מלחמות המוות פרק לה'.

09/09/2014 713 צפיות אין תגובות

הקרב הגדול: חלק 2

סהר הבין כמה זמן אחר כך כמה דברים: 1:אם אתם עומדים להילחם בצבא של אלפי מתים, וגם במלאך המוות בכבודו ובעצמו, עדיף שיהיו שם שני מכשפים עם כוחות אדירים שמשמידים את צבא המתים. 2:עם נמצאים שם שני מכשפים עם כוחות אדירים שמשמידים את צבא המתים, עדיף להתרחק, אחרת אתם עלולים למצוא את עצמכם בלי ראש מאחד מחזיזי האנרגיה שהתערבלו סביב המכשפים, או לגלות פתאום שהפכתם לזאב אכול תולעים, או לנץ לבן שעולה באש. זה פחות או יותר מה שקרה למתים. המראה ממש זעזע את החבורה, מרוב העוצמה שקרנה מאודון ורודון, ובייחוד מהעובדה שהם דמו באופן מדהים לשטן ולאיש השני. אבל הדבר לא הפריע לחבורה, והם זינקו לשדה הקרב. פורקיס דקר ושיסף מתים, לינדור ולילה הפילו טרולים, פורקיס ופלר הפילו גובלינים על ימין ועל שמאל, וסהר עשה את כל אלה ביחד. לפתע ראה סהר שלמלאך המוות התחיל להימאס, כי הוא קפץ מההר ויצר מכתש עצום בקרקע כשנחת. נראה שהוא השתנה קצת. קודם כל, הוא גבה בעוד מטר, וכעת הוא היה בגובה 5 מטרים. דבר שני, הפעם מתחת לברדס שלו היו זוג עיניים, אחת אדומה, אחת אפורה, נצצו מעבר לחשכה שהציפה את פנים ברדסו. הוא לא הלך, אלא ממש ריחף כ-30 סנטימטרים מעל האדמה. היד שלא הייתה עליה טבעת אחזה בחרמש, ואילו היד שעליה הטבעת החזיקה כדור אש שחור. כל המתים המעטים שנותרו מיהרו לפנות לאדונם את הדרך.אודון ורודון נראו מוכנים לקרב. למרות האנרגיה הרבה שידע סהר שנדרשת בשביל להשמיד צבא עצום של מתים, אודון ורודון לא נראו מוטרדים מזה. למעשה, הם נראו כאילו עם כל מת שהובס, הם התחזקו יותר ויותר. הם ממש קרנו, כלומר אודון ממש קרן והפיץ אור זהוב ורך. רודון לעומת זאת הפיץ אפלה וחושך לכל מקום, וסלילי האפלה האלה ממש דבקו במתים, ואפילו גררו כמה מהם אל מתחת לאדמה. "נו נו נו, האין אלא אודון ורודון המפורסמים"? שאל מלאך המוות "אני מבין שסוף סוף הורדתם מעליכם את התחפושת העלובה ההיא שסווילו הכריח אתכם ללבוש". ברגע שאמר את השם סווילו, שם שעדיין לא הבין סהר למי הוא שייך, התבהרו מעט השמיים. "אני רואה שחזרת עלינו, מוות" סינן רודון "אך אתה עומד לחזור למקום שממנו באתה" אמר אודון. "איני חושב כך" אמר המוות והרים את חרמשו. ברק אדום הבזיק בשמיים ופגע בחרמש, ומיד עבר ממנו אל רודון. בלגנאום תפס את הברק בפיו, אבל רודון בכל זאת הוטח לאחור. אודון אסף בכף ידו פרץ אנרגיה לבנה, וירה על מלאך המוות. המוות הועף לאחור, ורמס בדרכו מתים, אך נראה שזה לא אכפת לו. מיד החל קרב חרב אל מול חרמש, ולאחר מכן גם חרבו של רודון הצטרפה לקרב. לאחר כמה דקות כבר לא היה מישהו שראה קרב. במקום זה, כל הנוכחים ראו סערת אנרגיה עצומה, שמקורה