מקוללת- פרק 1

– יומיים לפני –
אני מרימה את התיק המרופט שלי שהיה זרוק על יד דלת כניסת הדירה שלנו, מהקרע שתפרתי מספר פעמים בחוט כתום – שכלל לא תאם לצבע הג'ינס של התיק – נפרם חוט ארוך שאני מסלסלת סביב אצבעי בפיזור נפש בכל פעם כשתיק הצד עלי. השעון בסלון, המשולב עם המטבח, הצביע על איחורי השלישי השבוע. עם כל שנייה שעוברת הוא משמיע קול המסמן את זמני האוזל כך שעונשי יחריף עם כל תקתוק קצוב שנשמע. אני שותה את הקפה הקר שלי במהירות, מתעלמת מהגרגירים החומקים לתוך פי ושורטים את גרוני בפנים, ועולה במהירות במדרגות הצרות.
אני פותחת את דלת חדרי ומדלגת מעל ערמת בגדים בדרך לשידה המונחת על מיטתי. החדר שלי הוא הסכנה הכי גדולה שלנו בבית, חוץ מהמקרר שמכיל את כל הרבדים והחיידקים שנמצאים בסכנת הכחדה, אלו שמעניינים ערוצים כמו הנשיונל ג'יאוגרפיק.
אני לוקחת את האוזניות שלי ויורדת למטה בריצה, משתדלת לא להחליק במדרגות כמו שכבר קרה לי בעבר יותר מפעם אחת. בדרכי החוצה אני חולפת על פני האח המכובה, שפיח מונח בתוכו מגזעי עץ שנשרפו חורף שעבר. על האח מונחת תמונה שזגוגיתה התמלאה שכבת שמן מה שרק מזכיר לי כמה זמן לא עמדתי וצפיתי בתמונה בחצי חיוך והרגשתי כחלק ממחויבות סתם לקחת מטלית חצי רטובה ולנקות את הזגוגית עד שפני אמי ואני יראו בברור.
כעת פני אמי נראות בטשטוש וחתיכת אבק אפרפר נדבק על פני בתמונה בגלל השמן הדביק. בחודש האחרון הפסקתי להביט באלבום התמונות של אמא אותו אבא שומר בחדר הארונות שהיה שייך לה כחלק מהדברים "שאין לי גישה אליהם", כמו שאבא אמר לי כשתפס אותי בפעם הראשונה שם עוד לפני שבכלל הבנתי שאסור לי להיות שם וזה שהוא מצא אותי שם נחשב ל'תפס' אותי.
פחד ממלא אותי מכך שאני לא מוצאת את הזמן סתם להעביר את הדקות בהתבוננות בתמונותיה השטוחות של אמי שאהבה לצלם; אני ממאנת להאמין שאני מתחילה לשכוח אותה ולהתגבר על מותה. אף פעם לא ראיתי את עצמי בתור הנערה המסכנה שאיבדה את אמה בגיל חמש-עשרה וכעת חיה רק עם אביה בשכונה עלובה עם דירה מסריחה מאוכל טאק-אווי ואבק המכסה כל סנטים בבית, אך גם אף פעם לא באמת ראיתי את צורך להוכיח שאני באמת לא כזאת.
אני יוצאת מהדירה ונועלת את הדלת, חוצה את שביל הגישה ורצה אל האוטובוס שאמור להגיע בעוד מספר דקות. אני כבר לא יכולה למנות על אצבעות ידי כמה פעמים ביקשתי מאבי שיקח את מכונית הסיטרואן האדומה שלי לתיקון בגלל שרעשים שמקורם לא ברור לי בוקעים ממנה. הוא תמיד הנהן והתחיל להתעסק עם דפים שהוציא מתיק העור של עורך-הדין שלו ולא באמת שקל את דברי כראוי. חוץ מפעם אחת בה הביט בי בעיניים עייפות, נאנח ואמר, "קים, את כבר בת שבע-עשרה והרכב שייך לך, קחי עליו אחריות." אבל לא הבנתי אם הוא מתכוון שאקח אחריות שהוא לא יתקלקל פעם נוספת או שאקח אותו בעצמי לטכנאי; לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת, כך שהשארתי את הדברים כפי שהם.
כשאוטובוס מגיע, לאחר המתנה של עשר דקות בהן כבר חלפו במוחי כל העונשים המזעזעים שיוכלים לתת לי. כמובן שהקצנתי כל עונש, כך שכאשר העונש שיגיע לי יהיה נורמלי לחלוטין, אדע שזה לא הכי גרוע שיכול להיות.
אני מושיטה לנהג שטר וכמה סנטים התואמים בדיוק לנסיעה של נוסע אחד כך שאני לא צריכה לחכות לעודף.
אני מתיישבת על יד החלון ומביטה במדרכה, וכל מה שעליה, חולף ממני ונותר מאחור. אני תוחבת לאוזני את האוזניות ומביטה כיצד ברק עז מפלח את השמיים ואז טיפות מתחילות לרדת.
אני תוקעת מאחורי אוזני קווצת שיער אדמדמה שהוסטה על פני ומקשיבה למוזיקה המתנגנת מבעד לאוזניות.
כשהאוטובוס עוצר בכמה תחנות, אני מבחינה בכמה נוסעים שעתה עולים ששייכים לבית ספרי. כולם חולפים על פני ולא מביטים בי, גם לא הנער שמתיישב מולי ונושף לידיו הקפואות.
עוד ברק ניצת בשמיים ואני תוהה אם גם רעמים נשמעים ואני פשוט לא שומעת אותם.
לבסוף כשהאוטובוס עוצר ליד תחנת בית הספר אני ממהרת לצאת החוצה שמא הגשם שהחליט לתת לי להיכנס לבית הספר יבשה יתחיל שוב לרדת בגלל שאני אטית מדי בשבילו.
אני מדלגת אל המדרכה ונכנסת לבית הספר במהירות.
בפנים המסדרון ריק מאדם, רק כמה דפים אקראים שנפלו מכסים את הרצפה עליה הוטבעו טביעות רגליים בוציות ושאון קול גרירת כיסאות ומורים צועקים. אני נכנסת לכיתת ההיסטוריה, מביטה בהתנצלות במורה שלא עוצר מלהרצאות לכיתה שנראים משועממים להחריד ואני כבר מדמיינת את עצמי ביניהם שמתעממת עד מוות. המורה לא אומר לי כלום, רק מסמן עם ראשו לעבר כיסא ריק שהוא לא מקומי הרגיל, אך כאשר אני מסתכלת על מקומי הרגיל שנמצא מאחורה, רחוק מכל הכיתה ומנותק למחצה מהמורה, אני רואה נערה ישנה שם. לכן בלית ברירה אני מתיישבת בשורה הראשונה, נאנחת ומביטה במורה בנחמה שחצי שיעור מאחורי.

אני פותחת את דלת הדירה וזורקת את התיק באנחת הקלה על יד הכניסה.
אני שמה את פעמי למטבח ופותחת את המקרר שכבר לא טורח להדליק את אורו בכל פעם שדלתו נפתחת. במקרר מונחות כל מיני קופסאות שקופות עמומות שאף אחד לא נגע בהן כבר זמן-מה. אני לוקחת את קרטון הפיצה האישי המונח במדף העליון ומחממת לי את שני המשולשים שנשארו.
לאחר שהאוכל מתחם, אני מתיישבת בסלון עם הפיצה וצופה בשארית סרט מוקלט שנשאר עוד מהצפייה הקודמת. על המסך השחור רצות דמויות והמצלמה רועדת עד שאפשר לחשוב שהיא רודפת אחריהן.
אחרי חצי שעה הדלת נפתחת. אבא מופיע בכניסה כשדואר בין אצבעותיו והוא בוחן את הכתוב עליו. הוא מרים אלי מבט עייף, ואז מביט בדממה על רגלי היחפות אשר מונחות על שולחן הזכוכית, כאילו מבקש ממני ללא מילים להוריד אותן. אך אני עושה עצמי כאילו לא הבנתי או ראיתי ומסבה את מבטי אל מסך הטלוויזיה שכעת כתוביות לבנות רצות על גביו בכזאת מהירות שאי אפשר לקלוט שום אינפורמציה מהן.
"לקחתי את המכונית שלך למוסך," הוא אמר, מניח את הדואר על דלפק המטבח ואת התיק הוא מניח על יד שלי. הוא מתחיל לקלף מעליו בעדינות את הז'קט כאילו תנועה זו מכאיבה לו.
אף פעם לא ראיתי כיצד אני דומה לאבי במראה, פרט לאף הסולד בו מסתכם כל דימיון בינינו. הוא גבוה, אך גובהי ממוצע, מה שגורם לי להיות גמדה בין תלמידי בית הספר הגבוהים. עיניו ירוקות והעור סביבן חרוש קמטים, ואילו שלי כל כך כהות שהן נראות שחורות כליל. אך האופי של שנינו מסגיר את היותנו אב ובת. את עקשנותי הרבה – כך אמי אמרה לי – קיבלתי מאבי שהיה עקשן ידוע לשמצה מה שהופך אותו לעורך-דין מצליח.
