משהו מיוחד- פרק 4

אור ודניאל צעדו במסדרון השומם שם הבניין הגדול לכיוון היציאה מהתיכון, חולפים ליד כיתות נעולות ושלטים גדולים וצבעוניים התלויים על הקירות בעלי מסרים חינוכיים שאף אחד לא באמת מסתכל עליהם. הקירות הלבנים תאמו לתקרה הלבנה של הבניין ונגדו לצבע הרצפה הכחולה. המנורות הקטנות והארוכות אשר נתלו על התקרה הלבנה והיו אמורות להיות להפיץ אור בוהק היו כבויות וגרמו לאפלה קלה במסדרונות.
אור הוביל, כמובן. הוא התהלך במסדרון במרחק כמה מטרים לפני דניאל שהביטה לכל עבר בלי הפסק, פוחדת שיתפסו ויענשו עוד פעם, ומעבירה את ידה בשיערה הבלונדיני בכל כמה שניות.
לעומתה, אור היה במצב רוח מצוין. הוא הביט באושר בעיניו הירוקות-אפורות בדלת היציאה הלבנה והגדולה שעמדה בסוף המסדרון במרחק מטרים ספורים מהם. הוא הרגיש מאושר לצאת מכאן סוף סוף והרגיש גאווה על זה שהוא נוקם במורה שהכריחה אותו להישאר בבית הספר לריתוק ללא סיבה.
טוב, אולי לא בדיוק ללא סיבה…
"אור, בוא נצא מכאן כבר! אני לא רוצה שיתפסו אותנו.." מלמלה דניאל והתקרבה אל אור בפחד קל, מעבירה יד בשיערה הבלונדיני וממשיכה להביט לכל מקום אפשרי.
"הכל בסדר, דניאל! תפסיקי להיות כל כך לחוצה…" אמר אור וגלגל את עיניו בהנאה קלה. שיערו נפל על פניו בצורה מרושלת ובמהירות הוא הסיט את שיערו. דניאל שילבה את ידיה זו בזו והזעיפה פנים, דבר שרק גרם לאור לגיחוך קל ולא יותר.
"אנחנו עוד שנייה יוצאים מכאן."
"אז בוא כבר!" רטנה דניאל והתחילה לרוץ לכיוון הדלת. חיוך גדול עלה על פניו של אור והוא שילב את ידיו בשביעות רצון.
"דניאל.. את פוחדת?" גיחוך קל נפלט מפיו והוא התאפק שלא לפרוץ בצחוק. דניאל הסתובבה לכיוונו והביטה בעיניו הנוצצות ובחיוכו המלגלג. היא גלגלה את עיניה בכעס ושילבה את ידיה.
"פוחדת מהחושך…" הוא כבר לא יכל לעצור את עצמו ופרץ בצחוק מתגלגל. דניאל מלמלה כמה מילים בזמן שניסתה לשכנע את אור שהוא טועה אך לשווא. פניה התאדמו יותר ויותר בכל רגע מהמבוכה. היא פלטה אנחת כעס רמה וזועמת בזמן שאור ניגב את דמעות הצחוק שלו.
"אתה כזה תינוק!" דניאל צעקה עליו בכעס והמשיכה ללכת, ידיה מכווצות לאגרופים וניסתה לאגור את כעסה בזמן שאור לא הפסיק לצחוק. "אני שונאת אותך!"
מאותו רגע אור כבר לא צחק. הוא קפא לכמה רגעים והביט בעיניה הירוקות הזועמות של דניאל ושתק. המשפט עדיין הדהד בראשו וגרם לו לייאוש וצער. הוא השפיל את ראשו לכמה רגעים כמחוות צער קלה ופניה של דניאל התרככו במחילה.
"תגיד את זה." היא ציוותה עליו בקול ממוקד. אור הרים את פניו והביט בה במבט מבולבל.
"למה את מתכוונת?" הוא היה מבולבל מדבריה של דניאל. הוא בכלל לא הבין על מה היא מדברת ומה היא רוצה שיגיד.
"פשוט תגיד את זה." דניאל שלבה את ידיה והרימה את גבותיה. היא לא תוותר לו כל כך בקלות.