באודון, רודון ומלאך המוות. במשך כשעה קלה המשיך הקרב בלי הפרעה. אי אפשר היה לדעת עם ידו של המוות היא העליונה, או ידם של אודון ורודון. לקראת סוף הקרב, הביאו כמה מתים תיבה שחורה עצומה, משובצת אבני אודם. סהר לא שם לב לתיבה, עד שהוא הרגיש את העוצמה. גם כשהייתה סגורה, התיבה פלטה חום יוקד וקור מקפיא בו זמנית. סהר שמע את המתים שגררו את התיבה, שהיו מתים רגילים, ולא הזומבים החדשים, מדברים עליה. איכשהו, הוא הצליח לשמוע אותם ברור לגמרי, כאילו עמדו על ידו. "תזדרזו עם התיבה" אמר המת הראשון, שעמד לפני שאר המתים וזירז אותם להתקדם מהר יותר. "האדון זקוק לה במהירות. זאת תיבת סיוטים שקיסר הסיוטים השקיע בה מספיק כוח בשביל להשבית את השטן עצמו לכמה דקות". "אז תאר לעצמך מה זה יעשה להם" התבדח אחד המתים שסחב את התיבה. סהר לא היה צריך יותר לשמוע. הם הולכים לפגוע באודון ורודון. "פורקיס" לחש "מה" שאל פורקיס בלחישה. "בתוך התיבה יש משהו שעלול לפגוע באודון ורודון. חייבים לעצור אותם" אמר. "בסדר" אמר פורקיס. הם הסתערו שניהם. סהר עם חרבו העוצמתית, ופורקיס עם שן האורקר והפגיון המיוחד שלו. אך רגע לפני שהגיעו למתים, התיבה נפתחה. המכסה נפל כשהענן הארגמני יצא מתוך התיבה והטיח חומת אנרגיה בפורקיס וסהר, שעפו בחזרה לחבורה, ששמו לב מה קרה רק אז, ואז פנה לקרב האיתנים. הענן האדום עטף את הקרב, עד שכל מה שנותר היה כדור אדום גדול. לאחר מכן נשמעו הצרחות. קודם כל צרחותיהם המיוסרות של אודון ורודון, לאחר מכן את הצעקה המופתעת של מלאך המוות, כשגילה שזה פוגע גם בו, ולבסוף השתנתה הצעקה לצרחה מקפיאת דם. לאחר דקה נפלטו אודון, רודון והמוות מהערפל האדום.אבל משהו היה שונה. שוב היה מלאך המוות בגובה 4 מטרים, ולא ראו את עיניו. אודון ורודון חזרו למצבם הנורמלי, אם לשכב ברקדן על האדמה, בלי יכולת לזוז זה נורמלי. גם מלאך המוות נראה כך. לפתע החלו השמיים להתבהר. כל המתים מהסוג החדש שנשארו התפוגגו ברגע שנגעו בהם קרני השמש. לפתע הרגיש סהר תחושה, שזאת השעה. מלאך המוות שכב רצוץ, חלש וחסר ישע. כל מה שהוא צריך לעשות זה לנעוץ בו את החרב שלו. הוא התקדם עם חרב שלופה לעבר המוות, בעוד השאר הלכו לטפל באודון ורודון. מדי פעם רץ אל סהר מת בניסיון להרוג אותו, אבל סהר פשוט שיפד אותו על חרבו. לבסוף הוא הגיע למלאך המוות. הדמות שאורכה היה 4 מטר שכבה על האדמה ללא ניע. סהר הרים את חרבו. הוא התכוון לנעוץ את החרב במרכז ברדסו של המוות, כך ככל הנראה יהיה יותר סיכוי להשמיד אותו. רגע לפני שהחרב ננעצה במוות, המוות הרים את גב ידו והעיף את החרב. היא נתקעה במקום שבו אמור להיות הלב, ואומנם זה פגע בוא, אבל זה בהחלט לא הרג אותו. המוות לחשש בכאב ולפת את גב ידו כאילו נכווה, אבל אז