מן גורל שכזה – פרק 1

"בוקר טוב לכולם!" קראתי בהתלהבות כשנכנסתי לכיתה.
"בוקר טוב גם לך." אמרה המורה בטון צונן והמשיכה להרצות לכיתה. אני חייבת לשנות גישה.
"המורה רק שמונה וחצי, אפשר בבקשה להכנס?" ביקשתי וניסיתי להראות תמימה.
"וואו, רק שמונה וחצי? הקדמת היום – כל הכבוד!" אמרה בציניות ושמעתי את הכיתה מחניקה צחקוקים חרישיים.
היא נאנחה. "כנסי ושבי בשקט!" אמרה בחומרה.
"יש!" לחשתי (בקול, יש לציין) וענטזתי לכיוון השולחן שלי בקצה הכיתה. התישבתי ליד שון שהעביר לי פתק, שהסתובב בכיתה והודיע על מסיבה שתערך בסוף השבוע הקרוב, רשמתי את הפרטים במוחי והעברתי את הפתק הלאה.
"את באה?" שאל שון בסקרנות.
"כמובן." צחקתי. "יש! מסיבה!" צעקתי בהתלהבות. בכיתה השתררה שתיקה רועמת ושלושים זוגות עיניים הסתובבו לכיווני והביטו בי, כאילו נפלתי מהירח. המורה כחכחה בגרונה והחזירה את תשומת לב התלמידים אליה.
בהפסקה לילי תפסה אותי והובילה אותי למקום שקט. "סם, יש לי היום דייט עם מייק ואני צריכה עזרה בדחיפות!"
נאנחתי, אולי אתחיל לגבות כסף על העצות שלי, תהיתי לעצמי.
"אוקיי, בני אדם הם מאוד חזותיים, לכן המראה החיצוני חשוב מאוד, את צריכה להראות מושכת, אבל מצד שני לא נואשת." אמרתי לה במהירות והתכוונתי ללכת לכיתה, ההפסקה כבר נגמרה.
"רגע, על מה אני אמורה לדבר איתו?" שאלה וניסתה לזכור את כל מה שאמרתי לה.
"אין נושאי שיחה מיוחדים, אבל תשתדלי שלא לדבר על עצמך, אלא לתת לו את הבמה. תצחקי ותחייכי, אל תתלונני, אל תעבירי ביקורת ואל תתחכמי, זה יהפוך אותך לנדנוד מעצבן שרק רוצים להפטר ממנו, אפילו אם את צודקת. בעצם, במיוחד אם את צודקת! זה בכללי, אז בהצלחה!" יריתי אליה צרור משפטים, טפחתי על כתפה ורצתי לכיתה.
"שוב מאחרת סמנת'ה?" אמר מיסטר פוקס ולא הביט לכיווני, אלא המשיך לכתוב על הלוח. התיישבתי בזריזות במקומי. אני חייבת להפסיק עם האיחורים האלה, יום אחד זה ימאס למורים ואני אחטוף.
אני יודעת שזה לא היה מנומס מצידי לא להציג את עצמי, אז עכשיו אסביר לכם הכל. קוראים לי סם, בת 17. אני נחשבת לנערה מקובלת, כל הזמן מבקשים ממני "עצות בזוגיות" והאבסורד הוא שאין לי חבר וגם לא היה. את הדינמיקה של הזוגיות למדתי מחיי הנישואים הכושלים של הורי. אבא שלי בגד באמא שלי ואמא שלי התעקשה לאסוף את הזוגיות המתפוררת שלהם ולגרור אותו מפסיכולוג לפסיכולוג, אך אבי לא שתף פעולה, עד שאמי התייאשה ושנה שעברה הם התגרשו ולא ראיתי את אבא שלי מאז – עצוב, אבל אני משתדלת לראות בזה את הצד הטוב. (מכונית משלי וניסיון בייעוץ)
בשיעור האחרון, לפני שהתכוננו לחזור הביתה, המורה חלק את המבחנים בהיסטוריה. קיבלתי 94 – זה כבר לא חדש לי. לא חייכתי לבנות שהתלקקו סביבי ידעתי שלא עשיתי כלום כדי להגיע לזה, רק הזיכרון שלי.
בסוף הלימודים חיכיתי מול הכיתה של טום, אחי הקטן. טוב, לא בדיוק קטן – בכיתה ט', בניגוד אלי הוא לקח את הגירושים של ורי באפן קשה וזו הייתה שנה קשה עבורו. הוא נכנס למכומית וזרק את התיק מאחורה.
"איך היה היום?" שאלתי אותו. אני וטום מסתדרים אחד עם השני מצוין, אפילו עזרתי לו להשיג את שירלי – נערה יפה, אך רדודה מידי.
"נחמד, את יודעת שהבנים אצלנו מדברים עלייך?" שאל נבוך.
הרמתי גבה והבטתי בו בסקרנות מעושה, ידעתי במה מדובר.
"סתם מטומטמים." סתם ולא פרש, הוא העדיף שלא לראות את אחותו כאבייקט מיני – הבנתי.
נאנחתי, כן, זה מה שכולםחושבים עלי.
אמי חזרה שוב מאוחר מהעבודה.
"חמודה, אני עובדת עכשיו על תיק חשוב, אני לא אהיה פה הרבה, אז תדאגי בבקשה לטום." בקשה ממני בפיזור רוח ועלתה לחדרה, מאז שאבי עזב היא עובדת יותר שעות.
עליתי לקומה השנייה, וידאתי שטום מתכונן לשינה ונכנסתי לחדרי.
לפני שנשכבתי לישון, הפלאפון שלי צפצף, זו היתה הודעה מלילי: "הוא נישק אותי. תודה גאון!" חייכתי, אני תמיד צודקת חשבתי לעצמי ונרדמתי.