מעבר לחרב- חלק ד'

אוון התהלך ביער, הציפורים צייצו מעליו והשמש שלחה קרניים חמימות מבין צמרות העצים הסבוכות.
הוא לא הכיר את המקום שבו הוא נמצא, אף על פי שבילה את רוב חייו ביער. המקום משך אותו. הוא הרגיש בטוח בין העצים במקום שאף אחד לא יכול להפתיע אותו. היער מטבעו שקט, וכל תזוזה הקימה רעש שמושך את תשומת הלב. היער נראה כמקום מבודד, כאילו אף אחד לא נמצא איתך, אף על פי שישנם רבים ביער שאינך רואה, או שומע. כאלה שצופים בך מרחוק, אך לא מתקרבים. מודעים לעובדה שאתה מחפש את השקט שלך ונותנים לך את המרחב שאתה מחפש.
היער הוא מקום מסתורי. הוא שומר בתוכו סודות עתיקים מימי קדם. העצים בו ראו וחוו דברים שאף אחד מעולם לא יעלה על דעתו שהם קיימים.
ציפור נחתה על ענף בעץ הקרוב אליו ביותר והסתכלה בו. אוון בהה בה בחזרה, מופתע מיופייה. נוצות החזה שלה היו צהובות- זהובות, כנפיה בצבע כחול עמוק, עיניה חרוזיות ושחורות, ורגליה ומקורה היו בצבע כתום עז.
קריאה חלשה וצייצנית נשמעה מכיוון העצים. מהדהדת באוזניו של אוון וממלאת את ליבו. אף על פי שמקורה לא זז, הוא ידע שהקריאה בקעה מהציפור שישבה על הענף הדקיק, ושהיא קראה לו. הוא התקרב אל העץ, והציפור עפה ממנו עמוק יותר אל תוך היער. אוון עקב אחריה, עובר בין ענפים סבוכים, נשרט מעט בפניו וידיו החשופות ומשאיר את קרני השמש מאחוריו.
הציפור עמדה בקרחת יער עגולה שהאור בקושי חדר בין העצים הסבוכים. העצים היו גדולים והמרווחים ביניהם היו אפלים, כך שכל דבר יכול היה להתחבא בהם, אך אוון לא שם לב לכך. הוא רק עקב אחרי הציפור. כשהגיע לאמצע קרחת היער, עיניים גדולות וירוקות נפתחו ובהו בו מתוך שיח שחור.
היצור יצא ממקום מחבואו, מגלה את כל גודלו ושריריו. אוון זיהה אותו, והפעם הוא זכר את שמו. הרולאק. היצור התקרב אליו, מרים את ידיו הארוכות במטרה לתפוס אותו.
בעודו חושב על אפשרויות לצאת בחיים מהמצב אליו נקלע, היצור התקרב אליו עוד ועוד בצעדים איטיים ומדודים. לא נראה כאילו הוא מפחד שאוון יברח. להיפך. חיוך חושף שיניים צהובות וגדולות נפרש על פניו של הרולאק.
אוון היה נטוע במקומו. הוא עצם את עיניו, חושש על חייו, ובכל זאת לא מסוגל לברוח מגורלו. המכה באה בדיוק כמו שציפה. הרולאק העיף אותו על אחד מגזעי העצים הגדולים.
אוון נפל על צדו, עיניו עדיין עצומות, ופחד לזוז. השאלות עלו במוחו במהירות מסחררת ולאף אחת מהן לא הייתה תשובה. הוא לא ידע איך הגיע ליער הזה שהוא לא מכיר, הוא לא ידע מהיכן הגיע הרולאק שרדף אחריו, הוא לא ידע למה הוא נרדף על ידי המפלצת, ולא ידע למה הציפור משכה אותו אל קרחת היער המבודדת הזו, שבה איש לא יוכל לעזור לו.
הוא ידע שהיצור מתקרב אליו. רגליו הגדולות הרעידו את הקרקע, ואוון הרגיש את נשימתו של היצור ליד ראשו…
"התעורר אוון, התעורר." הרולאק חרק בשיניו.
אוון פקח את עיניו, כשראשו של רובין נמצא מעליו ומסתכל בו. דקירות כואבות בידו השמאלית לימדו אותו על מצב הפצע שקיבל, כאשר הרולאק החדיר את טפריו אל בשרו.
הוא התיישב על המיטה בביתו של רובין. השריטות שעל ידו השמאלית לא נראו רע כל כך כמו שחשב. רובין ישב על כיסא נמוך ליד המיטה והביט בו במבט אדיש.
אוון הזיע. חולצתו הייתה רטובה כמעט לגמרי מהפחד, והוא היה מבולבל. הוא לא הבין כיצד הגיע מהיער ומהפגישה הקטלנית עם הרולאק, אל חדרו בבית שלרובין.
"איך הגעתי הנה?" שאל אוון בשקט ושפשף את גבו הכואב.
"איב הביאה אותך." רובין חייך וקם על רגליו, "האוכל מוכן, תירגע ותבוא."
"אני לא רעב." אמר אוון בקול צרוד, בדיוק כשבטנו קרקרה. רובין צחקק ויצא מהחדר.
אוון קם על רגליו בחשש. הוא הופתע לגלות שעמידתו יציבה, והוא אינו מסוחרר. הוא שאל את עצמו כמה זמן עבר מאז שהתמוטט, ואיך איב ידעה להביא אותו אל רובין.
הוא יצא מהחדר בהליכה איטית, עדיין חושש שמע תתקוף אותו סחרחורת והוא יתמוטט. הוא פחד להגיע שוב אל אותו היער בו מחכה לו הרולאק.