משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (12)

משהו בין זעקת תדהמה לאנקה בוקע מפיו של תומס. אני לא מדברת, ובוהה בגופה המסכנה של המיועד ממחוז שתיים.
״בבקשה תגידי לי שלא עשינו את זה עכשיו,׳ אומר תומס.
״אני לא יכולה.״ אני אומרת. ״כי זה לא נכון.״
הוא מסתכל עליי במבט כזה רך, מתוק ומתחנן, שהדמעות מציפות את פניי שוב.
״אני בא לעזור לך לקום,״ אומר תומס. ״לא תצליחי ללכת בלי אצבעות. וחוץ מזה, ממש קר.״ הוא מושיט לי יד ואני לוקחת אותה, והוא מושך אותי אליו לחיבוק.
״צריך לעשות עם זה משהו,״ הוא אומר ומצביע על האוזן והרגל שלי.
״אני חושבת שרק מתנה מנותן חסות תעזור לנו עכשיו,״ אני ממלמלת ולוקחת את התיק שלי שהתמלא כבר בדם של המיועד. תומס גורר אותי לתוך גומחה חמימה בעץ.
״מחר יהיה אביב. אל תדאגי. יהיה לנו נעים,״ הוא אומר בעידוד. הוא מנגב את דמעותי מפניי ומוציא את שק השינה הענק שלו, שאיכשהו הצליח לשרוד עד עכשיו.
״בואי נראה. נשאר לנו… ״ הוא סוקר את האספקה שלי. ״רבע לחם קר, כמה פרוסות ירק וקצת מהתה שלך, שגם הוא קר,״ אני מביטה בו במבט נגעל. ״אין מה לעשות. לפחות יש לנו אוכל.״
הוא חותך את הלחם לחצי ומוזג לי תה, שיש לו טעם של עלים מעוכים, מים וחול. בסוף אנחנו אוכלים כמה פרוסות ירק יבשות, ולאחד המלפפונים שנגסתי בהם היה טעם של דם.
״יש לי מתכון למרקחה שיכולה לעצור את הדימום לזמן-מה,״ אומר תומס. הוא חותך שתי חתיכות בד מחולצתו. ״תחזיקי את זה. אני חוזר עוד 10 דקות.״ הוא אומר וצועד בצעדים חרישיים במה שהפך משלג לשלולית של מים.
אני מצמידה חזק את פיסות הבד, ובסופו של דבר מניחה שאין טעם. אני מתקדמת ככל יכולתי לשלולית המים, מכניסה יד ושוטפת את הפצע באוזן ואחר כך גם ברגל.
עייפות תוקפת אותי, ואני מתפתה לשכב במים החמימים ולחכות למוות. אז זה מה שאני עושה. אני מנסה להירדם אבל לא מצליחה, כשאני כל כך פגיעה כאן בשטח. אני יוצרת אדוות מים בעזרת אצבעותיי בתוך המים.
תומס חוזר כעבור זמן שנראה כמו נצח, מחזיק בידו כמה צמחים שנבטו זה-עתה. ״ארינה!״ הוא מסנן ועוזר לי לקום. ״לא.״ אני מושכת את ידי ממנו. ״תן לי להישאר בתוך המים.״
הוא מביט בי במבט לא מאמין. ״מה? מה זאת אומרת להישאר בפנים? את תקפאי למוות!״
״בדיוק, אני מהנהנת וזולחת שנית לשלולית המים.
״אריאנה.״ הוא מדבר בקול רך. ״תני לי לטפל בך.״ הוא מחייך חיוך מתוק. ״בבקשה.״
אני קמה באי- רצון בזמן שהוא כותש את צמחי המרפא שקטף. ״הולך להיות לך לילה קשה,״ מזהיר תומס. ״הדם מתרכז במקום אחד וכשהוא מנסה לצאת..״ הוא מפסיק ברגע שהוא רואה את המבט על פניי.
הוא ממלא לי בקבוק מים ומשכיב אותי בשק השינה. אני שותה את המים בצימאון בעוד הוא מסדר את האספקה הדלה שלנו, שכוללת שני סכינים ושני מעילים, בתוך התרמיל שלו. לאחר מכל הוא נשכב בתוך שק השינה לצדי. אני מרגישה את גופו הרזה כנגד גופי שלי, וחמימות עוברת בי.
אנחנו מסתכלים על הדיווח היומי בשמיים. מראים את המיועד ממחוז שתיים. אני מרגישה בידו של תומס מחזיקה בשלי והשיעול קטן שמנסה להסתיר בכי או אנקת בהלה. ואז מופיעה המיועדת ממחוז שתים-עשרה והשמיים מחשיכים.
״נשארנו שמונה,״ אומר תומס ועוזב את ידי.
״אל תרפה,״ אני אומרת. הוא הבין את הרמז. הוא עדיין מחזיק את ידי כשאני נרדמת.

אני קמה באמצע הלילה ושומעת קול מרוחק של ינשוף. אך לא זה מה שהעיר אותי, אלא כאבים עזים בכף הרגל הימנית שלי ובאוזן. עולה לי רעיון לטבול קצת במימי השלגים ולחזור לשק השינה לאחר כמה דקות.
אני יוצאת משק השינה ומשתדלת לא להיאנח מהקלה כשכף-רגלי דורכת במים. עולה בדעתי גם לטבול את הצד השמאלי של הראש, שם נמצאת האוזן הכואבת.
אני מתקדמת לכיוון העצים שכבר הצמיחו עלים ירוקים יפהפיים המרמזים שעונת האביב החלה. אני תולשת קליפת גזע רכה וממלאת אותה במים. לאחר מכן אני מצמידה אותה לצד הראש בעזרת חתיכות הבד המוכתמות מדם, שניסיתי לנקות קודם.
אני ממשיכה לצעוד במים ומרגישה איך מצב הרגל והאוזן משתפר, אף שאני לא יכולה לשמוע בה ואם יתקפו אותי, לא אוכל לרוץ במהירות.
אני מתקדמת כמה זמן עד שאני מגיעה לאזור תלול יחסית. המים פה בוציים ומגעילים ואני שוקלת לחזור בחזרה, עד שאני רואה את התהום הענקית שנפרשת מתחתיי.
אם לא היה בוקע אור כתום מבפנים, הייתי נופלת לשם ומתה. אני רוכנת מעל השפה וכמעט מסתנוורת מהלבה הכתומה שזוהרת, מחכה לקורבן הבא
שלה.