מורדת-פרק 9
אישה יפיפייה נעמדה מולי ברקע לבן בוהק, היו לה עיני ענבר ירוקות עצמות לחיים גבוהות ושפתיים מלאות אדומות כדם, האף שלה היה קטן וישר וצבע עורה היה לבן כשלג, שערה ערמוני וגולש באופן מושלם על שמלתה הירוקה הנוצצת שמעוטרת בקישוטי זהב מסולסלים, מזכירים באופן מחריד את הסלסולים על הבנדנה של רוי.
"אמא?" היא הייתה כה יפה, בוהקת כך באור הלבן. אבל איך זה ייתכן? אני הרי נפלתי! אני לא זוכרת את פניה!
היא עצמה את עיניה ופתחה אותן באיטיות, ארשת פנייה הייתה קשיחה, "למה קייט? למה את עושה את זה?" קולה היה כה רחוק.
רציתי לבכות, לצעוק, אבל לא הצלחתי, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
"אמא… אני עושה את זה בשבילך! בשביל כולם, את לא מבינה איך-" קולי נבלע בהשתנקות.
היא פרסה את ידיה לצדדים, חיכתה שאגש אליה.
חייכתי ורצתי אליה, להרגיש את החיבוק שלא הרגשתי כבר שש שנים אבל היא רק התרחקה, ככל שהתקרבתי כך דמותה הלכה והתרחקה.
"את צריכה להפסיק קייט, זה מסוכן מידי" שמעתי את קולה.
"לא אמא לעולם לא אפסיק להלחם!" ניסיתי לבכות.
"את צריכה…" היא בכתה.
ואז דמותה השתנתה, היא הייתה אני.
זו הייתה מראה גדולה וענקית על רקע לבן ובוהק, הייתי חבולה בפני והגופייה שלבשתי הייתה קרועה וחשפה את המותן שלי, קווים שחורים קישטו את רחבי גופי, רצועה ירוקה ועבה הייתה מחוברת לזרוע השרירית שלי ורשום עליה "504" כנראה סימן את מספר התא שלי.
השיער שלי! הבטתי בו, בהפתעה, הם קצצו אותו עד ששערי הכחול לא נראה יותר, והשיער הטבעי והשחור שלי חזר, אמנם קצר, ממש קצר.
"מה הם עשו לי" הנחתי את כף ידי על המראה, עיני הכחולות הביטו בדמות שבמראה, שום סימן לאמא שלי, מעולם לא הייתי דומה לה. תמיד הייתי דומה לאבי.
הדמות שבמראה חייכה ונעמדה מולי, כאילו הפסיקה לציית לי ושילבה את זרועותיה מאחורי גבה, "מה ציפית קייטי? ללכת נגד הממשלה… זו הדמות שקיבלת" ואז פתאום הדמות במראה השתנתה, נערה עם צבע עור בהיר, שיער שחור אסוף לעגבנייה, היא לבשה שמלה צמודה ואדומה ותכשיטים עטרו את צווארה ופרקי ידיה, היה לדמות חיוך שנצבע באודם בצבע בורדו וגבר גבוהה נעמד על ידה, היא הניחה את הראש המחוייך שלה על חזהו ושתי ילדים קטנים התרוצצו סביבם במעגלים, כמו שני מלאכים קטנים. הדמות הביטה היישר לתוך עיני.
פערתי את עיני והנחתי את כף ידי שרעדה על המראה, "זו…" שפתי רטטה.
הדמות צחקה והפכה לאני שעמדה מולי שניות אחדות קודם לכן, "כן, זאת היית את, אם לא היית עושה שטויות כאלה".
"על מה את מדברת? הם תפסו את ההורים שלי! הם היו תופסים גם אותי!" ניסיתי לצעוק אבל בעצם לחשתי בהתנשמות.
"את כזאת עקשנית" הדמות התערפלה ועכשיו אבי עמד מולי.
"אבא… " בלעתי רוק.
הוא היה גבוהה, הדבר היחידי שלא ירשתי ממנו, אך כל השאר… השיער השחור, העיניים שנצבעו בכחול עמוק, השפתיים, מבנה הפרצוף הקשיח ותווי הפנים הממש לא עדינים ומדויקים באופן מחריד, צבע העור השזוף, הכל.
"לעולם אל תיכנעי" הוא חייך אלי, "את חזקה. אני מאמין בך…"
רציתי לחבק אותו, לומר לו שאני אוהבת אותו, שהוא חסר לי, אבל אז הכל נגמר בבת אחת…
"קייט" רוי העיר אותי.
"מ…מה?" הזדקפתי ושפשפתי את עיני.
"ארוחת בוקר" הוא תחב לידיי צלחת קרטון ובפנים הייתה עיסה לבנה ומוזרה.
"מה זה?" עקמתי את פי.
