מקוללת – פרק 3

חזי לא עולה ויורד. לבי כבר לא פועם. דם חם חדל מלזרום בעורקי וקצות אצבעותיי קרות.
אולי אני מתה, אך אני כלואה בתוך גופי הגשמי. לחץ מתחיל להאיב על חזי, ואילו הייתי נושמת כעת, היה הופך אותי לקצרת נשימה. לאט לאט תחושת גופי חוזרת אלי ואני שוב מסוגלת להזיז את כפות רגלי שצמודות למשטח הנוקשה תחתי. אף רחש לא נשמע סביבי ולרגע אני רוצה לבכות. אני סגורה בתוך שק שקוף למחצה, אותו שמים על גופות אנשים מתים. אף שאני לא יכולה לראות סביבי, אני בטוחה כי ישנן עוד כמה גופות חלולות על ידי, נטולות נשמה ולב ריק שמספר סיפורים שונים על הדרך שבגללה הוא חדל מלפעום.
תחושת גופי מתעוררת, ואיתה הכאב. כאב צורב, אך פחות ממה שציפיתי שיהיה. זה כאב שללא ספק מרגישים כאילו רק הלכתי מכות עם מתאגרף ולא עברתי תאונה קטלנית שריסקה את כל עצמותיי.
לרגע חולפת בי המחשבה שאתקע כאן עוד ימים רבים – או עד לפחות שאגווע ברעב וזה מעלה בי פחדים שמתחלפים לדמעות שנוצצות בעיני. אך לפתע קול טריקת דלת נשמע, קול זהיר שמנסה לשמור ככל האפשר על השקט ששורר בחדר, או לפחות קול שמפחד שיתפסו אותו. המשטח תחתי זז במעט הצידה ואני עוצמת את עיני חזק. אילולא הייתי במצב הזה, לבי היה משתולל בחזי.
קול מתכת נשמע על יד אוזני; קול ריצ'רץ' מתחכך עם מסילת המתכת שלו, פותח אותו וגורם לאור לבן בוהק לחדור מבעד לעפעפי העצומות. אני מצמידה בחשאי את כפות ידי למשטח כדי להסתיר את היותן רועדות.
"פקחי את עינייך," נשמע קול על יד אוזני, אך לא קול פוקד, אלא קול רך כמעט מתחנן.
אני משאירה אותן סגורות. אסור שידעו שאני חיה, אחרת הניסויים עלי לא יפסיקו ואני אחשב כפריקית יותר ממה שהייתי עוד לפני התאונה.
יד חמה מלטפת את לחי. אני מרגישה צורך לשאוב את חום היד אלי, העיקר רק חום כלשהו שהיה חסר לי כאן על המשטח הקר העשוי אלומניום קשה. אך אני עדיין לא זזה, אף שאני יודעת שזה יגזול ממני את חום היד.
"אם לא תפקחי את העיניים עכשיו," אומר הקול, כבר לא רך וזה מעיד על חוסר סבלנותו או פחד מהקרב, "יקברו אותך בעודך כלואה בתוך גופך, זה כבר קרה פעם ויקרה שוב."
אני פוקחת את עיני המבועתות. אני לא סובלת את היותי כאן – מתחת לשק של גופות מתים – אז רק המחשבה המזעזעת על כך שאהיה כלואה תחת שכבות על גבי שכבות של אדמה, הופכת אותי לקלסטרופובית בצורה מחרידה.
כשעיני פוגשות את עיניו הבהירות אני כבר לא יודעת מה גרוע יותר, שאהיה לכודה תחת שכבות אדמה או שהאיש הוליך אותו שולל אחריו דרך הפחד.
פרצופו מתגבש במוחי לתמונה ברורה. עיניו מתחברות לאף צר וארוך ואז לשפתיים צרות מהודקות בנוקשות. שערו האפרפר משוך אחורנית בחומר שמשאיר מראה לח. זה אותו האדם שראה אותי פוקחת את עיני.
אני פוסקת את שפתי על מנת לדבר, אך שפתי התחתונה רועדת ושום קול לא בוקע מפי.
"שימי את זה," הוא אומר ומושיט לי חלוק רופאים לבן, כזה שתואם לשלו. "תזדרזי."
הוא מסובב אלי את גבו ורק עכשיו אני קולטת את היותי ערומה. אני קמה בזריזות מן המשטח הקר, אף שכל תנועה כזאת מכאיבה לי. אני שמה במהירות את החלוק וסוגרת את כפתורים. צללית שקופה של גופי נשארה חתומה על המשטח ואני יודעת שלא משנה להיכן לוקחים אותי עכשיו, מי שיבוא לחדר ימצא רק את הצללית השקופה במקום את גופתי.
האיש מסתובב אלי בגסות, אפילו מבלי לשאול אם סיימתי ולכן אני שמחה שהספקתי להתלבש, אף שצניעות כנראה בסדר העדיפויות האחרון שלו כעת כי הלחץ מסתמן על פניו.
