מכתבים.

הנמען: מחלקת העבודה בבניין הגבוה מול הדירה שלי. קומה שלוש עשרה.
מאת: ממני.

שלום.
אתם לא מכירים אותי. אבל שלום, אני רוצה לעבוד.
האצבעות שלכם בטח מרפרפות עכשיו על עוד יותר מדי דפים, שנשלחו מאנשים שרוצים לעבוד.
אבל אני רוצה יותר מכולם.
כי מה אני, בעצם?
נערה מחייכת וקופצנית. אני שמחה. אני מאושרת. (ורוצה לעבוד, גם זה.)
אבל אני לא. כי אני אספר לכם סוד – אף אחד לא *באמת* מאושר כאן.
זאת ארץ מוזרה, סהרורית, שבורה. ואני רק עוד חולמת בתוכה.
האצבעות שלי מלוכלכות מדיו. מצטערת על המריחות.
אז אני רוצה לעבוד. הייתי רוצה לחלום אחרת.
שמעתי שאתם האנשים לפנות אליהם.
אני מציצה מהחלון.
אני עומדת במטבח ושוטפת את אצבעותי, ואני מציצה מהחלון, סופרת חלונות סגורים על הבניין ממול (הבניין שלכם), אני מגיעה לקומה שלכם, ואני מדמיינת אתכם קוראים את המכתב שלי באותה השעה מחר.
השמש נושקת לגג הבניינים עכשיו, אז בטח חשוך לכם.
אתם מדליקים מנורת קריאה.
אולי אתם קורעים את המעטפה (אני מקווה שאני אזכור לשים אחת), אולי אתם פותחים אותה בעדינות, בחמלה. (בהנחה שזכרתי לשים מעטפה.)
אתם מכווצים עיינים, ואתם רושמים אותי באחת מהרשימות, (אני מקווה שברשימה הטובה. אני מקווה שיש שם סמיילי.)
אז, שלום.
אני אני, ואני רוצה לעבוד.
האצבעות שלי מלוכלכות מדיו, הסבון לא שוטף אותן כראוי.
מצטערת.
אני רק עוד חולמת.
נערה מאושרת.
אבל אני אגלה לכם סוד – אף אחד לא באמת מאושר במקום הזה.

שלום.
אני אגלה לגם סוד.
מצטערת.
אני רק עוד חולמת.

שלום.
אני רוצה לעבוד.