מכתבים- חלק רביעי.

הנמען: נערה מאושרת.
מאת: דוור יקר.

שלום.
מה שבטוח, נערה מאושרת – אם שלושה לא נחשבים מסורת, ארבעה בטוח נחשבים. (אני חושב שאם נהיה בטוחים בזה, ולא רק נניח, זה ייקרה. נכון? אבל אולי לא, כי עכשיו הייתי בטוח שהשמים כחולים, אבל עליתי במדרגות -המעלית לא יורדת עד אלינו- לקומה הראשונה, והצצתי בדלת הכניסה השקופה, הענקית, בדרך למכונת הקפה, וכל מה שראיתי היה עננים.
עננים שבורים, כמו נוחתים על גג הבניין שלך. את רואה אותם? הם נושקים לשמיים ולארץ באותו הזמן. יש ערפל. את יודעת מה זה? ערפל זה ענן שהמלאכים רצו להוריד אלינו. הם רצו שנרגיש את עצמנו מוקפים באלוהים.)
מאז שקיבלתי את המכתב שלך, לא הפסקתי לומר "דוור יקר". זה נשמע כמו קשת בענן, לא? זה נשמע בוער.
נערה מאושרת, נערה מקסימה.
אני נושם. אני נושם בין משפט למשפט, בין מילה למילה. אני נושם בתוך האותיות.
יש עכביש בתקרה, בפינה, הוא הקים לו בית. ואני נושם. אני נושם ונושם אבל זה לא עוצר את הפחד שלי, את החרדה. אני מפחד, נערה מאושרת. אני מפחד – אני לא אומר להם את זה, אבל אני מפחד. אני מפחד שהוא ייגדל בלילה, שהוא ייטרוף אותי בעודי בחיים. אני מפחד שהשמיים ייפלו דרך התקרה והוא ייתפוס טרמפ עם אחד הרסיסים הכחלחלים. אני מפחד שהוא ירים עליי את השמיכה ויחנוק אותי.
נערה מאושרת, ממה את מפחדת?
אומרים שאני אובדני. אבל זה לא נכון.
אני אוהב את החיים. אני אוהב את הגלידה שאני אוכל בימים קרים. את השמיים הקודרים והנוראיים – כל כך יפים…
אני אוהב את ההפתעות ואת חוסר האמון שלי באנשים, אני אוהב את זה שאני מוקף בכל כך הרבה זרים. כולם מכירים אותי.
אני מתועד במחשבים, אני מוכר בתור "חולה הנפש מקומה חמש".
אני בביית חולים, את יודעת? בית חולים פסיכיאטרי. מאסר עולם.
אני לא אמור לצאת לעיתים קרובות, ובשנים הראשונות שלי באמת לא יצאתי. אבל אז הם גילו שאין מי שיממן את השהות שלי שם, והם החליטו שהם יתנו לי להשאר על חשבון הבית, כנדבה (על חשבון הבית. את לא חושבת שזה קצת מוזר? בכל זאת. זה ביית חולים.), אבל אני התנגדתי. לא כי אני מהאנשים האלה שנרתעים מכל הוכחה לכך שהחיים שלהם חרא ושהם צריכים נדבות מאחרים, אלא כי רציתי לצאת. לבסוף הם הרשו לי לצאת בשעות קבועות לעבודה שלי (אני דוור. דוור יקר, זוכרת? אני קשת בענן.)
אז, נערה מאושרת.
להתראות בפעם הבאה.