"את רוצה שאני אגיד…" אור הבין מה דניאל ציוותה עליו והשתתק. חיוך עלה על פניה בזמן שהביטה באור. היא הנהנה לאישור ואור הזעיף את פניו.
"טוב!" הוא נכנע לבסוף. פניו מושפלות לרצפה בזמן שרעד מכעס. "אני מצטער, אוקיי?!" הוא צעק עליה והביט בה בזעם, ידו הימנית מצביעה עליה בכעס.
אף אחד לא הצליח לגרום לאור להגיד את שתי המילים הללו. אפילו בתחנת המשטרה, שהואשם ברצח חברו לכיתה, אור הכחיש את העובדות המוכחות ולא התנצל. דניאל חייכה חיוך שבע רצון והנהנה.
"אתה רואה? זה לא היה כזה קשה.." דניאל התקרבה אל אור שהביט בה בזעם ונעמדה לידו כשידיה שלובות, החיוך המרוצה לא יורד מפניה. אור לא הביט בדניאל ועיניו נדדו את רצפת המסדרון בעוד הוא נע בעצבנות.
"את לא מכירה אותי. את לא יכולה לשפוט אותי." קולו היה קר ונוקשה והעביר בדניאל צמרמורת. אור המשיך ללכת אל כיוון הדלת משאיר את דניאל מבולבלת והמומה מהתנהגותו הישירה וחמומת המוח. היא הרימה את כתפיה והתקרבה לאור שכבר עמד כבר ליד הדלת, אוחז בידית הכסופה ומניע אותה קלות לפתיחת הדלת.
"מה קרה?" דניאל שאלה והתקרבה אל אור. הוא טלטל את הידית במרץ ובזעם עד שדניאל הייתה בטוחה שהיא תצא ממקומה.
"זה נעול!" אור צעק והמשיך לטלטל הידית הכסופה ללא הפסק. עיניה של דניאל התרחבו בפחד.
"נעול?! אנחנו נעולים פה?!" דניאל צעקה ללא הפסק, ליבה דפק בחזקה והיא חיבקה את גופה. דניאל הרגישה כאילו החשכה עוטפת אותה והיא צעדה כמה צעדים אחורנית בפחד.
"כן, אני יודע!" אור הפסיק לטלטל את הידית והסתובב לכיוונה של דניאל. הוא הופתע לגלות שדניאל נראתה מבועתת לגמרי. שיערה הבלונדיני נראה עתיר קשרים ושערות זעירות קפצו ממנו ועיניה הירוקות מביטות לכל עבר בפחד רב. גופה הבהיר רועד והיא מחבקת את גופה. אור לא ידע מה לעשות והניח את שתי ידיו על כתפיה של דניאל, ממשיך לבהות בה בפליאה ובהלם.
"תירגעי כבר! תשתלטי על עצמך! הכל בסדר!" הוא צעק עליה ונענע אותה קלות. הוא בעצמו נלחץ, במיוחד מהתגובה שלה. הוא ניסה לחשוב. איפה יכולה להיות יציאה שהם יוכלו לצאת ממנה? חוץ מהדלת הזאת אין עוד דלתות אחרות, אבל חייבת להיות יציאה!
הוא מכיר את המקום הזה! הוא חייב לדעת!
"יש לי!" הוא צעק בניצחון והניף את ידו לאוויר. "אני אוציא אותנו מכאן!" אור תפס בידה של דניאל והתחיל לרוץ כשהיא בידו, מוביל אותה במהירות לקומה השנייה. שיערה הבלונדיני התנפנף מאחוריה ועיניה הירוקות נצצו מדמעות קלות.
מה עובר עליה?!
לאחר שעלו במדרגות הכחולות אור לא עצר. הוא המשיך לגרור את דניאל אחריו בזמן שרץ לכיוון סוף המסדרון, חולפים על פני שלטים צבעוניים ודלתות נעולות, מקווה שיגרום לדניאל לחזור להיות נורמלית.
"הנה." הוא מלמל בזמן שעצר ועמד מול חלון גדול. הוא היה החלון היחידי שמישהו יכול להיכנס אליו והיחיד שהיה נמוך מספיק בשביל לקפוץ ממנו. מעל החלון היה מן מוט מתכת אשר שתי קצוותיו מודבקות לקיר, יוצרות מן מתקן מוזר אשר אפשר להיאחז בו ולטפס על החלון.
לא רעיון מושלם, אבל הדבר היחיד שיגרום לדניאל להיות נורמלית. חוץ מזה, לא היה לאור זמן לחשוב על תכנית טובה…
אור עזב את ידה של דניאל והזיז אותה אל כיוון הקיר הנגדי. "אל תזוזי." הוא ציווה עליה וצעד כמה צעדים לאחור בזמן שהביט בחלון במיקוד. במהירות הוא רץ לכיוון החלון והניף את רגלו על הזכוכית בבעיטה מהירה וחזקה. הזכוכית התנפצה בקול רועם וחלקים שקופים וחדים ממנה נפלו על הרצפה. אור דרך על הזכוכית וטיפס על החלון בזהירות בעזרת מוט המתכת, שובר חלקים חדים שיכולים לפצוע אותם אשר עדיין נותרו על החלון ומעיף אותם. הוא נשען על החלון בזהירות כדי שלא יפול – לשני הצדדים.
"תעלי." אור קרא לדניאל שעמדה כמה מטרים מאחוריו. דניאל התקרבה אליו ותפסה בידו והוא הרים אותה במהירות. דניאל התיישבה על החלון שנפחו היה גדול יותר משחשבה, ולכן התיישבה בלי בעיות. אור הביט אל מחוץ לחלון בדאגה. אחרי הכל, הם היו בקומה השנייה של הבניין..
"טוב, אנחנו צריכים לרדת בזהירות. אני ארד בזהירות ואחזיק בחלו-" אור אפילו לא סיים את המשפט וידיה של דניאל נצמדו לגבו ודחפו אותו מהחלון בתנועה מהירה. אור נפל מהחלון והתחיל לצרוח ולהשתולל באוויר. הפחד געש בלבו והוא הביט בחלון בכעס ובאימה גדולה. בלי לחשוב הוא הושיט את ידו במהירות ובלחץ רב החלון ואצבעותיו נאחזות בקושי בחלון. הוא התנדנד בין שמיים וארץ, מותח את ידו המשוחררת ומנסה לתפוס את החלון בזמן שמתפלל שידו לא תחליק ויפול למטה. הוא עיוות את פניו בכאב והשתדל עוד יותר, כעסו ושנאתו הרבה לדניאל נתנו לו את הכוח להמשיך.
הוא כל כך רצה להרוג אותה באותו רגע… והפעם בכוונה!
לאחר כמה דקות מפחידות וכואבות אור הצליח לתפוס בידו השנייה בחלון, נזהר מחתיכות הזכוכית הנותרות, משחרר את ידו ונשאר תלוי בין שמיים וארץ כשרק יד אחת מונעת ממנו ליפול ולהתרסק.
"את השתגעת?!" אור צעק על דניאל בזמן שהביט בה בעיניו הירוקות-אפורות בשנאה. חיוך קל של הקלה התפרס על פניה, דבר שרק עצבן את אור שהיה בטוח ששמחה לראות אותו במצב כזה.
"אני בסדר גמור!" קולה היה נינוח ורגוע. אור שמח בתוכו לשמוע שהיא בסדר עכשיו, למרות שלא הבין מה קרה.
"עכשיו…" הוא מלמל וגלגל את עיניו. דניאל פערה את פיה לכמה שניות ואז שלבה את ידיה בכעס, אך חיוכה הגדול סתר את כעסה. היא הביטה בו בעיניה הירוקות הנוצצות, כאילו מודה לו בתוכה.
"אני מצטערת! זה קרה בטעות!" דניאל צעקה לכיוונו והביטה בו בעיניים מלאות אשמה וצער. הוא לא יכל להביט בה ככה הרבה זמן. ערפו התחיל להיתפס מהמאמץ הממושך.
למרות שהיה שמח להתרפסות מדניאל ולהקשיב למילות סליחתה…
"בסדר." אור אמר והביט בדניאל שעל פניה התפרס חיוך הקלה. "אז… תוכלי להעלות אותי כבר למעלה?! אני הייתי מעדיף לא להתרסק…" אמר אור וגלגל את עיניו. ידו כבר כאבה מאוד למרות שלא הראה זאת. דניאל גלגלה את עיניה בתגובה והביטה בו בחיוך סרקסטי.
"כן. תתפוס את היד שלי. נרד בצורה בטיחותית.." דניאל לחשה בחיוך והושיטה את ידה לכיוונו. חיוך הקלה עלה על פניו של אור. הוא כבר שכח לרגע איפה הוא נמצא והביט בעיניה הירוקות המדהימות של דניאל. אור הושיט את ידו המשוחררת לכיוונה וניסה לתפוס את ידה.
אור הרגיש הקלה עצומה כשידו נגעה בידה של דניאל ותפסה אותו. הוא נאנח בהקלה ושפתיו נמתחו בחיוך תודה עצום.
"עכשיו, תעלי אותי." הוא אמר בקול נינוח יותר מידי יחסית למקום בו עמד. טוב, למקום בו היה תלוי. דניאל הנהנה כאישור והתחילה למשוך אותו למעלה. היא נאנחה בכאב בזמן שניסתה להעלות אותו ככל שיכלה, ולאט לאט אור התחיל לעלות. אור ניסה לעזור לדניאל. הוא נעזר בידו אשר החזיקה בחלון השבור וניסה להעלות את עצמו כמה שיכל.
לפתע ידו החליקה מהחלון. חתיכת זכוכית קלה דקרה את כף ידו והחליקה אותה מהחלון. אור איבד את אחיזתו בחלון והתחיל ליפול.
"אה!" אור צרח מפחד בזמן שהתחיל ליפול אל כיוון האדמה אך פתאום נעצר מנפילתו באופן מפתיע. הוא הרים את מבטו וראה את דניאל שהחזיקה בידו בחזקה. אור התנשם בפחד בזמן שבהה בה.
"אור!" דניאל צעקה בקול כואב. היא ניסתה להרים אותו כמה שיכלה אך ככל שהשניות חלפו נראה היה שתאבד את אחיזתה בו. הוא השעינה את רגליה על החלון וניסתה לדחוף אותו כמה שיותר למעלה. היא נאנחה בכאב בכל ניסיון נואש לעלות אותו בחזרה. עיניה הירוקות עצומות בכאב וראשה מושפל מכאב. אור היה משותק מפחד. הוא התנדנד באוויר ונותר תלוי ללא יכולת להתנגד. הוא היה תלוי בדניאל.
"תחזיק… תחזיק מעמד!" היא צעקה והמשיכה לנסות לעלות אותו. אור התנשם בכבדות והביט בדניאל אשר נאבקת להרימו. "אור!" היא המשיכה לצעוק, בודקת אם הכל בסדר מבלי להרים את פניה, מתרכז בכאב וממשיכה. אור עדיין שתק. ליבו פעם במהירות והוא רעד מאימה, מעיף מבטים חטופים באדמה.
ידו של נמתחה אור נמתחה והוא נאנח בכאב, ממשיך להביט בדניאל בתקווה רמוסה. דניאל כבר כמעט נפלה ביחד אתו מרוב שנשענה על החלון, כתמים אדומים על חולצה ועל בטנה מחתיכות הזכוכית החדות שנשארו על החלון ופניה מכווצות מכאב. שתי ידיה מנסות לאחוז בידו של אור כמה שיכלה, אך אחיזתן הייתה כבר רופפת יחסית.
"הכל.. הכל יהיה בסדר. תחזיק מעמד!" דניאל המשיכה לצעוק. לאט לאט ידיה התחילו להחליק מידו של אור והיא נאנחה בבהלה. דניאל ניסתה להתקרב כמה יותר לידו של אור ונשענה עוד יותר בזמן שניסתה לחזק את אחיזתה בידו אך ככל שנעה ידיה המשיכו להחליק מידו, מורידות אותו עוד כמה סנטימטרים למעטה, קרוב יותר לאדמה.
היד של דניאל התחילה לרעוד והמשיכה להחליק לאט לאט. דניאל הביטה באור בפחד, ממשיכה לנסות להחזיק בידו, דבר שנעשה קשה ויותר אחרי כל רגע שעבר.
היד של דניאל הצליחה לתפוס רק מפרק ידו של אור, דמעות קטנות נצצו בפניה של דניאל בזמן שידו המשיכה להחליק.
אור עצם את עיניו שנייה לפני שידה של דניאל עזבה את ידו.
"אור!"