"ארוחת הבוקר שלך, השומר העביר לי את זה דרך הסורגים" רוי חייך את החיוך השחצני שלו.
"אני לא הולכת לאכול את זה" הנחתי את הצלחת בתוך הכיור ונאנחתי.
"את צריכה לאכול" אמר.
"לא משהו שמישהו הקיא" התייבשתי על המיטה הצרה ושפשפתי את הרגל הכואבת מהשלשלאות הכבדות שלחצו עליה.
הוא גיחך, "טוב עוד מעט הולכים לקחת אותי" הוא נשען על דלת התא, למזלו הוא אינו היה כבול.
"לאן?" הבטתי בו.
"לחדר האוכל, האסירים שיש להם ותיקות בבית הסוהר הזה ועברו אלפי בדיקות ואישורים יכולים לאכול שם" הוא צחק, "אני אשמור לך משהו".
משכתי את כתפיי והבטתי על הרצפה הקרה, מעבירה יד בשערי, הם באמת גזרו אותו.
"אני צמאה" עצמתי את עיני ונאנחתי.
"הכיור שם" הוא החווה בידו לעבר הכיור הישן והמלוכלך.
"ואיפה… אתה יודע… עושים צרכים?" הרגשתי את הסומק על לחיי.
"זה בסדר, את יכולה להגיד חרא, אני לא אהרוג אותך" הוא הביט בי במבט מלגלג.
"אוף שתוק כבר, בקיצור, איפה?" שאלתי אותו.
"את רואה את הדלי הזה?" הוא החווה בראשו לעבר דלי סגול כהה שנשען על הקיר.
"לא…" נאנחתי, "אתה לא רציני".
"אני כן" הוא גיחך, "כל הזמן שישנת אני דפקתי שם חירבון של החיים"
"אוי זה דוחה" הבטתי בו בגועל, "אתה כזה דוחה".
הוא צחק, "כן קצת".
רציתי להקיא, אני לא מאמינה שנתקעתי איתו שם!
"אל תדאגי, את רואה את החלון שם? ליד המיטה שלי?"
"לא" נאנחתי, באמת לא שמתי לב שיש עוד חלון בתא הזה.
"בקיצור, הוא מספיק גדול כדי לשפוך משם את כל מה שיש בדלי"
"ואם מישהו עומד שם למטה?" החוורתי.
"אין לו מזל" הוא משך בכתפיו, "פעם פגעו בשומר" הוא צחק.
ממש רציתי… לפרוק. אבל הבנתי שעכשיו זה לא אפשרי וחוץ מזה אני לא מגיעה לדלי הזה בגלל השלשלאות המטופשות.
הוא הרים גבה ובמבטו עבר ממני לדלי, "את צריכה כאילו…"
"לא!" הזעפתי את פני.
הוא משך בכתפיו, "זה בסדר. פיפי לא עושה לי את זה. את יכולה לעשות את זה, אני לא אאנוס אותך." הוא צחק.
"אתה… אתה!" נעמדתי בפנים סמוקות, "אתה פשוט נוראי ודוחה! זה מה שאתה!"
הוא שם את ידו על לבו כאילו נפגע, "אלוהים, אמרו לך שמחסן הקללות שלך שופע?"
"תסתום" סיננתי ושלבתי את ידי.
"או-קיי, אני לא רוצה שתתפוצצי לנו פה" הוא נאנח והתיישב, "חוץ מזה אני מת מרעב, איפה השומר הדפוק הזה?"
"אתה יכול לאכול את האוכל שלי" הנהנתי.
"איכס! מה נראה לך? אני אוהב את החיים שלי למרות שכלאו אותי פה!" הוא שילב את ידיו על חזהו השרירי.
נחרתי בבוז, כמו שמוניקה הייתה עושה והסטתי ממנו את מבטי.
"רוי" דלת התא נפתחה ואיש גבוהה נכנס, שומר.
רוי הביט בי, "אני כנראה לא אהיה כאן עד הערב".
"עד הערב?" לא הבנתי, הוא אמר שהוא הולך לאכול לא?
הוא נאנח וחייך, אבל לא חיוך שחצני, חיוך מפוחד.
השומר אזק אותו וחשמל אותו עם השוקר שהיה בידו, רוי השתנק וקרס על הרצפה.
"תעמוד" הורה לו השומר.
רוי נעמד והשתנק באיטיות.
השומר התקרב אלי והביט בצלחת המלאה, "לא אכלת מה שנתנו לך?"
רוי הביט בי וניסה לסמן לי משהו עם שפתיו, אבל זה היה מאוחר מידי.
השומר משך בשערי הקצר והטיח את פרצופי בקיר האבן, ובאותו רגע הכל נהיה שחור.
תגובות (1)
ואיי…… המשך!!!!!!