הוא החווה בידו, וסהר הועף ונפל על שאר החבורה, כולל על אודון ורודון, שהדבר הראשון שהם ראו כשהתעוררו, לצערם, היה סהר שנופל עליהם. מלאך המוות קם והרים את חרמשו. הוא החווה בידו, וכל החבורה עפה אל היער. הוא התעופף לו בנחת, בשעה שהחבורה נתקעה בעץ אלון עתיק, וכמעט הפילה אותו. כשהגיע מלאך המוות עליהם, הצליח סהר לקום. "כולם בטוחים שנגמור בינינו את העניין בקרב" אמר מלאך המוות "אז אני מניח שניתן לאנשים הטובים את מבוקשם" ותקף. סהר חשב שלא יהיה לא כוח אפילו להרים את החרב, אבל נראה שהחרב חשבה על הכול בשבילו. הוא הרגיש כוחות שוצפים בגופו, והצליח לחסום את חרמשו הענק של מלאך המוות. הוא והמוות החליפו מהלומות, בעוד שאר החבורה, שלא האמינו שדבר כזה אפשרי, היו בטוחים שמדובר בהזיה עקב ההתנגשות בעץ האלון. הקרב לא היה ברור לגמרי. אי אפשר היה להבין אם סהר ינצח או להפך, מכיוון שעל כל חתך ופציעה שגרם האחד, החזיר לו באותה מידה האחר. לבסוף, ניסה המוות לחתוך את רגליו של סהר, וכשזה קפץ, הכה המוות את סהר עם ידו, והפילו לארץ. סהר התפלא, לא מהעובדה שנפל והובס, אלא מכיוון שלא רק הוא התנשף ממאמץ, אלא אפילו המוות, דבר שלא היה הגיוני. לבסוף הרים המוות את חרמשו ואמר "קרב טוב, בשביל אדם", אמר והנחית את חרמשו. אבל החרמש לא הגיע ליעדו, מכיוון שרודון תפס בידיו החשופות את הלהב, והחל לזמר לחש. אודון הגיע ותפס במקל, וזימר לחש דומה, ובאותו הזמן דחפו שניהם את החרמש ואת המוות לאחור. בכל זמן אחר, לא היה מבין סהר את מה שזימרו. אבל הפעם זה היה שונה. אולי מכיוון שהחזיק את החרב הקסומה, אך הוא לא ידע בוודאות. זה היה מה שהוא שמע שרודון זמרר "אני הוא בנו של השטן, אני אדונך ושליטך. חדל להאביק והכנע כעת, כך ציווה עליך בנו של השטן". אודון זמרר כך "אני הוא אחיו של אדונך ושליטך. אני הוא בנו של סווילו הגדול, הגדול מבין האלים ומלכם. חדל להיאבק והכנע לכוחותיי, אחרת סופך יהיה רע ומר". אף אל פי שהיה זה מוזר למדי, סהר היה בטוח שזה מה שהם אמרו. כמובן שהלחש הזה הסביר כמה דברים. זה הסביר מי זה סווילו הזה, שהם כל הזמן מדברים עליו. העובדה שסווילו הזה הוא אבא של אודון הייתה מדהימה. וגם העובדה שיש אלים. הוא שמע סיפורים על אלים, אבל הוא לא ידע שהם קיימים. ועכשיו הוא הבין שסווילו הוא כנראה האיש הנוסף, זה שפסלו מוצב מול פסלו של השטן בתוך ההר אורת'ורנוס. והעובדה שרודון היה הבן של השטן הייתה גילוי מדהים! כנראה זאת הייתה הסיבה לחיבה שלו לאפלה ולחושך, ולעובדה שהוא נראה דומה במידה מדהימה לשטן. סהר נזכר לפתע שהם בעיצומו של קרב, וחזר לשים לב מה קורה רגע לפני שהמוות איבד שיווי משקל ונפל. אודון תלש שערה מראשו ומלמל כמה מילים. מיד היא התארכה לחבל לבן זוהר. הם כרכו אותו סביב ידיו של המוות והצליחו לקשור אותן לעץ שהיה בסביבה. סהר וכל החבורה התאספו סביב המוות.