עוד ניידים שאינם חסינים למים?" צחקה מוניקה, "אלוהים את כזאת מיושנת".
"אני לא רואה שלך יש נייד בכלל" עקמתי את פרצופי.
"היה לי" היא נחרה בבוז, "לפני שהחלטנו לשחות קצת בחוף".
"היה לך נייד?" ג'יימס הביט בה, "ולא אמרת".
מוניקה גלגלה את עייניה, "טוב, לא שאלתם".
שפתו של ג'יימס רטטה והוא נעמד על רגליו, "את כנראה לא הבנת שזה היה יכול להציל אותנו נכון?" אמר בקול קר.
מוניקה העבירה את עיניה אל רגליו ועד לשערו השחור הרטוב וחזרה על נחירת הבוז המעצבנת שלה, "איך בדיוק?"
"אולי לא היינו שם בכלל! בזכות ג'י פי אס היינו יכולים לדעת לאן אנחנו שטים כל הזמן הזה… לעזאזל!" הוא הניף את ידיו כלא מאמין וחזר להביט בעיניה של מוניקה.
"הו אני מצטערת סופרמאן, כי אני זו שהייתי עסוקה בללטף לחברה הקטנה שלך את השיער ולשיר לה שיר ערש ואז להירדם נכון?" היא העבירה את עיניה אלי והמשיכה:"ואת, זו הסירה שלך! לא יכולת להשתלט על המצב? איך נתת לו להירדם? איך נתת לעצמך להירדם בלי לדאוג למשמר? הכל באשמתך בלבד".
דמעות נקוו בעיני, היא צדקה, זו הייתה אשמתי.
רציתי לצעוק עליה זה לא אשמתי! וחוץ מזה הוא רק עזר לי להירדם כי הייתי כל כך עייפה… לא יכולתי לחשוב בכלל! ולמה את חושבת שאת יכולה לדבר אלי ככה אחרי שכיסחתי לך את התחת שם במועדון? שנחזור על הסיטואציה? , אבל רק הסטתי את מבטי.
"ואת יודעת מה?" היא החלה ללכת, "אני לא מאמינה שהייתי כל כך טיפשה להצטרף לשתי מפגרים שלא יודעים שום דבר מחייהם, לשנות משהו? להוריד את הממשלה מהשלטון? זה אפילו לא אפשרי!" היא פרסה את ידיה לצדדים ונשמה עמוק, "עכשיו אפילו אין לי נייד לתקשר עם האנשים שלי, איך לחזור… "
"אז לכי! לכו! שניכם! אני לא צריכה אתכם בכלל אתם יודעים? באמת שלא! אתם יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים! לי לא אכפת! גם אתה ג'יימס, תחזור לג'יין אני בטוחה שהיא שלחה את הספינה הזאת מלכתחילה נכון? יכול מאוד להיות אתה יודע, הכל היה מעולה בשש שנים האלה שהייתי לבד בים! כלום לא קרה לי ועכשיו כששניכם הגעתם" נשמתי נשימה עמוקה מכעס, "הכל השתבש".
"אני שמח שאת מבהירה את עצמך בצורה כזאת פתאום" ג'יימס הביט בי ולראשונה ראיתי שהוא נפגע. איך יכולתי לומר את זה? אחרי שהוא הציל אותי, אחרי שהוא עזר לי כל כך…
"ג'יימס אני-"
הוא קטע אותי וחטף את התיק שלו במהירות, "ביי קייט. בהצלחה."
מוניקה חטפה גם היא את התיק שלה ופנתה ללכת, "בהצלחה לך באמת. אם לא תמותי בדרך".
מוניקה החלה לרוץ עד שנעלמה, הבטתי לכיוון ג'יימס, הדמעות פרצו מעיני ללא שליטה והוא היטה את ראשו לעברי, כמו שעשה ביום שנפגשנו, אבל שום גומה לא הייתה חשופה, זו שגורמת לבטן שלי לעקצץ. הוא נאנח ופנה ללכת, מתרחק בצעדים גדולים.
"יופי קייט" הנחתי את ידי על המצח, "את שוב לבד".
הדמעות שטפו אותי, מעולם לא הרגשתי כך, כל כך חסרת אונים, כל כך פגיעה.
אחרי דקות שעברו כמו שנים קמתי, מביטה מצדדי למקרה שאחד מהם יופיע, אבל כלום. שממה. והגלים בחוף קוראים לי, הסירה שלי ששקעה שם מזמן.
נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עייני, "הגיע הזמן להמשיך ללכת".
שום דבר לא יעצור אותי מלהמשיך, הייתי פעם לבד וגם עכשיו אהיה. אני אצליח עם סירה או בלי, עם צוות או בלי, יותר נכון חברים…
פניתי ללכת, ג'יימס אמר משהו על ישוב לא רחוק מכאן אולי אצליח-
"היי, לאן את חושבת שאת הולכת?" הרגשתי יד גדולה על כתפי.
הסתובבתי וראיתי איש גדול עם מדי הממשלה, אותם מדים שלבשו האנשים שלקחו את הורי ואז התחלתי לצרוח.
תגובות (1)
פרק מושלם, עוברת לפרק הבא:)