מקוללת – פרק 2

אני נכנסת לשיעור מתמטיקה. תגבור על חשבון שעות אחר הצהריים תמיד נראה לי רעיון מטופש, הרי ברור ששעות אחר הצהריים נועדו להשלמת שעות שינה.
שיעורי התגבור בבית הספר שלי הם בעצם שעות בו נכנסים לכיתה תלמידים חנונים שאין להם מה לעשות בשעות אחר הצהריים בימים שהספרייה סגורה, עם תלמידים מופרעים שאמורים להישלח לריתוק כך שמנקודת מבטו של המנהל תגבור הוא ריתוק הולם, בנוסף לתלמידים אומללים – כמוני – שבאמת זקוקים לתגבור. אך מורה שרק מטיח ספר מתמטיקה על השולחן, אומר שהוא כאן אם יש שאלות וישן בין לבין, לא ממש עוזר לתגבר אותנו.
אני מתיישבת בשורה השלישית. מולי יושב נער רחב כתפיים עם שיער קצוץ והרחבה בשתי האוזניים. הוא בונה לעצמו מגדל ממחקים, וכשנגמר לו הוא חוטף את של הנער שלומד איתי בפיזיקה, נדמה לי קוראים לו רמונד. המגדל שלו בעצם בנוי מחמישה מחקים, כך שאי אפשר להבין מה ההתלהבות הגדולה כשהוא מוחא כפיים בגיחוך ניצחון.
על ידו רמונד חוטף בחזרה את מחקו כך שכל המגדל נופל והנער עם ההרחבה נוהם לעברו.
אני משפילה את מבטי אל ספר המתמטיקה. המספרים מתערבבים למול פני, כל כך ארוכים וכל כך מוכרים ומסובכים, כך שאני מרימה את פני ואוספת את שערי האדמוני-גלי לקוקו רופף על צווארי ואז מעסה את רקותי בתנועות מעוגלות. כאב ראש עמום מורגש בחלק האחורי של גולגולתי, ואני מבינה שזה לא היה מעשה חכם לצפות אתמול בסרט אקשן עד שלוש בלילה כשביום למחרת יש לי תיגבור.
"מתערבים?" שואל הנער עם ההרחבה ומושיט את ידו לעברו של רמונד.
רמונד מחייך חיוך קטן ומושיט את ידו על מנת ללחוץ את ידו של רעהו. "התערבנו."
אני מקמטת את מצחי כאשר הנער קם ממקומו ושולח חיוך גדול לרמונד, הוא צועד לעבר שולחנו של המורה אשר ישן עם פה פתוח למחצה כשהוא שעון אחורנית וידיו שלובות על כרסו. ואז, בשבריר של שנייה, הנער מטיח את כף ידו בחוזקה על שולחן המורה שקופץ ממקומו בבהלה כל כך גדולה שהכיסא שלו נופל אחורה.
"מה קורה כאן?" שואל המורה ומוחה בעזרת גב כף ידו את לחיו, מנקה ריר דימיוני. עיניו אדומות מחוסר שינה ומספרות סיפור משל עצמן; לילה בלי שינה בגלל יללות חתולי רחוב בכיינים, חוסר שינה בגלל ריב עם האישה או כל סיפור אחר.
חיוך עולה על פניו של הנער כאשר פרצוף המורה נהפך אדום כשעולה בו ההבנה על תעלול הנער.
"לך מיד לחדר המנהל," אומר המורה בקול נמוך של געירה ואז מוסיף בקול רם ומאיים אף יותר, "מיד!"
אך, ככל הנראה, זה לא מפריע לנער שמתקרב אל שולחנו של רמונד בדרכו החוצה ומושיט את ידו. רמונד עוטה מסכה שלא מסכירה אודות תחושותיו.
"אם המורה שולח אותי למנהל אני מקבל עשרים דולר," אומר הנער בארסיות עם חיוך אכזרי. "זאת ההתערבות."
רמונד תוחב את ידו לכיס מכנס הג'ינס שלו ומוציא משם שני שטרות של עשר דולר אותם הוא טומן בידו של הנער שיוצא החוצה בהצלה. כלאחר כמה שניות, חיוך עולה על פניו של רמונד, אמנם הוא הפסיד עשרים דולר, אך זכה לשקט מהנער שכעת יחטוף על הראש כששני שטרות לא מועילות של עשר דולר בידו.

אני יוצאת מבית הספר. ספק מתוך הרגל ספק מתוך עייפות רגלי כבר נושאות אותי בעצמן אל מכונית הסיטרואן שלי שמחכה שם, במגרש המכוניות, דוממת כמזמינה אותי להתניע אותה ולברוח הביתה יחד. במגרש כעת יש רק כמה מכוניות בודדות שממלאות את המגרש הריק שבקצהו מתאספים כמה חתולים על יד פחי האשפה ופוצחים ביללות קורעות לב.
אני נכנסת למכונית, מיד ריח הספוג הישן של המושבים עולה באפי, ריח כל כך לא נעים באף אך נעים בכך שהוא מוכר. אני מתניעה את המכונית ומתחילה לנסוע.
שמי רובע ברוקלין מתחילים לקבל צבע מעט כחלכל כאשר אני חוצה במכונית הסיטרואן שלי את הרחוב ההומה אנשים. בכל קול ההמולה, קול טרטור הסיטרואן נעלם כמעט כליל ולרגע אני חושבת שהוא כלל לא נמצא, אך כשאני עוצרת את המכונית ברמזור האדום אני מרגישה כיצד המכונית רועדת במקומה ברטט לא נעים בגווי. אני מניחה את ראשי על ההגה ושולחת את ידי אל תיקי המונח על מושב הנוסע על ידי. הדפים נשפכים מן התיק ואני נאנחת כשאני קולטת שולי דף לבטח חשוב שנפל מתחת למושב.
אני מוציאה דף בחינה מן התיק בכיווץ גבות. האות C מתנוססת בקצה הדף בצבע אדום זועק לתשומת לב ושמי כתוב על ידו בעיפרון עבה. אני ממשיכה להביט בו ארוכות עד שלפתע צפצוף חד נשמע אחרי ובמקום להביט אחורנית אל הנהג החצוף אני מביטה קדימה הישר אל הרמזור שנהפך ירוק וממשיכה בנסיעה כשדף הבחינה עדיין בין אצבעותיי המרפרפות על הציון C שלי שמרוב שהוא אכזרי הוא נטמע בקו עבה וגס, מורגש תחת קצות האצבעות.
היה מעצבן לחזור מבית הספר בשעה שש בערב אחרי יום לימודים ארוך פלוס שעות תיגבור במתמטיקה, אך הציון הנכשל שלי הזכיר לי כל פעם מדוע אני ממשיכה לעשות זאת. הציונים שלי אף פעם לא היו בשמיים, כך שיש לי הרבה נכשלים לתקן.
לפעמים אני מנחמת את עצמי שגם אם הייתי מסיימת מוקדם, לא היה לי בשביל מה ללכת הביתה. סביר להניח שאשהה בו לבדי עד שאבא יחליט לחזור מהעבודה ויחמם לעצמו במיקרוגל אוכל טאק-אווי מלפני שבוע בזמן שאני אכין את שיעורי הבית ואסרב לאכול מן האוכל המקולקל ולבסוף אזמין לי פיצה או משהו בסגנון.
אני פונה ימינה ומגבירה את המהירות כאשר הגשם מתחיל להתחזק, לדפוק על חלונות הסיטרואן האדומה דהויה כמבקש להיכנס פנימה. העייפות גוברת עלי, אני מרגישה כיצד חוסר שעות השינה של משך כל השבוע מתקצבים בי בבת-אחת במין עייפות פתאומית. פיהוק חומק ממני ואני מפעילה את הווישרים, שמנקים היטב את השמשה הקדמית פעם אחת, אך חדלים באמצע המלאכה ולא ממשיכים לנוע כאשר הם נחים במאונך.
"לעזאזל," אני ממלמלת כשהגשם מתחזק והווישרים הארורים לא פועלים. אני שוב מנסה להפעיל אותם אך הם מצדם זזים רק סנטים, משמיעים קול מחאה ונעצרים במקומם.
ראייתי כאילו סומאת לפתע כשאני לא מבחינה בשום דבר מבעד לשמשה הקידמית פרט לאורות מכונית אדומות ואני מנסה כאחוזת טירוף להפעיל את הווישרים שוב. לבסוף כשאני מצליחה הם רוטטים במקום, משמיעים קול שדומה לנחרת צחוק ומסירים את שכבת הטיפות מעל השמשה. כאשר אני מבחינה בעומד מולי, יש לי רק שנייה להחליט מה הצעד הבא שלי.
ילד, שלפני הערכתי שלא היה לי מספיק זמן כדי לדון בה, בן 10. על פניו אפשר לראות את הקיפאון אליו הוא נכנס, ומזווית עיני אני מבחינה שנסעתי ברמזור אדום. עיניו פעורות לרווחה ורגליו קפואות תוך כדי תנועת ההליכה, על ראשו מונח ברדס המעיל שלו ובפרק זמן של מצמוץ – בלי חשיבה רבה – אני מסובבת את ההגה בחדות, מה שגורם לרכב לנסוע בתוקפנות שמאלה. לבי משתולל ואני לא רואה בברור את מה לפני כשהרכב עולה על המדרכה, כשאני בתוכו ושנינו מתנגשים ברגע עוצר נשימה בקיר העומד איתני מלפני.

"דוקטור צריכים אותך במחלקה ב'," נשמע קול חדגוני ומהוסה; מדוד ושקול, אולי אפילו במעט עייף.
אני לא מרגישה את גופי, אך אני יודעת שעיני עצומות ומסרבות להיפתח. אני מנסה להזיז אצבע ולבסוף חדלה כשאני לא יודעת בעצם אם היא זזה או לא.
"דוקטור?"
אני נזכרת בתאונה. אורות שהבהבו אז – בזמן התאונה – שוב מרצדות בעיני כאילו הכול קורה שוב מלפני, מוחשי ונתון למגע, והכול מנקודת מבטי שלי. צפצופי מכוניות נשמעות, חולפות ליד אוזני, אף שאני יודעת שהן אינן אמיתיות, כי בחדר בו אני נמצאת שורר שקט אילם. תמונות של הקיר שלפתע מופיע מולי, מציצות בחטף בראשי, מזכירות לי כיצד עצמתי את עיני חזק כאשר כל כובד משקלי הוטח בקיר ואני נמחצתי בין שברי הזכוכית שחדרו לכל איבר בגופי. גם אם באותה שנייה עוצרת נשימה, הייתה בי התקווה שאולי אצא מזה בחיים, ידעתי שאצא מזה נכה ומוגבלת מתחינת תזוזה, ואולי גם עיוורת משבר הזכוכית שחדר בעוצמה לעיני עוד לפני שגופי שלי התנגש בקיר.
ואז – שקט.
ראשי מלא בערפל ואני שומעת קולות שאונים כאילו אוזני מלאות בצמר גפן. צפצוף נשמע, צפצוף ארוך ומתמשך. מישהו מת.
לרגע אני פוקחת את עיני עד כדי סדק צר. רק כדי לקלוט היכן אני נמצאת. הדבר היחיד שעיני רואות דרך הסדק הצר זה איש שנראה בשנות השלושים לחייו. הוא לבוש בחלוק לבן וכאשר הוא קולט את עיני החצי פקוחות הוא פוער את עיניו – תנועה קטנה שגורמת לי מתוך אינסטינקט לסגור את עיני חזרה. אני לא יודעת מדוע אני כל כך מפחדת שיראו שקמתי, אך עיניו של האיש שוב מופיעות כנגד החושך שמאחורי עפעפי וכעת יש בהן אזהרה חד משמעית.
"הו, דוקטור." נשמעת אנחת התייפחות. "כל כך צעירה."
ליטוף עדין בלחי.
הסטת קווצת שיער מפני.
אני מבינה שאף אחד – מלבד האיש בחלוק – לא הבחין בתנועה הקטנה שלי.
"איפה האב?" נשמע קול צרוד שממהר לכחכך בגרונו על מנת להעלים זאת. אני מניחה שזה האיש בחלוק, הקול נשמע מזועזע ולכן הוא מעיד על כך שהוא זה שהבחין בי פוקחת את עיני.
"עזב לפני כשעתיים, הוא אמר שניצור איתו קשר אם מצבה ידרדר אך לא ניתן להשיג אותו," קול נשי אומר.
"אני מבין," אומר קול סמכותי.
שקט.
שקט שרק הצפצוף ממלא אותו.
ואז מודיע הקול הסמכותי בקול חדגוני, כמו רובוט, "שעת פטירה 9:48."
משהו קר ואטום מונח על פני ואז קול של ריצ'רץ' נסגר ואז זה מכה בי.
מישהו מת.
מישהו שהוא בעצם מישהי.
מישהי שהיא… אני.