"אני רופא כאן," הוא אומר במהירות, "יש מעטים כמוך כיום לכן זה לא קורה לי לרוב, קדימה אנחנו צריכים להוציא אותך מכאן."
"מה זאת אומרת 'כמוני'?" אני שואלת ומקמטת את מצחי. אך במקום לענות לי הוא מחזיק בידי ומושך אותי לדלת, אותה הוא פותח במקצת ומשרבב את ראשו מבעד לסדק. לאחר כמה שניות בהן הוא העביר את מבטו הלוך ושוב לאורך המסדרון הוא מושך אותי החוצה ואני צועדת אחריו יחפה על רצפת הקרמיקה בצבע בז'.
"תתנהגי כרגיל," הוא מסנן אלי ופועל על פי דבריו, כאילו אמר אותם גם לי וגם לו. לרגע הכרטיס המוצמד בסיכה לחלוק שלו מבזיק אלי כך שאני קולטת רק חלקים ממנו, ביניהם את שמו. דוק' אית'ן ספרקס.
הוא תוחב את ידיו לכיסי החלוק הפתוח שלו והולך בצורה נעימה המתאימה לרופא שכעת היה אחראי על ניתוח מוצלח ביותר כשכנפי החלוק מתבדרים אחריו וכמעט מלטפים את רגלי. אני צועדת אחריו בדממה, מנסה להסוות את כפות רגלי היחפות בכך שגבו הקשיח מסתיר אותי. אית'ן גבוה ממני בהרבה כך שאני כמו ילדה קטנה בין רגליו, אף ששערי האדמוני תמיד מצליח למשוך תשומת לב יתרה. לפתע אני מתנגשת בגבו שלו. הוא עוצר.
"תפסיקי להיראות כל כך מפוחדת," הוא לוחש מבין שיניו החשוקות, לא מביט בי, רק מעיף את המילים מעבר לכתפו אלי.
ואף שאני יודעת שאני אכן נראית כמו כלבלב מפוחד שהולך בין רגליו של בעליו אני אומרת בקול מתגונן, "אני לא מפוחדת." אך למרות מחאתי, אני זוקפת את גבי והולכת אחריו כאשר הוא ממשיך לצעוד בנינוחות. מאז ומתמיד הייתי שחקנית גרועה, לכן במקום לעטות הבעה שלווה ולהביט באנשים בנינוחות מוחלטת, אני נמנעת מלהביט בהם. אנחנו חולפים על פני אנשים היושבים על הספסלים מחוץ לחדרים. כשאני מציצה בהם בחטף הם מוטרדים מדי מכדי להשים לב אלי. אני חולפת על פני כתם דביק ברצפה שהשחיר עם כל הנעליים שחלפו עליו. שיעול מרוחק נשמע בהמשך המסדרון ואנחנו עוברים על פני מתלה שקוף של עלונים התלוי על הקיר. מדי פעם אנחנו חולפים ליד דלתות פתוחות שמגלות קטעים מסיפורים שונים; ללא עבר או עתיד, אלא עם הווה.
"דוקטור ספרקס," נשמע קול של גבר מאחורי, לרגע אני חושבת שהוא תפס אותי על חם אך הוא חולף על פני בקלילות והולך לצדו של אית'ן שככל הנראה נחשב לרופא מומחה כאן, כי כל מבט שני מופנה אליו.
האיש רוכן קרוב אל אית'ן תוך כדי הליכה ומפטפט על משהו שקשור לדברים שהוא חולק את תוכנם עימו. אית'ן מעיף בהם רק מבט אחד ואז מנענע בראשו.
"זה לא בסמכותי לאשר זאת, דן," הוא אומר ופונה שמאלה כשאני אחריו.
"קלרה אמרה לי לפנות אלייך, זה לא הגיוני," אומר דן בבלבול ומסתכל שוב בדפים.
"יש באחריותי ניתוח חשוב, דן," מתחיל אית'ן לומר בשיקול דעת, "עמך הסליחה." אית'ן מתחיל להאיץ את הליכתו בעוד דן נותר מאחור קפוא במקומו כשהדפים בין ידיו התלויות באוויר.
אית'ן נעמד על יד שורת מעליות ולוחץ על כפתור המזמין את המעלית לקומה בה אנחנו נמצאים.
"נודניקים," לוחש אית'ן בינו לבין עצמו.
"לאן אנחנו הולכים?" אני שואלת בגסות. אם אני הולכת אחריו אני חושבת שיש לי את הזכות לדעת להיכן אנו הולכים.
לפתע נשמע צלצול עדין ברקע, כמו מין ליטוף – אך קצר, כי מיד לאחר מכן נשמע קול רועם. "גופה מחדר 106 נלקחה ממקומה, נא לסגור את כל היציאות."
הבעת פניו הניטרלית של אית'ן משתנה בפרק זמן של מצמוץ, ארשת פניו זועפת יותר ונחושה יותר אך אין סימן לפחד בפניו. כשהמעלית נפתחת הוא אפילו לא מהסס ומושך אותי פנימה עוד לפני שהדלתות נפתחו כליל. המעלית ריקה ומכל צדיה מוצבות מראות שמשקפות את שערי הסתור ואת עורי החיוור.
"זה לא זמן לבחון את השינוי שלך," אומר אית'ן כשהוא רואה שאני מביטה בבעתה בדמותי שדומה לרוח רפאים והחלוק הלבן לא ממש עוזר בעניין. הוא לוחץ – כמעט שובר – על הכפתור המרובע המכיל את הספרה 0.
"שינוי?" אני מעקמת את אפי, שונאת את האופן בו המילה מתגלגלת על לשוני. אני שונאת שינויים, אני אוהבת את מה שהייתי פעם.
"את מתה," הוא אומר ביהירות, מהר כמו סטירת לחי. בטני נחלצת כאילו רוצה לצאת החוצה, או שפשוט אני עומדת להקיא. לפני שאני מספיקה לשאול למה התכוון כי אני יותר מדי עומדת על הרגליים יחסית למישהי מתה הדלתות נפתחות והוא מושך אותי החוצה אל מסדרון שמוביל למגרש חנייה. הוא צועד מהר, חולף על פני מאבטח שעוצר אותו.
"דוקטור ספרקס?" המאבטח אומר בבלבול. הוא גבר גבוה ורחב כתפיים, החולצה המאפיינת את המאבטחים כמעט נקרעת מעליו בגלל שרירי כתפיו התפוחים. "המשמרת שלך הסתיימה לפני שעה."
"הייתי צריך לטפל במשהו," אומר אית'ן במהירות, לא כל כך בשיקול דעת כי דבריו גורמים למאבטח להסתכל עלי במבט בוחן.
"מי את?" שואל המאבטח.
"קי–" אני מתחילה לומר את שמי, אך אית'ן קוטע אותי.
"קירה," הוא אומר ומביט בי בעיניים דוחקות בחשאי. "בת אחותי."
המאבטח מהנהן ומחייך. "נושא הרפואה מושך אותך?"
"לא," אני מגלגלת עיניים, "הכריחו אותי לבוא הנה."
חיוכו המשועשע של המאבטח נמוג ואית'ן מצחקק במבוכה ומושך אותי תוך כדי שהוא הולך לכיוון היציאה ומסנן לעבר המאבטח, "היא קצרת סבלנות. אני מבקש את סליחתך, אימה מחכה לה לכן אנו ממהרים."
"כן כן," אומר המאבטח ונעלם משדה ראייתי מאחורי שורת מכוניות כשאית'ן מושך אותי לעבר היציאה.
בחוץ הרחוב סואן ולרגע אני מצפה להסתנוור מקרני השמש, אך אני לא מופתעת  – רק מאוכזבת – כשאני רואה גשם קל במקום.
"התאונה קרתה לפני חמש שעות, לאף אחד עדיין אין את צלומי משתתפי התאונה לכן את לא מוכרת לתקשורת או בציבור," אומר אית'ן, עוצר כדי לשרוק למכונית צהובה שמפלסת את דרכה בין המכוניות וחונה על ידינו וממשיך, "בגלל שאני הייתי האחראי להתקשר לאביך רק אמרתי שעברת תאונה קלה שבקלות."
הוא פותח בעבורי את הדלת האחורית מה שאומר שהוא לא מתכוון להצטרף אלי. עכשיו אני מבינה שהוא בעצם רק הבריח אותי מן בית החולים ואני חייבת לו את תודתי.
"אבל…" קולי נמוג.
"תזהרי, קים," הוא אומר תוך כדי שהוא מחזיק אותי חזק בכתפי כאילו אילולא זה אוכל להישבר. "אם הם ימצאו אותך, והם ימצאו אותך, תברחי."
פי מתייבש והוא מכניס אותי בנוקשות ובתנועות חדות לתוך המונית וזורק כמה שטרות לעבר הנהג. הוא סוגר את הדלת אחרי והמונית נוסעת, מותירה אותו מאחור כשהמילים עודנן תלויות באוויר.
'אם הם ימצאו אותך.'
"גברתי, לאן?" הגשם מתחיל לדפוק על השמשה הקדמית ושוב התאונה מתרחשת למול עיני. הילד עומד שם. קפוא. אני קופאת איתו יחד.
'והם ימצאו אותך.'
"אמ… גברתי, לאן בבקשה?" שואל נהג המונית.
אני אומרת לו בפה יבש את היעד והוא מהנהן ונוסע מהר יותר. הכול חולף על פני במהירות, התאונה שנשארת מאחורי המונית, עדיין בשיאה.
'תברחי.'