הוא מושך את כתפיו אחורנית באנחת הקלה. "אכלת?"
אני מהנהנת, לא מתיקה את מבטי מהטלוויזיה אף שעדיין הכתוביות רצות עליה ואין בכך שום דבר מעניין. "יש אוכל סיני מלפני יומיים."
הוא לא עונה לי, רק זוקף את צווארו ומשחרר את העניבה, כבר למדתי עם הזמן שההתחמקות הזאת אומרת שהוא כבר דאג לאכול במסעדה כלשהי.
אני קמה ממקומי, לוקחת את מפתח הסיטרואן שלי ממתלה המפתחות על יד הדלת ופותחת את הדלת.
"לאן?" אבא שלי שואל, עוצר אותי.
אני לא מביטה בו כשאני אומרת, "לעבודה." ואז יוצאת מהבית אל המכונית שלי המוחנת בשולי הכביש.
כשאני נכנסת פנימה ומתניעה את המכונית, היא מתעוררת בקול טרטור מוכר ואף שרציתי שתתוקן, אני שמחה שהרעש הזה, שהוא כל כך אופייני לה, נשאר. כשאני מתחילה לנסוע המכונית מוחצת את שלוליות הגשם שהתקבצו קבוצות קבוצות בבורות שבצדי הכביש. הדשא הירוק רענן שנפרש על כל גינות השכנים חולף על ידי ומזווית עיני נראה רק כתם בין זגוגית זרועה טיפות גשם שמתחרות על המקום הראשון עד קו הסיום בתחתית החלון.
כשהמכונית מטלטלת על האספלט המחוספס תליון עץ כתום אשר תלוי על המראה הקדמית – שלא היה שם עוד לפני התיקון – מתנדנד מצד לצד עד שחושף את הצד עליו כתוב את שם המוסך 'מכוניות כמו חדשות' בכתב שחור. אני מביטה בו ובכביש לסירוגין ולבסוף תולשת את העץ ומעיפה אותו הצידה כשהוא נופל ארצה מתחת למושב הנוסע. 
לבסוף אני מגיעה לחוף קוני איילנד שכמעט ריק מאדם בתקופה זו של העונה. אני מחנה את הסיטרואן במגרש המכוניות, שם אין הרבה מכוניות חונות ואז הולכת לכיוון מסעדת 'פאלו סאנטו' שממקומת על יד הטיילת של קוני איילנד.
אני עולה במדרגות העץ של 'פאלו סאנטו' ונכנסת פנימה. ריחות שונים אופפים את המסעדה, הופכים לריח הטרוגני עם ריח שונה בכל שאיפה שנייה. ריח דג סלמון, ריח קפה ואפילו ריח שמן מעורר בחילה. בתקופת החורף אין הרבה קונים כאן, רק מי שמבלה את יומו על החוף בא לאכול ב'פאלו סאנטו', כיוון שאין דבר מיוחד במסעדה שגורם להמונים לבוא רק בשבילו למסעדה.
כריסטיאן כבר עומד על יד הדלפק, ממלא לאיש עגלגל ונמוך קפה מהביל בכוס חרסינה לבנה אשר שוליה מעוטרים בפרחים זהובים ושם המסעדה חתום עליה, הורס את תמימותה. כשהוא מבחין בי הוא פוער את עיניו ומתקרב אלי כמעט בריצה.
"תשתלבי מהר!" הוא מורה לי בקול לחוץ ודוחק בי את סינר המלצרים של 'פאלו סאנטו', סינר לבן וקצר שמיועד רק לפלג התחתון של הגוף, על הסינר כתוב בכתב מסולסל את שם המסעדה בצבע חום כהה. אני לוקחת מבין ידיו את הסינר כשהמנהל יוצא מן המטבח בפיזור נפש ואני מבינה שהלחץ של כריסטיאן הוא בגלל איחורי שלא מוצא חן בעיני המנהל שנדמה כאילו בוחן רק אותי ואם אני עומדת בלוח הזמנים שלי, מה שאף פעם לא קורה. מבטו של המנהל מרפרף על כל פני המסעדה, עיניו בוחנות כל דבר שלא נמצא במקומו.
כריסטיאן מיד מתרחק ממני ואני מסתובבת אל אחד מן הלקוחות שנבהל מתנועתי הפתאומית.
"סליחה, אתה כבר מוכן להזמין?" אני שואלת בנימוס. האיש ההמום קופא על מקומו וחדל מלזוז כך שכוס הקפה בדיוק נחה על שפתיו, אך הוא לא שותה ממנה.
"קימברלי," נשמע קול עייף מאחורי. אני מגלגלת עיניים ואז מסתובבת כשחיוך מזויף על פני.
"כן, ג'ון?" אני שואלת באדישות.
"בואי למטבח," הוא אומר בקשיחות ומסמן עם ראשו לעבר המטבח מאחוריו.
אני נאנחת והולכת אחריו כשגבו מופנה אלי. גם בזמן שאנחנו צועדים לעבר השיחה על תפקודי המרושל כאן עיניו מתרוצצות על כל המסעדה. אני לא מאשימה אותו על כך שנמאס לו ממני; לפקח על מסעדה שצריכה לעמוד בציפיות גבוהות קשה ומעייפת, וג'ון עושה את עבודתו טוב יותר מכל אדם אחר שאני מכירה. הוא אף פעם לא עוצר מלאמוד את תפקוד מסעדתו ולא סולח על טעות קטנה או לקוח לא מרוצה. אפשר להגיד שהוא קשוח ואפשר להגיד שהוא שואף לשלמות.
על פי הליכתו אפשר לראות שהוא לא אדם רך מטבעו, ואם לא הייתי מכירה אותו הייתי חושבת שהוא מוטרד ממשהו, אך זאת הליכתו הרגילה בלי קשר לדברים שמטרידים אותו.
אנחנו עוקפים את הדלפק וג'ון כבר נכנס בדלת המטבח שמכוסה בווילון שקוף בעוד אני מעיפה מבט אומלל בכריסטיאן שמביט בי בדאגה וכך גם קייט, בת זוגתו, שמניחה מגש על הדלפק ומביטה בי בעיניים פעורות ומתחילה לסמן לי משהו בפיה אך כבר ג'ון מושך אותי פנימה.
בפנים ריח אוכל ואף שבגלל הקור בחוץ, החום כאן במטבח הוא שינוי מיוחל, כששוהים כאן זמן ממושך זה מעיק ומחניק מדי. סירים גדולים, חלקם שורקים חלקם סתם מהבלים, מונחים על האש ומדיפים ריחות שונים וטובים. כמה טבחים מיוזעים, שעד כה לקחו הפסקה וכעת כשהבחינו בג'ון מוחים את מצחם וממשיכים בעבודתם, מעיפים מבטים סקרניים בנו.
ג'ון נשען על דלפק ממתכת ברגליים מוצלבות וידיים שלובות על חזהו. הוא לא מדבר, רק מביט בי בגבות מורמות.
אני נעמדת מולו, וכשאני מבינה שאם אמשיך להביט בו הוא יצפה שאני אתחיל את השיחה, אני מביטה על התקרה ועל הטבחים שקורצים לעברי בידיעה שג'ון יתחיל לדבר כדי למשוך את תשומת לבי שוב אליו.
"קימברלי," הוא אומר באנחה ומנענע בראשו. עיניו בהירות על רקע עורו השזוף. אף שג'ון בסביבות גיל השלושים לחייו הוא נראה הרבה יותר מבוגר כשמביטים בו מקרוב ורואים את הקמטים המעטרים את פניו.
"ג'ון," אני מחקה את נימתו ומנענעת בראשי, מה שגורם לאחד הטבחים לגחך ולג'ון להעיף בו מבט מרוגז.
"אני יודע שבאת לעבוד כאן מסיבות אישיות," ג'ון אומר ומדגיש את המילה האחרונה ומעיף מבט חטוף בטבחים, ברמיזה שהשיחה וכלל מה שכלול בה אישי. אך הטבחים כבר מזמן איבדו עניין בשיחה הזאת. כשג'ון אומר 'אישיות' הוא מתכוון שהוא קיבל אותי לעבודה רק בגלל מותה של אמי, שלאחריו הרגשתי צורך להשיג בעצמי כסף. לא התכוונתי להשתמש ברחמים כדי שיקבל אותי לעבודה, אבל הייתי חייבת לומר זאת כדי להתחמק מהשאלה 'האם יש לך ניסיון?', מהרגע הראשון שנכנסתי ל'פאלו סאנטו' ידעתי שאקבל את העבודה לא משנה מה, ולא בגלל עקשנותי, אלא בגלל שמועטים מגישים להם הצעות עבודה.
"אבל," ג'ון ממשיך, "את על תנאי."
הוא ממשיך לקשקש על זה שיש לי שבוע שלם של עבודה להוכיח לו שאני מגיעה בזמן, בעוד מה שרק אני שמעתי זה: בלה בלה בלה תגיעי בזמן.
לבסוף אני יוצאת מן המטבח ומתפרקת באנחה על הדלפק.