מחזור הירח- פרק 1

פרק 1: רד מרפי.
בוקר.
אור מסנוור.
ציוץ ציפורים מעצבן.
הכל היכה ברד בשנייה שפקח את עיניו. הוא שנא שזה קרה, אבל לעוזרת הייתה נטייה להשאיר את כל החלונות פתוחים אחרי שסיימה את עבודתה .
לפחות הבית היה נקי, חשב רד בעגמומיות ושירד ממיטתו בכבדות.
זה היה יום מושלם לכאורה, הכל היה במקום ונקי ולהכל היה ריח טוב של וניל. אז למה רד הרגיש שמשהו לא בסדר?
רד ניסה בכל כוחו להיזכר בזמן שהפעיל את מכונת הקפה וריח הקפה הטרי התערבב עם ריח הווניל המוכר והכל כך אהוב על מרתה, העוזרת. לאחר חמש דקות בדיוק הקפה כבר היה בכוס הקטנה ומעלת העדים. רד לקח את הכוס והתיישב בכבדות ובעייפות על הכורסה הישנה והטובה לו, למזלו הוא לא היה צריך לקום פעם נוספת כדי לחפש את השלט כי זה היה נעוץ בין כריות הספה.
רד הדליק את הטלוויזיה על ערוץ החדשות המקומי וצפה בכתב הזקן שמודיע על תאונת דרכים נוספת. עיניו של רד סרקו את המסך בחיפוש אחר משהו מעניין יותר לצפות בו ואז זה היכה בו.
עיניו ננעצו בתאריך הקטן שהיה כתוב בלבן בצד המסך. התאריך הזה היה שונה מכל יום אחר בלוח השנה, זה היה יום השנה של אימו. היום שבו הוא תמיד הלך לבקר אותה, לבקר את המצבה שלה. עם הוא לא יעשה את זה איש לא יעשה את זה.
רד סיים לשתות את הקפה בשלוק אחד למרות שהקפה עדיין היה חם. הוא מיהם לחדרו ואז אל שידת המגרות שלו, משם שלף ג'ינס משופשף ודהוי וחולצת טריקו שעדיין לא הספיק ללבוש, זה היה יום מיוחד ורד רצה להתלבש בהתאם.
אחרי מבט מהיר במראה רד העביר את ידו בשיערו, שיערו הבהיר שהיה דומה כמו שתי טיפות מים לזה של אימו, הדבר האחרון שעשה לפני שיצא מביתו היה למלא מחדש בקבוק מים גדול ולקחת אותו איתו. לאחר מכן רד יצא מדירתו הקטנה ונעל את הדלת מאחוריו.
השעה הייתה כבר שתיים עשרה כך שהרחוב היה עמוס והומה אדם, רד נאלץ להצטופף בין ההמון עד שהגיע לרחוב הצדדי שהוביל לבית הקברות העירוני.
ברגע שרד נכנס דרך השער החלוד של בית הקברות הוא הרגיש מוזר, כאילו משהו צופה בו, הוא גם התחיל לשמוע קריאות טורדניות של עורב ושל צפרדעים למרות שהיה קיץ וגם זה היה מוזר.
אתה סתם הוזה בגלל המחסור בשינה, נזף רד בעצמו ופילס את דרכו בין המצבות המהודרות.
אחרי הליכה קצרה על הדשא שצמח בבית הקברות הגיע רד ליעדו, מצבה קטנה ולא מפוארת בלי כיתוב מיוחד או יותר מיד סמלים. על המצבה נח זר פרחים יבש, אותו הניח רד לפני חודש בדיוק, רד הביט במצבה זמן מה בעמידה ולאחר מכן התיישב על הדשא שצמח מסביבה בסיכול רגליים והמשיך ללטוש בה עיניים.
"אמא אני מצטער שאני לא מגיע יותר," התחיל רד וקולו נסדק כבר כשסיים את המשפט. "אני גם מצטער שאבא לא מגיע, הוא פשוט קצת עסוק וקצת… קצת שונא אותי," רד תחב את ראשו בין שני ידיו והביט בקרקע. "את יודעת אמא, אני עובד עכשיו בתור התקליטן הראשי של ניאון, זה מועדון מצליח ויש לי עבוד כמעט בכל ערב. זה כסף טוב אבל אבא לא מעריך את זה, אני יודע שעם היית כאן היית שמחה בשבילי. אני פשוט יודע את זה," כמו שקרה במהלך כל ביקור עיניו של רד התחילו לדלוף והוא אפילו לא יכל לשלוט בזה, הוא ידע שיש אמת בדבריו ועם אימו הייתה לצידו היא הייתה יכולה לשכנע את אביו שהוא עושה את הדבר הנכון. "אבל זה לא נורא אמא, לא אכפת לי שהוא כועס עליי יש לי אותך לפחות. זה מספיק בשבילי…" מילותיו נקטעו בגלל עד שטף של דמעות.
רד ידע שעם משהו היה מבחין בו בטח היו מתחילים לשאול שאלות, רד ידע שהוא לא היה יודע מה לענות כמו בכל פעם ששאלו אותו על אימו.
רד הרים את מבטו את המצבה ופתח את בקבק המים שהביא איתו מביתו. הוא שפח את המים על הקבר וחייך מבעד לדמעות. "תמיד היית אומרת שחם לך, אמא, היית צועקת על אבא שידליק את המזגן והוא היה מתעקש להשאיר אותו כבוי. אני זוכר פעם הוא אפילו התנדב לקחת את המניפה הישנה של סבתא ולנפנף לך איתה. עכשיו יהיה לך נעים," רד סיים את דבריו בדיוק כשהמים בבקבוק נגמרו. הוא חייך אל המצבה הקטנה. "אני מבטיח לבוא גם בחודש הבא ואני אביא לך נרקיסים כמו שאת אוהבת," הוא חייך.
לפתע שמע רד קולות מכיוון השער של בית הקברות, הוא הפנה את ראשו וראה את האדם שהכי פחות ציפה לראות.