מכתבים לגריי, חלק ראשון/הקדמה.
"אור הירח החלוש האיר את דרכנו בזמן שעלינו במעלה הגבעה, מחזיקים ידיים ומצחקקים ללא סיבה, אך לפתע מעדתי מאבן שנחה בדרך וכך שנינו נפלנו ארצה, הרמתי מעט את ראשי מהאדמה ולפתע הוא החל לצחוק.
"למה אתה צוחק?" שאלתי בפרצוף נעלב, הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי.
"הפנים שלך התלכלכו מבוץ," הוא לקח את ידו וניגב את הלחי השמאלית שלי אך בכל זאת הוא לא הפסיק לצחוק, הצחוק שלו היה מידבק, צחוק מתגלגל שלא יכולתי לעמוד בפניו אז גם אני התחלתי לצחוק ביחד אתו.
"מעניין אם ההורים מחפשים אותנו." הוא הפסיק לצחוק ופרצופו השתנה, הוא היה מסוגל לעבור ממצב של צחוק לרצינות במהירות, אבל לי לקח קצת זמן להרגיע את הצחוק.
"גם אם הם מחפשים אותנו אני לא חוזרת, ובכלל לא אכפת להם מאתנו, אם נחזור הם יתחילו לצעוק עלינו," אמרתי בפנים רציניות.
"אוקיי, אז כדאי שנמשיך ללכת, שנספיק להגיע למחבוא עוד היום." הוא חייך ואני החזרתי לו חיוך."
תגובות (4)
זה כתוב בתוך מכתב?
קודם כל, וואו.
כתיבה מדהימה. הרעיון בטוח יותר.
תמשיכי :)
החלק עם המכתבים יגיע בהמשך, אבל הרעיון יהיה מפתיע, (אני מקווה…) ותודה, הרבה זמן שלא כתבתי סיפור פה.
נשמע טוב, כתוב טוב, ואפילו מאוד. תמשיכי^^
נשמע יפה, אהבתי את הכתיבה :>