מקצה לקצה

26/04/2012 654 צפיות אין תגובות

הסיפור הזה הוא סיפור הרפתקה, אהבה.

"אבל אמא אני לא רוצה ללכת לים! אני רוצה להישאר בבית!" צועק אחי אורי בן הארבע צועק על אמא שלי, שבמשך שעה מנסה להלביש לו את בגד הים.
"נו אבל אורי כבר הרבה זמן לא הלכנו לים! ואנחנו הולכים עם משפחת ויגוצקי! אתה לא רוצה לפגוש שוב את מיקה?" שואלת אימי טלי את אורי.
"מיקלוש?" אחי נשמע פתאום נלהב מאוד לגבי הרעיון הזה של ללכת לים. בקשר אלי? אני רציתי כבר להגיע לים, לא הייתי מעל חצי שנה בים ואני מתגעגעת… ים זה המקום האהוב עלי בעולם. ים זה המקום שלי, זה רק אני הגלשן, הגלים והרוח. זה המקום שאני מגישה שזאת אני, זה המקום שלי.
"גל את מוכנה? תכניסי את הגלשן לאוטו וניסע," צועקת לי אימי מהאמבטיה, בניסיון נואש אחרון למצוא את המצופים של אורי.
"כן הכל כבר מוכן, ואמא תנסי לחפש את המצופים מתחת לכיור," צעקתי לה בחזרה.
אמא שלי ניסתה וכמובן שזה היה שם.
"או, תודה רבה גל. שעה שאני מחפשת אותם," אימי חיבקה אותי והוציאה את כולנו החוצה מהבית.
"אמא ג'יג'י," אמרתי לה לפני שנעלה את הבית. ג'יג'י הייתה הכלבה שלנו, כלבה חדשה בת שלושה חודשים.
"ג'יג'י! בואי מתוקה!" קראתי לה, והיא באה. קשרתי אותה ונכנסנו כולנו לאוטו.
טוב אז זאת אני, גל שלו. אני בת חמש-עשרה, שש-עשרה עוד מעט.
החיים שלי, טוב זה לא הדבר הכי מעניין בעולם…
אני לא מקובלת, אין לי הרבה חברות ואני לא טובה מי יודע מה בלהתחבר לאנשים… אבל כן אני טובה בהרבה דברים אחרים; אני יודעת לשיר, לנגן בגיטה, פסנתר, כינור, קלרינט ותופים. אני יודעת לרקוד ולגלוש ואני גם ממש טובה בכל הדברים האלה, טוב לפחות זה מה שכולם אומרים לי…
אני כבר לא עושה הרבה מהדברים האלה, אני גרה עם אמא שלי. אבא שלי… טוב הוא היה גיבור, אבא שלי נרצח במלחמה… הוא נלחם לטובת ארצנו ונפל בשבי… הוא עבר עינויים קשים, ניסו לשבור אותו, כי הוא ידע סודות של המדינה. אבל הוא לא נשבר, הוא שתק. ועל זה רצחו אותו. על זה קרה לפני חמש שנים.
נסענו במכונית, לכיוון הים. זאת לא הייתה נסיעה ארוכה, רבע שעה לכל היותר. היום היה יום קיץ חם, שבועיים לפני סיום הלימודים. אני ואחי ישבנו מאחורה וצחקנו על משהו שראינו בטלוויזיה, אמי צחקה יחד איתנו. הייתה אווירה שמחה, זה היה יום טוב. אפילו מעולה, היינו בדרך לפגוש את משפחת ויגוצקי בים. רותם, הבן הבכור שלהם, היה איתי פעם בגן. והורינו התחברו וגם אנחנו. עכשיו הוא החבר הכי טוב שלי בעולם.
צחקנו, אמא שלי המשיכה לנסוע. פתאום בלי שום אזהרה, ראיתי פני רכב מצד השני שלי, מאחורי אחי ואמי. מתקרבים אלינו במהירות עצומה. צרחתי, אמא נבהלה. הכל קרה כל כך מהר, הרגע האחרון שאני זוכרת זה אותי, מנסה להיאבק על חיי, בעוד מכונית במשקל כמה מאות קילוגרם מוחצת אט אט את גופי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך