מלך האופי-פרק 2

תארו לעצמכם מה יקרה אם בוקר אחד העולם יתעורר ובהתחלה שום דבר לא יראה שונה, אבל לאט לאט יתברר שכן קרה משהו, קרה משהו רציני במיוחד, רציני ומשונה. אני אחרוג ממנהגי ואגלה לכם מה קרה.
כל אדם ואדם קיבל לעצמו מתנה, או ליתר דיוק חיזוק. חיזוק לצד הבולט ביותר באופי שלו, עד לרמה של על טבעיות, לטובה או לרעה.
* * * *
רייס הספיקה להגיע עוד לפני הצלצול הראשון, עוד לפני שהאוטובוס שהיא פספסה הגיע, והיא אפילו לא התנשמה או התנשפה, הסימן היחיד לכך שרצה היה השיער שלה שהיה פרוע כמו (כמה מפתיע) אחרי ריצה. אבל לא סתם ריצה, ריצה נגד הרוח כשיש רוח חזקה מאוד, כמו בסופה.
"מה את עושה כאן?" נשמע קול מאחוריה.
רייס הסתובבה וראתה את ניקו צועדת לעברה מקצה הרחוב. "רצתי…"
"כן, אני רואה."
ניקו הייתה חברה טובה של רייס, היא גרה ממש קרוב לבית הספר ותמיד הגיעה מוקדם, היו לה כמה עקרונות משונים.
"לא, את לא מבינה, רצתי," אמרה רייס בהדגשה.
"מה לא מבינה?"
"גם אני לא מבינה…"
"אז מה את רוצה? אני לא מבינה…"
"אני רצתי, יצאתי כי אחרתי את האוטובוס והתחלתי לרוץ, ואז פתאום רצתי ממש מהר."
"איך אחרת את האוטובוס, את פה והאוטובוס עוד רחוק…"
"זה בדיוק העניין, זה מה שאני לא מבינה," אמרה רייס בהבעה מבולבלת.
"מגניב! אולי את מתחילה לפתח כוחות על כמו סופרמן."
"אוי, תעשי לי טובה. הזבל הזה לא הגיוני גם בתור קומיקס. במציאות?"
"מה? זה אחד המגניבים! את יכולה גם לעוף?" שאלה ניקו והתחילה לקפץ בהתלהבות, ניקו התלהבה בקלות ומהכל.
"תרגעי…"
"אני רוצה לראות!"
"או-קיי, תחזיקי את התיק שלי."
ניקו לקחה את התיק ורייס הביטה בכניסה לבניין המרכזי, זה היה היעד שלה. היא העיפה מבט בניקו וחזרה להתמקד בכניסה, נשמה נשימה עמוקה והחלה לרוץ. הריצה הייתה קצרה מידי, תוך פחות משנייה היא עמדה לצד דלת הכניסה.
"וואו!" הכריזה ניקו בצעקה.
רייס חזרה אליה וחייכה.
"את אפילו לא מתנשפת, זה אדיר!"
"כן, אבל איך זה יכול להיות?"
"תתחילי להאמין בחוברות קומיקס…"
"אין סיכוי, חייב להיות לזה הסבר."
"הקטע המצחיק הוא שזה התאים לך בדיוק, את אחת הבנות הכי זריזות שאני מכירה, בהכל, ופתאום את יכולה לרוץ כמו איזה שד."
"יכול להיות, טוב, אני חייבת לרוץ, יש לי מעבדה על הבוקר."
"תזהרי לא לפגוע בשום דבר ולא להפחיד אף אחד…"
"מצחיק."
"אני רצינית, אבל את באמת חייבת ללכת אז נתראה."

"אני חושבת שצדקת," אמרה רייס לניקו כשנפגשו שום בארוחת הצהריים.
"אני תמיד צודקת, למה את מתכוונת?" אמרה ניקו והתיישבה עם המגש שלה ליד השולחן.
"אני מתכוונת ל"כוחות" שלי, גיליתי עוד כמה דברים."
"יש לך ראיית רנטגן?!"
"לא, נו, זה לא מצחיק. תראי מה אני יכולה לעשות," אמרה רייס בשקט והרימה את התפוח שנח על השולחן, הוציאה אולר מכיס התרמיל ופרסה את התפוח במהירות הבזק, מותירה אותו נקי וחתוך לפרוסות מדוייקות על השולחן.
"למה יש לך אולר?" שאלה ניקו.
"אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרך אותו, אבל זה לא העניין. ראית את מה שעשיתי?"
"חתכת תפוח…"
"במהירות מטורפת, זה לא רק ריצה. אני אפילו לא מתכוונת לעשות את זה, זה פשוט קורה. זה היה ככה כל היום, כמעט עשיתי לגברת ג'ונסון התקף לב במעבדה ככה."
"גם אני ראיתי היום דברים מוזרים, ריק למשל התחיל לרחף היום באמצע שציירנו אגרטל עם פרחים, הוא נחת מייד אבל אני נשבעת שראיתי אותו מרחף."
"אנחנו חייבות לבדוק את זה, זה ממש מוזר."
"מתאים לו, הוא כזה מעופף…"
"על מי את מדברת?"
"על ריק."
"אה, תהיי בפוקוס."
"מה?"
"אנחנו חייבות לגלות מה קורה כאן."
"כן, אמרת את זה."
"טוב, עוד רגע מתחיל שיעור, נדבר יותר מאוחר."
"תנסי לא למהר."
"את מצחיקה היום באופן מיוחד, שמת לב?"
"אני תמיד מצחיקה, זו את שלא רואה את זה.