סהר אמר לעצמו 'עכשיו, תקע בו את החרב'. הוא הרים את חרבו להנחית את מכת המוות, אך אודון עצר בעדו. "אני חושב שעדיף שננצל את המצב לטובתנו. אנחנו יכולים לנסות לגלות כל מני תוכניות של השטן לעתיד, ואז נוכל להקדים אותו". סהר חשב. זו בהחלט יכולה להיות הזדמנות פז, אבל כבר יש לו מודיעין בתוך צבא השטן. קיס'נור. הוא החליט לספר להם על ההסכם שעשה עם קיס'נור. "אז הטיפש הקטן הזה בגד בי בסופו של דבר" אמר המוות "כן" אמר סהר "כי אני לפחות ריחמתי עליו. מה אתה עשית? התייחסת עליו כמו אל זבל, וזה מה שגרם לו להיות מרושע עלינו, כי רק כך הוא יכול היה לפרוק על מישהו את הכעס שלו. עכשיו כל זה יחזור עליך ואל השטן" אמר סהר "ולילה" אמר "בואי נבדוק את השאלה שלך" אמר ותקע את חרבו בזעם במרכז ברדסו של המוות.

סהר לעולם לא שכח את הצליל המחריד שהוציא המוות לאחר שתקע לו חרב בראש. במשך כמה זמן הוא פשוט צרח, אבל אז הוא הצליח להשתחרר, והוא פשוט השתגע. הוא דפק את ראשו בעצים, ניסה לערוף את ראשם של בני החבורה עם חרמשו, אבל הוא החמיץ אותם בכל פעם, ובמקומם נפלו עצים. לבסוף, צנח המוות על האדמה וקולו נדם. כשנגע רודון בגופו, התפורר גופו של המוות לאפר, וכל מה שנשאר ממנו היה הברדס והחרמש. את החרמש אחסנו אודון ורודון בזהירות, וטענו שלא יזיק עם הם יחזיקו בנשק רב עוצמה שכזה. לבסוף הם אחסנו אותה בתיבה מיוחדת שיצר רודון בקסם. לאחר שהכניסו את החרמש בזהירות לתוך התיבה, היא התכווצה כך שרודון יכול היה לאחסן אותה בתיקו. בדיוק כשהם התכוונו לקרוא לאורוז, הוא חזר עם פגר דרקון בין שיניו. "יפה עשיתם" אמר, לאחר שירק את הפגר מפיו. "הייתי עוזר לכם, אך לרוב איננו נוהגים להתערב בעניינים כמו אלה, ונותנים לכם להסתדר עם העזרה שכבר נתנו לכם. חוץ מזה, הדרקון הזה היה מאוד מהיר". "רגע, מה זאת אומרת העזרה שכבר נתתם? ומי בדיוק נתן"? שאל פורקיס "סהר יודע" אמר אורוז "וגם לינדור ולילה". "אתה יודע"? שאלו אודון ורודון בפליאה. "מסיבה מסוימת הבנתי מה אמרתם למלאך המוות" אמר סהר. "אז" שאל רודון "אתה יודע שאני…" "כן" ענה סהר "ואתה יודע שאני…" שאל אודון "כן" אמר סהר בשנית "אוי לי" אמרו אודון ורודון ביחד. "מה" שאל פלר "מה אתה"? שאל "רודון" אמר סהר "הוא הבן של השטן". כולם נדהמו. "אל תדאגו" אמר אורוז ושבר את השתיקה. "הוא הפנה לו עורף לפני מאות שנים" אמר אורוז "ושילמתי על זה מחיר מסוים" אמר רודון ונגע בצלקת שלו. עכשיו סהר הבין למה בציור על קיר האולם בהר אורת'ורנוס הוא צויר בלי צלקת. ככל הנראה היא 'מתנה', באדיבות אביו היקר, השטן.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך