משהו מיוחד- פרק 5

"מיאו…" מלמל סבסטיאן בהנאה בזמן שליקק את שאריות ארוחת הצהריים שלו.
הייתה זו שעת צהריים מאוחרת וסבסטיאן מקסימילאין ג'יירובסקי הראשון עדיין אכל את ארוחת הצהריים שלו. פרוותו האפורה של החתול הייתה מבריקה ומסורקת, כמו בכל יום אחר. עיניו הירוקות והגדולות של החתול הביטו בתמימות ובשמחה בקערה האדומה בזמן שהמשיך במלאכתו במהירות.
מאייר, לעומתו, היה עצוב ומדוכדך. הוא הביט בחתולו האפור ונאנח בעצב. הוא השפיל את מבטו אל צלחת ארוחת הצהריים שלו ובהה בעיניו הכחולות-מחשמלות בחתיכת תפוח אדמה אשר גלגל מצד לצד בעזרת מזלגו הכסוף. מאייר היה עצוב שלא יראה את הוריו בארוחת הערב. גם ככה הוא לא רואה אותם יותר מכמה שעות ביום.
"אני לא רעב יותר.." מלמל לעצמו מאייר והרחיק ממנו את צלחת ארוחת הצהריים הלבנה, מותיר עליה כמה חתיכות תפוח אדמה ועוף. הוא קם ממושבו כשהצלחת בידו לכיוון פח האשפה וזרק את שאריות ארוחת הצהריים שלו. לאחר מכן הוא הניח את הצלחת המלוכלכת בכיור הלבן ונאנח בשנית.
"מיאו…" מלמל בחתול בעייפות קלה ומתח את שתי רגליו. קערת האוכל שלו הייתה ריקה ממזון וסבסטיאן התרחק ממנה בעצלתיים לכיוונו של מאייר, דורך על הרצפה הקרה בכפותיו הקטנות ומביט באושר במאייר המדוכא.
"מיאו!" אמר החתול בשביל לקבל מעט תשומת לב ממאייר והתחיל להתחכך ברגלו של מאייר בזמן שגרגר באושר, עיניו עצומות בזמן שעובר מרגל לרגל. מאייר השפיל את מבטו והביט בחתול המאושר. חיוך קטן נמתח על שפתיו למראה החתול האפרפר.
הוא התיישב על הרצפה והחל ללטף את החתול המאושר שנהנה מכל רגע. חיוכו של מאייר רק גדל.
"חתול טוב.." מלמל מאייר והמשיך ללטף את החתול, צופה בו מגרגר באושר ונע במקומו. מאייר אהב כל כך את החתול הזה.הוא תמיד הצליח לשמח אותו.
"בוא, חמוד," אמר מאייר וקם ממקומו, מתחיל ללכת אל כיוון המדרגות הלבנות. סבסטיאן מדלג בעדינות בכפותיו הקטנות והתחיל ללכת אחריו. "נעלה לחדר."
…………………………………………………………
הדלת נסגרה בקול חלש וממנה נכנס דילן. שיערו השחור הבריק באור המנורות הלבנות ועיניו הכחולות הביטו בשיעמום בדלת אשר סגר כעת. הוא זרק את תיקו במפתן הדלת והתקדם בהליכה מהירה אל עבר דלת חדרו. יש לו אימון גלישה בקרוב. הוא חייב להתארגן.
דילן פתח את דלת חדרו וחטף במהירות כדור כדורסל כתום שנח ליד הדלת. בהנף יד הוא זרק את הכדור והוא נקלע לסל בדיוק מוחלט ונחת על רצפת החדר בקפיצות קטנות.
דילן אהב לעשות את זה. במיוחד כשרב עם הוריו (ומקרה זה לא היה שכיח בבית) היה זה עיסוק מצוין בשבילו.
הוא לקח את בגד הים שלו – מכנסיים מיוחדים לים בצבע כחול וחולצת טריקו צהובה בעלת סמל הגלישה בו הוא מתאמן, והתחיל להתלבש.
היה זה יום חם מאוד. דילן העדיף לא ללבוש את חליפת הגלישה שלו. יהיה לו חם מאוד בה.
לאחר שהתלבש לקח דילן תיק גב בצבע שחור ועליו העמיס בקבוק גדול של מים, הטלפון הנייד שלו, כובע, בגדים להחלפה, מגבת וכסף מועט והניח את התיק על כתפו. לאחר מכן נעל דילן כפכפים שחורים ויצא מחדרו. כמובן, לאחר קליעה מהירה לסל.
דילן החל לרדת במדרגות והתקדם אל עבר המקרר הגדול והכסוף. הוא פתח את המקרר והוציא ממנו תפוח ירוק שטוף והתחיל לאכול בנגיסות גדולות.
"דילן.." קול עדין וכואב נשמע באוזניו של דילן. הוא הסתובב במהירות והביט בקירות הבית.
"מי זה?!" הוא צעק בדאגה ובכעס. קולו הדהד קלות בבית השומם ודילן נאנח וגלגל את עיניו.
"אני סתם מדמיין דברים…" הוא מלמל לעצמו וזרק את התפוח לפח האשפה, ממשיך להביט לכל מקום אפשרי בבית הגדול.
דפיקה רמה בדלת העירה את דילן מבהייתו. הוא פתח את הדלת והביט בחברו, מייק, כשמבט עצבני על פניו.
"דילן, למה את לא עונה?!" צעק מייק על דילן. עיניו הירוקות נוצצות בכעס ושיערו החום נראה מבריק ויפה. מייק שילב את ידיו בזמן שדילן הסתכל בו כלא מבין.
"על מה אתה מדבר?!"
"אנחנו מחכים לך כבר מלא זמן בחוץ וצפרנו בלי הפסקה! התקשרתי אליך עשרות פעמים! מה עובר עליך?!"
דילן הביט בו במבוכה קלה. הטלפון שלו היה מכובה ונטמן בתוך תיקו הגדול. "אממ.." התחיל דילן למלמל במבוכה. "הטלפון שלי בתוך התיק…"
"מה?! אז איך לפחות לא שמעת את הצפירות?!"
דילן לא ידע מה להגיד. הוא לא ידע מה עובר עליו. הוא הרים את כתפיו בחוסר מודעות, דבר שרק עצבן את מייק.
"טוב, לא משנה. רק בוא כבר. ותעשה טובה: פעם הבאה תשאיר את הטלפון בחוץ." מייק גלגל את עיניו והתחיל ללכת אל עבר המכונית שבתוכה חיכתה אמו של מייק, בגלל שעוד לא מייק היה בעל רישיון נהיגה הוריהם היו מסיעים את החבורה לאימוניהם.
דילן העיף מבט מודאג בביתו הריק. קולה של הנערה בראשו לא יצאה. הוא נאנח בכישלון ויצא מן הבית.