משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (11)

אני מתאפקת לא לצרוח בעוד מי שמאחוריי, כנראה קרייריסט, מצמיד עוד יותר לגרוני את הסכין שלו. הדם מטפטף באיטיות לאורך גרוני וממלא את מעילי בכתמים אדומים.
אני מחפשת בעיניי את תומס ויודעת שהסוף קרוב. אני רואה אותו רחוק-רחוק ממני, על צלע הר מושלג, מחפש סימנים למקור המזון. אם יבחין בי ובקרייריסט שעומד לרצוח אותי, בטח יחשוב שזה קרב דמים שלא קשור אליו ויתחבא. נותר לי רק פתרון אחד.
״תומס!״ אני צורחת בכל כוחי. הקרייריסט נבהל מהזעקה שלי והצמיד את הסכין עוד יותר. אני חושבת שהוא הגיע כבר עד לבשר.
״אל תדברי, מחוז שבע,״ הוא מסנן וגורר אותי מאחורי עץ עבה חסר עלים. אני לא מתכוונת להיכנע לו, למפלצת הזו. לא לבכות ולא להתחנן על חיי. אם אני עומדת למות, אני אמות בכבוד.
״מה עשית פה?״ הוא מסובב אותי עם גבי על השלג ורוכן מעליי, סכינו מוחזק בידו בתנועה מאיימת.
״באתי לחפש אוכל,״ אני אומרת.
״כאן?׳ הוא אומר ומסתכל מסביבו. אין ספק שהעצים העירומים, השיחים הריקים והקור המקפיא ששרר כאן לא ממש מעוררי תיאבון.
״אל תשקרי לי.״ הוא מביט בי בעיניו המפחידות, שצבען כחול כהה. שיערו השחור הבהיר, מבנה גופו והמיומנות שהפגין הבהירה לי שהמיועד הזה הוא של מחוז 2.
אני שומעת צעקות. אני מצליחה להפנות את ראשי ולראות מבעד לענפים את תומס מחפש אותי בטירוף, צועק את שמי בצעקות, בתקווה שמי שתקף אותי יבוא אליו במקום אליי.
דמעות מתחילות לזלוג מעיניי. אני מרגישה משהו לתומס, משהו שהוא מעבר לידידות ולבעלי ברית. והעובדה שרק אחד מאיתנו ייצא בחיים מהמשחק הזה מותירה אותי חסרת מילים.
״עכשיו,״ אומר הקרייריסט ועל פניו עולה מבט ענייני. ״מאיפה נתחיל איתך?״
הוא מביט בחלקים שונים בגופי. הוא זז קצת לאחור ופושט את מגפיי. אני רועדת בעוצמה כזו שהיד שלו זזה בשעה שהוא משיל ממני את נעליי. סכינו מתקרבת לאצבעות הרגל שלי-
ובשנייה שלאחר מכן אני חסרת אצבעות ברגל שמאל.
הכאב מייסר, והדם שלי הולך ואוזל. אני צורחת צרחה ארוכה, והקרייריסט דוחף לפי חתיכת בד כדי שאשתוק. הדמעות זולגות מפניי כמו נהר, אני אחוזת טירוף ומלאה דאגה לתומס, והאדם הזה יושב כאן וכורת לי חלקים.
הוא מתקרב לפניי ומסתכל על הצדודית שלי. הוא לוקח את סכינו ו- בחיתוך מייסר אחד נתלש לי התנוך של האוזן.
אני יורקת את חתיכת הבד מפי, צורחת ובוכה ביחד. אני מנסה לקום, בועטת, מרביצה- ותוך כדי כך מעיפה עליו מדמי. אני קמה כשאני שעונה על ברך אחת. הוא דוחף אותי אל השלג ואני ממהרת לקום ולוקחת את הסכין מידו.
הרגל החשופה והפצועה שלי על השלג זועקת מרוב כאב, והתנוך של האוזן שלי מזליג דם אל חולצתי ומעילי. התיק שלי זרוק על אחד העצים. אני הודפת אותו לאחור והוא נדקר מהשיחים. הוא צועק בעודי זוחלת אל תיקי. אני זורקת עליו את התיק למרות שהוא לא כזה כבד, ובמכה פשוטה אחת נועצת את הסכין בערך בנקודה של הלב שלו.
יחד עם הסכין שלי מגיע ללבו גם חץ, ואני מסתכלת אחורה ורואה את תומס, מתנשם ומתנשף, אשפת החצים שלו אחוזה בידו ומופנית את הקרייריסט.
נשמעה יריית תותח.