משהו מיוחד- פרק 3

"אני שונא את בית הספר!" צעק אור אל המורה שהביטה בו בכעס. עיניו האפורות-ירוקות נעוצות בפניה וידיו מכווצות לאגרופים, בזמן שניסה לאגור את הכעס ולהדחיקו כמה שיותר, כי הדבר האחרון שהוא רוצה זה עוד עונש.
אי אפשר היה להאשים אותו. בזמן שכל שאר שכבתו חוזרים לבתיהם, מוקדם מהרגיל, אור חייב להישאר בבית הספר בריתוק.
כמובן שהוא ניסה לברוח. זה אור. אבל המורים כבר מכירים את אור מספיק זמן בשביל לשמור עליו לפני שיברח מבית הספר ויבריז מהריתוק, וכך עשו.
"תירגע כבר, אור." המורה חסרת הסבלנות סיננה בכעס. שיערה החום אסוף בצורה מדוקדקת ועיניה החומות מביטות באור בזלזול. משקפיה הקטנים והמרובעים נחו בזהירות על אפה הסולד. בתגובה אור שילב את ידיו בכעס. הוא תמיד אהב לעשות צרות – לפני העונש ובזמן העונש.
"בסך הכל ריתוק. פעם הבאה תלמד לא להפריע בשיעור ולעשות שיעורי בית." קולה הסרקסטי של המורה הכעיס את אור. כל מה שהוא רצה זה לרוץ בחזרה הביתה, לקרוס על הספה ולא לחשוב על שיעורי הבית הצפויים לו ביום למחרת.
זה יותר מידי לבקש?!
"בסך הכל ריתוק? בסך הכל ריתוק?! אני נשאר כאן! לבד! עם איזו מורה מעצבנת-"
"זו אני, אור." המורה רטנה ושילבה את ידיה. היא כבר הייתה רגילה לשטויות של אור. יותר מידי רגילה.
"מה זה משנה?! אני. לבד. בדד…" אור אמר בקול עצוב וסרקסטי והניח את ידיו על לחיו. המורה לא הייתה בטוחה אם הוא רציני או סתם רוצה לעצבן אותה, אבל זה לא היה כל כך חשוב.
"אור, אתה סתם מאריך את הסבל-"
"סבל בהחלט!" הוא הוסיף בזעם והניף את ידיו לצידי גופו. המורה התשושה נאנחה וסידרה את משקפיה בעדינות.
"אור! אתה רוצה שהעונש שלך יוכפל?!" אור השתתק. הדבר היחיד שהוא שנא יותר מריתוקים היו ריתוקים כפולים. הוא הביט בזעם במורתו בעיניו הירוקות-אפורות. שיערו הבלונדיני נפל ברישול על פניו והוא הסיט אותו בתנועה עצבנית.
"טוב ויפה." המורה הנהנה בשביעות רצון. "עכשיו, בוא אחריי-"
"אני יודע איפה הריתוק." אור סינן בכעס והחל ללכת אל חדר הריתוק המוכר. המורה הרימה את כתפיה והלכה אחריו.
הם נכנסו יחדיו אל תוך בניין גדול ולבן שבו למדו הכיתות הצעירות של התיכון. הבניין היה בן שתי קומות שבכל אחת מהן כ-20 חדרים שונים, כמעט כולם זהים אחד לשני, מלבד חדר אומנות קטן בקומה השנייה של הבניין וחדר המורים הקטן. בכל כיתה היו כשלושים וחמש שולחנות בצבע חום בהיר ועל כל שולחן עומד כיסא לבן. קירותיו ותקרתו של החדרים היו צבועים בצבע חום בהיר ורצפות חומות כיסו את הרצפה. השולחן הארוך של המורה עמד כמה מטרים לפני הלוח הגדול והלבן. הוא היה בצבע כחול מתכתי ועליו עמד כיסא כשל שאר התלמידים.
אור והמורה עלו אל הקומה העליונה של הבניין ונכנסו אל חדר מספר שלושים וחמישה, או כמו שאור קרה לו: 'הבית השני שלי'.
המורה פתחה את הדלת הלבנה ולהפתעת אור ישבה על אחת השולחנות נערה יפת תואר. שיערה הבלונדיני הגלי בעל הגוונים הזהובים היה מדהים בעיני אור ועיניה הירוקות העמוקות בהו ברצפה בעצב. היה פשוט להבין שזו פעם ראשונה שלה בריתוק.
"מה את עושה פה? את לא יודעת שזה ריתוק פרטי?" הוא חייך אליה ושילב את ידיו, גבותיו מורמות. הנערה הביטה באור וגלגלה את עיניה בעצבנות שרק הצחיקה אותו.
"אור, זו דניאל." היא הצביעה על הנערה. "היא תבלה אתך את הריתוק. דניאל, את יכולה לקרוא לי גברת בראון."
אור חייך בשובבות והתיישב בשולחן ליד דניאל בזמן שהמורה התיישבה על הכיסא של שולחן המורה. דניאל שילבה את ידיה וחיכתה להוראות המורה.
"פעם ראשונה בריתוק?" שאל אור ומתח את ידיו מעל ראשו. דניאל הביטה בו בעיניה הירוקות העמוקות.
"פעם עשרים?" דניאל אמרה בחיוך וגיחכה. היא הרימה את גבותיה למראה פניו המופתעות.
"כבר הפסקתי לספור אחרי הפעם השלושים…" דניאל צחקה קלות אך המורה השתיקה אותה מיד.
"אני מזכירה לך, אור," המורה הזעיפה פנים אל עבר אור. "אין לדבר, לאכול, לצחוק או לעשות כל דבר אחר בלי רשותי. אני ממש מקווה שאת תקשיבי לחוקים הללו, דניאל, לשם שינוי… " אור שילב את ידיו בכעס ונשען לאחור כמה שיכל. הוא שנא כשהמורה מביכה אותו, במיוחד על דברים שקריים.
טוב, לא בדיוק שקריים…
אבל מה זה משנה?!
צלצול טלפון עדין נשמע מכיוונה של המורה. המורה הביכה בשני התלמידים במבוכה בזמן שחיטטה בכיס מכנסיה.
"יש עוד חוק, אם זכור לי…" אור גירד בראשו בסרקסטיות. "אין להשתמש בטלפונים?"
המורה החמיצה פנים לעברו בזמן שדניאל צחקה בשקט. אור הרים את גבותיו בשעשוע כשהביט בדניאל המאושרת.
"הלו?" המורה לחשה אל הטלפון. קולה היה סמכותי כתמיד. אור שנא את הטון הסמכותי הזה. תמיד גרם לו להרגיש פחות טוב מאחרים.
פתאום פניה של גברת בראון נעשו מודאגים מאוד ומבולבלים. אור הביט בה בתמיהה קלה.
מה כבר קרה?
"א-אדוני המנהל," היא לחשה. אור ודניאל הביטו זה בזה בדאגה ובבלבול, מנסים להסיק מה קרה. המנהל אף פעם לא מתקשר סתם בשביל לברר לשלום המורים. משהו כבר בטח קרה!
"ב-ברור, אדוני." המורה לחשה ונדה בראשה בבלבול, ידה השמאלית מוצמדת לבטנה. היא כחכחה בגרונה ברשמיות והניחה יד על מצחה בזמן שבהתה ברצפה.
"אני אדאג לזה. להתראות." במהירות המורה ניתקה את השיחה והכניסה את הטלפון אל תוך כיס מכנסיה.
"ילדים, אני צריכה ללכת. המנהל ביקש שאדאג למשהו חשוב ביותר. אני אחזור תוך חצי שעה." המורה נראתה מבולבלת ומודאגת מאוד, דבר שבלבל מאוד את אור. "אל תלכו לשום מקום אלא אם כן אתם רוצים עוד ריתוק!" ובנימה קשוחה זו היא יצאה מן הכיתה בטריקה רועמת.
"זהו! היא הלכה!" אור צהל והרים את ידו לאוויר בשמחה.
"ממה אתה כל כך שמח? הקשבת למה שהיא אמרה?!" דניאל קמה ממושבה והביטה באור בכעס קל.
"היא אמרה שהיא תחזור בעוד חצי שעה. חצי שעה זה מספיק זמן לצאת מבית הספר, לחזור הביתה ולחשוב על תירוץ מספיק טוב למה הלכנו! זה מושלם! מה את אומרת?"
"אני לא יודעת.. אם יגלו אותנו.." דניאל ליטפה את ערפה והביטה באור במבוכה.
"נו באמת!" אור שילב את ידיו בכעס. "את דואגת שיתפסו אותנו?" אמר אור בסרקסטיות.
"ממש לא!" דניאל צעקה עליו. אור חייך בשובבות והרים את גבתו.
"אז מה הבעיה? בואי נלך מכאן! אל תגידי לי שאת ממש רוצה להישאר בבית הספר לעוד שלו שעות, נכון?"
"האמת.."
"דניאל!" צעק אור והזעיף את פניו. אם היא לא תצטרף יגלו אותו מיד, לא משנה כמה תירוצים יספר.
דניאל נאנחה בזמן שחיוך קל עלה על פניה. "בסדר. אבל אם תופסים אותנו אני מאשימה אותך!"
אור הרים את ידיו בחיוך כסימן כניעה קל. "מספיק קרוב." הוא התקרב אל דלת הכניסה ופתח אותה מעט, מושיט את ידו לכיוון היציאה.
"אחרייך…" הוא לחש בחיוך. דניאל גלגלה את עיניה בחיוך ויצאה מהחדר כשאור מאחוריה, נהנה מכל רגע.