מסלול של אהבה- פרק 6

״אשלי תקראי לאחיך שיבוא לאכול״ אמא שלי אמרה, קמתי ממקומי ויצאתי החוצה, טיילור עדיין התאמן, הוא התאמן מהבוקר בלי הפסקה אחת.
״טיילור״ אמרתי, הוא התעלם ״טיילור!״ צעקתי ״אמא אומרת שתבוא לאכול!״ הוא לא ענה.
עברתי את גדר העץ, ובלי שישים לב נעמדתי מולו, הוא עצר את הסוס בקושי לפני שהתנגשו בי.
״תגידי לי אשלי את נורמלית?״ שאל
״אל תתעלם ממני״ אמרתי מחשבת את ידיי בהתגוננות. ״בוא לאכול״
״אני לא רעב״
״אתה מתאמן מהבוקר בטח שאתה ערב״ אמרתי ברוגז על העקשנות שלו.
״אני צריך להתאמן אש״ אמר
״סיימת להיום״ קבעתי בשבילו והראיתי נכונות לכך שאני מתכוונת לכך ולא אוותר לו.
״בסדר…״ אמר ״אבל אחר כך אני חוזר להתאמן״
״אחר כך אתה חוזר לישון״ אמרתי מזרזת אותו לרדת מהסוס ״אתה צריך לישון טיילור״ לפעמים אני מרגישה שהוא האח הקטן ואני צריכה להשגיח עליו זה די נמאס לי באיזשהו מקום.
״בסדר תעזבי אותי״ אמר והחזיר את הסוס.
הארוחה עברה בשתיקה, אני לא בדיוק יודעת מה ההורים אמרו לטיילור, אבל ידעתי שזה בטח לא היה נחמד.
פיניתי את הכלים בשתיקה, ועליתי לחדר בלי להגיד לילה טוב.
האווירה הייתה מוזרה, לפעמים נדמה לי שטיילור דורש מעצמו יותר מידי ולפעמים שאני חושבת שהוא רוצה לרצות את ההורים בסך הכל.
בין עם כך או בין עם כך הוא מתאמץ יותר מידי וזה לא טוב בשבילו, הוא לא יכול להתאמן בלי סוף רק בשביל התחרות הזאת.
התחרות הזאת… התחרות שאני משתתפת בה, אין לי עוד הרבה זמן, אני צריכה להתחיל להתאמן, גם אם זה אומר בלי מתחם אימונים, גם אם זה אומר לא לישון בלילה, גם אם זה אומר… באותו הרגע הבנתי בדיוק מה טיילור מרגיש, לא יכולתי להאשים אותו אבל יכולתי לנסות לעזור לו ולעזור לעצמי, אני חייבת לסדר את הזמן שלי כך שלא אגמור כמו טיילור.
באמצע הלילה קולות חלשים העירו אותי, הסתכלתי מהחלון וראיתי את טיילור על הסוס מדלג בקלילות מעל מכשולים שעמדו בדרכו, לא יכולתי שלא לחייך למראה היפהפייה הזה של אחי הגדול והסוס האהוב עליו, רציתי גם להיות ככה, לעלות על שקיעה ולרכב ללא כל הגבלה וללא כל סודיות, היו רגעים שפשוט רציתי להיות טיילור.

בהפסקת הצהריים שיין שכנע את קתרין וכריס לשבת לאכול במקום מרוחק, ככה נוכל לדבר איתן על התחרות בלי שאף אחד ישמע, קיוויתי שהם יתמכו בי, הם חברים שלי אבל הם לא בעד להפר את הכללים,לא רציתי שיפרו את הכללים, למעשה הם רק אמורים לעזור לי ולשיין לבנות את מתחם האימונים, זה חלק קטן מתוך כל הבלגן הטוב שיצרתי לעצמי, אבל אם יתפסו אותם יאשימו אותם כשותפים ל״פשע״, הם תמיד יכולו לטעון שלא ידעו, אולי זה יהיה אמין אולי לא, לא רציתי לסכן את חבריי, אבל ידעתי שהייתי מסתכנת בשבילם אז קיוויתי שאולי הם יסכימו כמו שיין.
״רצינו לדבר איתכם״ אמר שיין ״זה בקשר לתחרות הרכיבה…״
״אוי נו באת לא ירדת מיזה אשלי?״ שאלה קתרין מביטה בי בחשדנות
״למען האמת…״ מלמלתי בשקט ושיחקתי עם שערי
״למען האמת היא תתחרה בתחרות הבאה״ אמר שיין
״מה?״ כריס כמעט נחנק מהמים ״היא מה? את מה?״ הוא פנה אליי
״אני החלטתי להשתתף״ אמרתי בחצי חיוך
״אל תחייכי אפילו״ אמר ״זה לא צחוק! יעלו עלייך״ אמר
״אנחנו מקווים שלא״ אמר שיין ״רשמתי אותה לתחרות תחת השם ׳קייל אדם׳, היא תתחזה למתחרה, זכר, והיא צריכה להתאמן, אני סומך עליה שתעשה זאת״
״זאת טעות״ אמרה קתרין בשקט ״יעלו עלייך״
״לא אם לא תאמרו שום דבר״ אמרתי מביטה בהם
״מובן שלא נגיד״ אמרה קתרין ״אבל זה לא אומר שאני תומכת בזה״
הבנתי שאין סיכוי שהם יעזרו לנו, אבל לא יזיק לבקש, הבטתי בשיין.
״אנחנו צריכים עזרה״ אמר שיין ״אני יודע ששניכם מתנגדים לזה… אבל אולי בכל זאת?״ שאל
״במה זה כרוך?״ שאל כריס
״אנחנו רוצים לבנות לאשלי מתחם אימונים סודי״ אמר וקתרין פלטה נחרת צחוק.
״אנחנו רציניים, בינתיים אני אתאמן מאחוריי הגבעה, אבל אני צריכה גם מכשולים וללמוד לקפוץ ו… וגם קיוויתי שכריס יעזור ללמד אותי״ פניתי לכריס
״אני לא יודע״ אמר כריס והביט בקתרין
״גם אני לא״ אמרה
״בבקשה״ אמר שיין ״זה… יש לנו הזדמנות לעשות משהו גדול ביחד, נכון שנעבור על כמה וכמה חוקים אבל תחשבו רגע! זה לא שווה את זה? לעזור לחברה, להיות ביחד, להיתרם למען מטרה אחת משותפת, ואולי מי יודע אולי יבטל את החוק הטיפשי אם יגלו שהיא בת״ אמר שיין בכזאת התלהבות שמעולם לא שמעתי אצלו, הוא רוצה לשנות משהו, הוא רוצה לעזור, הוא גרם לחיוך גדול לעלות על פניי.
״מצטערת״ אמרה קתרין ״אני לא יכולה״
״זה בסדר״ מלמלתי, התאכזבתי ממנה, אני הייתי עושה עבורה הכל, גם אם זה אומר לעבור על מיליון ואחת חוקים טיפשיים שיש במדינה הזאת, אבל מצד שני יכולתי גם להבין אותה, קתרין היא ילדה טובה, תלמידה מצטיינת ללא כל עבר פלילי, לא הייתי רוצה להיות הסיבה לכך שהכל יהרס לה.
״מה איתך כריס?״ שאל שיין מביט בו בתקווה
״בסדר, אני אלמד אותה לרכב ואעזור לך לבנות״ אמר כריס, חייכתי בהכרת תודה, אותי בכל זאת יש לי סיכוי. סיכוי קטן אבל בכל זאת סיכוי.
קבעתי להיפגש עם כריס מאחוריי הגבעה בשעה שש וחצי, עד אז היו לי עוד כמה שעות, אכלתי קצת, עליתי לחדר ושכבתי במיטה מחבקת את הכרית הרכה שלי שרקום עליה ציור מדהים של שני סוסים, אהבתי את הכרית, קיבלתי אותה מתנה ליום הולדת שמונה, מאז, כמעט כבר עשר שנים היא איתי.
התחלתי לשרוק, לשרוק מנגינה מוכרת כל כך שאפילו לא זכרתי מאיפה אני מכירה אותה, פשוט ידעתי אותה, מנגינה שהתנגנה לי בראש כבר הרבה מאוד זמן, מנגינה עדינה ומרגיעה שגרמה לעיניי להיעצם ולגופי לשקוע בשינה עמוקה.