מקוללת – פרק 4

הסמיילריות ^_^ 28/11/2013 929 צפיות 11 תגובות

אני סוגרת אחרי את הדלת בטריקה מהוסה שמהדהדת בין קירות הבית הריק מאדם. כל הבית חשוך פרט לאור המטבח ולאור חדרו של אבא שלי שמציץ מהקומה השנייה ומאיר באלומת אור את מרגלות המדרגות.
הראש שלי כואב. מלא בחשבות על דבריו של אית'ן ספרקס, על פירוש המילים 'את מתה', על האנשים שאמורים למצוא אותי וכנראה לעשות לי דברים איומים אם אית'ן הורה לי לברוח מהם. בכל פעם שאני מניחה את שתי אצבעותיי על מפרק ידי, אני מצפה שוב להרגיש את דופק לבי המואט, מורגש בקושי אך בכל זאת מורגש כמו תינוק בועט, אך במקום זה – דממה.
לפתע אני עוצרת במקומי. אני שומעת קול רשרוש, קול של דפים מתחכחים, ואז שוב. מישהו קורא ספר. אני מסתכלת סביבי בבהלה, אך לא רואה את אבא בקרבת מקום. עוד פעם רשרוש וכשאני עושה עוד צעד איטי לעבר המטבח אני שומעת גם קול טפטוף. קול של טיפה אשר מוטחת מגובה בכלי מתכת.
אני רוכנת מעל הכיור, שם הברז שחזיתו מלוכלכת ברוטב ספגטי קרוש מטפטף בכל פרק זמן תואם. טיפה מצבצבת מפית הברז ואז מסתובבת סביבו שלוש מאות תשעים מעלות ורק אז נושרת אל גב סיר העשוי מתכת. פעולה זו חוזרת מספר פעמים.
אני לוחצת חזק יותר על ידית הברז, דוחקת בה שתפסיק את זרימת המים, גם אם יוצאים רק טיפות. אך הברז ממשיך לטפטף.
אני לוחצת את כפות ידי כנגד אוזני, יוצאת מהמטבח בריצה ועולה במדרגות. קול הטפטוף לא פוסק ואני ממשיכה לשמוע אותו. ממשיכה לשמוע הכול.
"די!" אני צורחת כשאני מגיעה לסוף המדרגות ומתיישבת על הרצפה כשגבי נחלץ בחוזקה אל הקיר. קול רקיעות נשמע על הפרקט ואבא מופיע בסף דלתו, מביט בי בקימוט מצח. אני שומעת קול מוזיקה חלש מהשכנים בקומה השלישית על ידנו, קול צעקות רמות מאנשים החולפים על פני דירתנו ואת נישימתו של אבא שגורמת לקנאה להתעורר בקרבי.
"קים?" הוא שואל. אני שונאת את הדרך בה הוא מסתכל עלי, כאילו אני משוגעת. ואולי אני באמת כך. "מה קורה כאן?"
"אני מתחרפנת, אבא," אני מייבבת. "אני שומעת קולות!"
"מבחוץ?" הוא שואל, כולו נדרך, חושב שבאמת גנבים ימצאו לגנוב משהו בדירה העלובה שלנו.
אני בולעת את רוקי, דוחקת בגל הקיא לדעוך ולבסוף אומרת בקול יציב, "לא באת לבית החולים."
"מאיפה הקולות, קימברלי?" הוא חוזר ואומר, מתחמק מדברי.
אני קמה מהרצפה, לא מוסיפה לשמוע את מקהלת הקולות. "סתם רציתי למשוך את תשומת ליבך." עדיף השקר והתמודדות מול פני המוזרות מאשר שימשיך להסתכל עלי בדרך בה הסתכל עלי.
הוא עוצם את עיניו ולוחץ עליהן בכפות ידיו, תנועה שמוכרת אצל אבא שלי כאשר תופסים אותו עם שאלה לא מוכן ואין לו כוח או איך לענות עליה.
"הייתי עסוק," הוא מתחמק. "זאת הייתה תאונה קלה, לא?"
"אני בסדר," אני משקרת והולכת לכיוון חדרי בצעדים איטים, מובסים.
"קים," הוא עוצר אותי. אני מסתובבת אחורה בתקווה, אולי הפעם הוא יצטער על כך שהוא לא היה שם למעני כבר שנתיים מאז מות אמי, אך במקום זה הוא רק אומר בקול עייף משולב עם פיהוק אגבי, "מחר הפסיכולוגית תיקח אותך לשיחה בבית ספרך."
אני רוצה להתווכח, להגיד שלעולם לא אפתח את לבי בפני זרה, כי כך אני עושה מאז שאמי מתה, מתנגדת לכל דבר בתוקף. אך אני לא עושה זאת, רק הולכת לחדר וטורקת את הדלת אחרי. אני נופלת על מיטתי באנחה כשהחושך שורר בחדר ונרדמת כשמהירח מסתנן אור חיוור בוהק.

אני דוחפת את דלתות בית הספר. מנחם לראות שאף אחד לא שמע על התאונה שלי, כי כבר ראיתי במוחי כיצד תלמידי בת ספרי היו מסתכלים עלי ואז רצים מאחורי גבי כדי להתלחשש מספיק בקול כך שאני אשמע את דבריהם. כעת, לא משנה עד כמה הם ילחשו, עד כמה ינסו שלא אשמע את העלבונות שלהם, זה יגיע אלי.
לפעמים אני שומעת דברים אקראיים במפתיע, כמו דפיקות לב של אדם שרץ ועוקף אותי במדרכה, או קול נביחות של כלב כמה רחובות ממני, ולכן אני תוחבת זוג אוזניות לאוזני והמוזיקה הבוקעת מהן חוסמת את כל הקולות שהחליטו להישמע בברור יותר.
אני חולפת על פני קבוצת בנות עם ריחות בשמים שונים מעורבים יחד ומגיעה ללוקר שלי שנראה אותו דבר כמו מלפני התאונה. מוזר היה לחשוב שדברים ישתנו לאחר התאונה, כי רק אני השתנתי, והעולם המשיך להסתובב כהרגלו. הלוקר שלי הוא סתם גוש מתכת כחול עם שריטה עמוקה בתחתית והטבעת – בה משחילים את המנעול – מעוקמת במעט מה שגורם לי תמיד להילחם במנעול, פעם שנאתי את זה, היום אני אוהבת את זה, כי זה כל כך רגיל ושגרתי שזה שפיות מרעננת.
אני מוציאה את הספרים בדיוק כשהצלצול נשמע ורצה אל המעבדה.
המעבדה היא בעצם חדר גדול הכולל שולחנות רחבים קצת יותר מהנורמל, עם נוזלים כימיקליים שאף אחד לא מזהה שמונחים בירכתי החדר אשר זועקים בצבעים שונים. המעבדה אף פעם לא ריקה בהפסקות כך שקשה למצוא מקום שקרוב למורה, ואם באמת רוצים מקום כזה צריך לתפוס אותו בתחילת ההפסקה ולדלג על הארוחה.
אני מתיישבת בשורה השלישית, מביטה בתלמידים שנכנסים ויוצאים ונאנחת בהקלה. שום דבר בעצם לא השתנה, בית הספר שלי נשאר מוזר כמו שהוא ואני מסיימת היום את הלימודים בשתיים כמו כל יום רביעי.
מר סמית' בדיוק נכנס לכיתה. הוא מחליק את מעט שערו האפור בכניסה ואז הולך ונעמד מאחורי שולחנו. כולם מתמקמים במקומם.
"אתמול דנו בעניין–" הדלת קוטעת את דבריו. אך הוא לא נראה כועס מי יודע מה, האמת שאף פעם לא ראיתי את מר סמית' כועס. הוא רק מכחכך בגרונו ומביט אל עבר הדלת שם נעמד נער שבוחן את המורה מכף רגל ועד ראש ואז מתקדם בצעדים איטיים שהולכים ודועכים. הוא מחזיק על כתף אחת את תיקו השחור שנראה כאילו אין בתוכו כלום. עיניו מצומצמות וקמט מופיע בין גבותיו המכווצות כשהוא בוחן את הכיתה בסלידה, כאילו רוצה להיות בכל מקום אחר רק לא כאן.
"סליחה?" אומר מר סמית' ורוכן מעל השולחן, מביט בנער החוצפן שהעז להתפרץ לשיעור.
"סלחתי," הנער אומר ביובש ומסדר את תיקו על כתפו.
"מי אתה?" שואל מר סמית' שנהיה במעט אדום, ספק מכעס ספק מבושה. אך על פי איך שאני מכירה את מר סמית', הוא לא היה כועס כשעוד מישהו מצטרף לכיתתו וכך הוא יכול לחלוק את חוכמתו מול עוד אדם נוסף.
הנער מעיף מבט קצר במורה ואז עונה קצרות, "שיין וילסון."
"הו, התלמיד החדש." מר סמית' כמעט זורח. "שמעתי שהגעת אלינו מסצ'וסטס."
שיין לא נראה בדיוק נלהב לחלוק את עברו בפרהסיה עם המורה, כי הוא מתבונן ארוכות במורה ואז מהנהן כמעט כאילו הכריחו אותו להשיב.
"מצא את מקומך, בבקשה," אומר המורה בחיוך ושיין מתקדם לשולחן מולי, לא מעיף בי – או במישהו – מבט כאשר הוא מתיישב ומניח את התיק שלו על השולחן.

"הוא ממש מוזר," אומרת קייט ומבטה ננעץ בשיין שמצא את מקומו בקפטריה וכעת הוא יושב בשולחן ריק בירכתי החדר. מבטו מושפל אל בקבוק הסודה שהוא מחזיק בידו והתיק שלו מונח על השולחן מולו בדיוק מתחת לידיו. אצבעותיו פורמות לאט לאט את התווית הדבוקה סביב הבקבוק השקוף עם הנוזל התוסס ששיין כלל לא שתה ממנו.
"למה?" אני שואלת, מביטה באוכל המועט ששמתי על המגש ולא מרגישה רעבה מכדי לאכול. פעם הייתי מורעבת כאשר הגיעה ארוחת הבוקר בקפטריה ומשתי כל אשר בא ליד, כעת האוכל סתם נראה גבשושי מדי בעיני ולא אכיל.
"בדרך כלל תלמידים חדשים משתדלים להשתלב," מסביר כריסטיאן שהבין את כוונתה של קייט, "הוא," הוא מביט בשיין, מצטרף לעוד זוג עיניים כמו אלפי זוגות העיניים שננעצות בו, "אפילו לא מנסה."
אני מושכת בכתפי. "אולי זאת דרך מצויינת כן להשתלב."
בינתיים שיין לא ניסה ליצור קשר עם אף אחד, פרט למכונת המשקאות שזכתה לקללה ממנו כאשר סירבה לתת לו סודה בתמורה למטבעות שהוא השחיל פנימה, אך למרות זאת הוא שיחת הרכילות הכי מעניינת בבית הספר. כולם מדברים עליו ואין אחד שלא יודע שתלמיד חדש הגיע לבית הספר.
בדרך לקפטריה כבר שמעתי המון שמועות עליו, לרוב מבנות. משתי בנות נלהבות שמעתי שהוא הגיע לכאן מסאות'המפטון שבאנגליה, אך העובדה שאין לו מבטא בריטי מעיד על כך שהשיחה שלהן היא רק בגדר שמועה שנוח להן להאמין לה. משני בנים, ששייכים לנבחרת הפוטבול, שמעתי ששיין היה שחקן הפוטבול הכי טוב בבית ספרו הקודם וזיכה את בית הספר בכמה גביעים, מה שעלה אצלם תהיות אם הוא יסכים לשחק איתם. הצלחתי לשמוע עוד כמה שיחות אך תחבתי במהירות אוזניות לאוזני לפני שאתחרפן סופית והלכתי בהליכה מהירה לכיוון הקפטריה.
"הוא אסיר משוחרר!" צווחת קייט. "הוא בא לכאן כי הוא קטין!"
אני לא מתכוונת לתקן את קייט ולומר לה שאם הוא אסיר משוחרר הוא ילך לעבודת שירות ולא בית ספר. במקום זה אני בוחנת את הנער בעיני, בוחנת כל תזוזה שלו, בוחנת אותו עד שעיניו הכחולות כהות בוחנות אותי חזרה.


תגובות (11)

תמשיכייייייייייי

28/11/2013 05:05

Per-fect. תמשיכי!

28/11/2013 05:11

תמשיכיייייייייייייייייייייייייייייייייי

28/11/2013 07:42

אני התמכרתי!!!

28/11/2013 09:37

יויו! נשמע הסיפור הכי טוב!
חחחח אעל אני אוהבת את זה שהם נפגשים במעבדה!
חחחח בבקשה תמשיכו מהר; יש זמן עכשיו;)

28/11/2013 14:33

אני פשוט מתה על הכתיבה שלכן !!
ועוד יותר מתה על הרעיונות לסיפורים שלכם !!
גאונות !
המשך!

30/11/2013 10:07

המשך!!!!!!

01/12/2013 14:40

כמה תגובות נצטרך לכתוב עד שתמשיכו?

04/12/2013 15:46

הלו?

10/12/2013 12:55

.almost a month
it's not nice.

21/12/2013 04:12

תמשיכי!!
ותקראי את הסיפור שלי, ממש השקעתי ( ותגיבי )

14/02/2014 11:59
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך