נגד הטבע פרק 13

אליזבת' וויט 29/06/2013 693 צפיות אין תגובות

כשקמתי בבוקר לא ציפיתי שהדבר הראשון שיחכה לי בצג המחשב הוא הודעה שכתוב בה שהאב טיפוס של "פרעה" נגנב ועקבותיו לא נמצאו.
אנה נעלמת בכול יום ואני יודעת שהיא לא בעבודה, וזה לא צירוף מקרים שהאב טיפוס נגנב, הוא כנראה נגנב על ידיה והיא הצליחה איכשהו לגרום לו לעבוד לטובתה.
לעזאזל.
בהיתי בצג ואצבעותיי עיסו את הרקות, ראשי כבר החל לכאוב ולא הצלחתי לאתר את אנה באזור הקרוב. היא כבר לא בבית ומייגן לא יודעת לאן היא נעלמה.
התקשרתי לשרלוט והיא אמרה שהיא לא עובדת היום.
ניסיתי את מכשיר האיתור במכונית שלה והוא כיוון אותי לפח זבל במרכז סוהו,חסר תועלת והיא גילתה גם אותו.
הסיסמאות וחומת המגן של המחשב שלה שונו והיו חזקות יותר ולא הצלחתי לחדור אותן.
שלחתי הודעה למזכירה שלי ושאלתי האם הכוח המיוחד שבניתי מסיים את אימוניו.
"כן." המזכירה רשמה וחייכתי, לפחות דבר אחד עובד היום.

הרגשתי במוחי את מלתעותיה של אימי וסגרתי בפניה את הדלת, היא לא יכלה לראות היכן אני.
המשכתי להסתכל על הפתרונות האפשריים שקליאו נתנה בפניי.
קליאו מצאה 247 פתרונות אפשריים, בגלל שהיא אב טיפוס היא לא יכולה לעשות בדיקות היפותטיות ולכן והעבודה נופלת עליי ועל ג'ין. מתוך 247 הפתרונות ניתחנו כבר 25 וכל אלה התבררו כשגויים, כאשר הכנסנו את הנתונים לקליאו היא הצליחה לנתח את הבדיקה ולהכניס אותה לקובץ של הפתרון ולהבין מדוע הפתרון הזה הוא לא נכון, לאט לאט היא פיתחה את היכולת לעשות חישובים וניסויים כמו ש"פרעה" יכול אבל עדיין רק בעזרתנו.
היא תלויה בנו ואנחנו תלויות בה.
"אני לא מבינה למה קליאו לא מצליחה לעשות לבד את החישובים, הייתי בטוחה שתיקנתי אותה טוב." ג'ין אמרה בעודה מנסה לפענח את הבעיות בקליאו, עמדתי בשולחן ממול ובדקתי את האפשרות בניצבה מול פניי כרגע.
"אולי זה בדם שלנו והדם מקרין זאת על פני הגוף וברגע שהגוף הגברי והנשי נוגעים אחד בשני הם הופכים לאבק." זה נשמע מופרך ולכן רציתי כמה שיותר מהר להפריך את האפשרות הזאת, זה ממש לא הגיוני שהדם מקרין משהו לשכבת העור החיצונית שלנו.
נאנחתי.
"אולי קליאו לא בנויה עד הסוף והמערכת לחישוב נמצאת רק בפרעה, בכול מקרה אני כבר בדקתי 15 אפשרויות בקשורות בדם וכולן לא נכונות אז אני די בטוחה שאפשר למחוק את הפקטור הזה גם, יהיה לנו פחות לבדוק."
ג'ין הקלידה כמה דברים וכמות הפתרונות ירדה ל-205 פתרונות אפשריים.
שתינו חייכנו והדבר הראשון שחשבתי עליו הוא קפה.
עזבתי את הניסוי כי ממילא הוא לא הפתרון ועליתי לקומת הקרקע, ג'ין ואני ניקינו את המקום והבאנו ציוד למחייה.
ניגשתי למכונת קפה והכנתי לשתינו קפה שחור.
"אנה, את פה?" פיטר קרא לי, כבר כמה ימים שלא התראתי איתו ולא דיברתי איתו.
היה לי קשה מידי, לא יכולתי להכיל בתוכי את הגעגועים ורציתי לשכוח מזה שלא יכאב לי יותר.
"למה את מתעלמת ממני? אני יכול להרגיש אותך ואני יודע שאת מרגישה אותי." המשכתי להתעלם.
"למה את מתעלמת ממנו?" ג'ין הפתיעה אותי ופלטתי צרחה קטנה.
"כשהוא מתגנב אלייך ככה את לא בדיוק שומרת על החומות והדלתות שלך, אני שומעת הכול. למה את מתעלמת ממנו?" היא שאלה ולקחה את כוס הקפה שלה והתיישבה על אחד הכיסאות שישנים שעמדו במטבח.
רציתי לקבור את עצמי, ממתי לג'ין אכפת מדברים כאלה?
"זה לא עניינך." לגמתי מהקפה והלכתי לכיוון המעבדה.
"לפחות תספרי לי מיהו, את עושה את כול זה בגלל סיבה אחת והיא בגלל שיש לך רגשות כלפיו." היא אמרה וירדה אחרי למטה.
"אני לא עושה את זה רק בשבילו, אני לא עד כדי כך אנוכית. רציתי למצוא את הפתרון עוד כשהייתי בחיתולים, הוא פשוט…למה אני בכלל מספרת לך את זה?" ג'ין צחקה ואני הרגשתי את הדם עולה לי לראש.
"כשקלרה ואני רק הכרנו היא…היא הייתה זאת שבכלל גרמה לי להרגיש משהו, אני כל חיי הייתי כזאת מרוחקת וקרה, אבל לצידה כאילו נמסו חומות הקרח ויכולתי להודות בכלל שהיא מוצאת חן בעיניי. אני עדיין קרה ומרוחקת, אבל לידה אני אחרת. ואני רואה שכואב לך כשאת לא מדברת איתו, את עושה כאן המון מאמצים ואת לא נותנת לו את ההזדמנות בכלל לראות מה את עושה בשבילו. תדברי איתו." ג'ין נגעה בכתפי וחייכה, הדמות הקרה שלה נופצה בעיניי והיא כבר לא אותה ג'ין שהכרתי בעבודה.
המשכתי לעבוד ושללתי באותו היום עוד חמש אפשרויות.
אמרתי לפיטר שאני רוצה להיפגש איתו באגם, הוא הסכים באותו הרגע ומיד טסתי לשם.
ג'ין נעלה את הבית ופתחה את מערכות ההגנה שכוללות לא רק מצלמות אלא גם משהו שדומה לגדר המפרידה בין המין הגברי לנשי ולמחשבותיהם, אם מישהו שהוא לא ג'ין או אני אז הוא לא יכול לעבור את הגדר והיא תפיל אותו על הקרקע חסר הכרה ומדמם מהאוזניים.
כשהגעתי כבר ראיתי את פיטר זורק אבנים לאגם ומחכה שאני אבוא.
ההקלה בלראות אותו היא נהדרת, סירבתי לדבר איתו במשך חמישה ימים מאז הלילה ההוא שבו התחבקנו כביכול.
הוא הסתובב כששמע את המנוע רוחש וחייך כשראה אותי נוחתת, אך משום מה חיוכו נמוג ופניו נמלאו פחד.
הוא צעק משהו אבל לא יכולתי לשמוע אותו דרך הזכוכית, הוא דהר לכיוון הרוקפילד וצעק בקולו ובמוחו שאני לא אנחת ואסתובב ואטוס מפה כמה שיותר מהר, לא הבנתי למה עד שהסתכלתי על המראות בצידי המכונית.
הליקופטר שחור שלא שומעים את המנוע שלו התקרב במהירות לכיווני.
פתחתי את הדלת והעפתי את פיטר לתוך המושב שלצידי, הוא נאנק מההפתעה ולא הבין לשנייה היכן נמצא.
לחצתי על הגז והמשכתי לטוס במהירות כמה שיותר רחוק מההליקופטר.
"פיטר מה קורה פה? מי נמצא שם?" נלחצתי והמשכתי לטוס, סידרתי את מחשבותיי וניסיתי לשמוע לא רק את מילותיו את פיטר אלא גם את מחשבותיהם של אלה שרודפים אחרינו.
"ברגע שעברת את קו היער ההליקופטר הגיע ועקב אחרייך, אני לא יודע מאיפה הם הגיעו." הוא ראה שאני מתרכזת גם בו וחלק אחר ממני כבר נדד לכיוון ההליקופטר.
פיטר נרגע ומשך את ההגה לכיוונו ונתתי לידיי להחליק מההגה ולנסות לפרוץ למוחות שהיו שם באוויר.
עצמתי את עיניי וראיתי את ההליקופטר, נכנסתי פנימה וראיתי את הנשים.
נשים לבושות שחור עם מסכות שמכסות את פניהן ונשקים איומים, ברגע שתודעתי הייתה בחדר הותקפתי.
במוחי צצו תמונות לא נעימות של כלבים שנובחים עליי והמסכות של הנשים החלו לתפוס פרצופים של מפלצות עם מלתעות ועיניים ענקיות שרוצות לאכול אותי.
לא נתתי להן להכניע אותי והתרכזתי ביתר כוח, העלמתי את המפלצות והן חדלו להציק לי.
אחד המוחות היה לצידי והתקרבתי אליו, ראיתי בתוך האישה מדבר ובמדבר עמדה אישה לבושה שחור.
היא צעקה לי שאני אפסיק אחרת היא תירה בי, העלמתי את הנשק שעמד לרשותה והתקרבתי אליה.
נוספו עוד נשים בשחור וכל ה-12 נשים שעל ההליקופטר כיוונו עליי את נשקן.
"מי שלח אתכן? מה אתן רוצות?" המדבר הפך ללילה והיה קשה למצוא את הנשים בשחור, מישהי מאחורי לחשה "את השתיקה שלך." היא ירתה לכיווני והרגשתי את הכדור מפלח את הבטן שלי.
פתחתי את עיניי והרגשתי את הירייה אבל לא ירד דם.
"הן רוצות להרוג אותי." לחשתי ופיטר הרגיש את הלחץ שלי וליבי הלם בתוך ראשי, הוא לחץ על הגז וטס עוד יותר מהר, ההליקופטר התקרב עוד ועוד.
הייתי עדיין שאננה מהירייה ולקח לי זמן להשתלט על תופעת הלוואי ועד שכבר הרגתי את הכאב המדומ, קלטתי מאוחר מידי את הטיל הקטן שנורה לעברנו ופוצץ את הפגוש.
איבדנו שליטה על הרוקפילד והיא צנחה בכוח לאדמה, כוח הכבידה הפעיל את כוחותיו ומשך אותנו מטה.
נאבקתי בכוחותיו ועצרתי בכוח את המכונית מליפול ולהתרסק, פיטר עצם את עיניו וניסה לעזור גם.
צעקתי כשעוד טיל פגע בנו ופגע גם בריכוז שלי, אבל דווקא מהצעקה הזאת הצלחתי לעצור לחלוטין את המכונית.
"פיטר צא מהמכונית! קדימה צא כבר!" קפצנו מהאוטו והיא העלתה עשן ואש.
נפלנו על האדמה בכוח אבל קמתי לפני שכפות רגליהן נגעו בקרקע, גרמתי לאש לבעור חזק יותר והעפתי את הרוקפילד החדשה והמתוקנת שלי להליקופטר, ברגע שהמכונית פגעה בכלי המעופף שניהם התפוצצו בכוח ואנחנו כבר רצנו בתוך היער לכיוון לא נודע.
פיטר רץ ראשון ואני אחריו, מפילה עצים ככה שהן לא יוכלו לעקוב אחרינו אבל שמעתי את 12 פעימות ליבן במרחק מאיתנו.
הצמחתי שורשים וענפים וגרמתי להם לטוות קורי עכביש עציים ולחסום את המעברים, פיטר הרים חתיכות מהקרקע בעודו רץ ושלח אותם לעמוד בתור חומה מאחורינו.
"פיטר זה לא טוב, אני לא אראה ככה אם הן יתקפו אותנו מאחרונה." הוא שמע אותי והחליט לפוצץ את החומה לכיוונן, ככה שכל האבנים שממנה הייתה בנויה החומה התעופפו בכיוון הנגדי לריצה שלנו.
שמעתי כמה אנחות כאב מרחוק וגם יריות מאקדחי הלייזר שלהן כדי לפלח את העצים שעמדו מולן.
"אנחנו לא יכולים להמשיך לרוץ ככה אנה, אנחנו צריכים להילחם בהן. אנחנו נתעייף בסופו של דבר." הוא צדק.
עצרנו ביחד וחיכינו.
"יש להן אקדחים, אנחנו צריכים קודם כול לפרוק מהן את הנשק, אחרת אנחנו נמות יותר מהר משנראה לך." אמרתי לו ושמעתי את פעימות הלב מתקרבות ומתקרבות, ראיתי את חליפותיהן השחורות והתחלתי להעיף לכיוונן סלעים ענקיים ופיטר הפיל עליהן עצים, כל אחת התחמקה בצורה שלה או ירתה בסלעים ואלה התפוצצו ולא שרטו אותן אפילו.
ברגע שראיתי אצל אחת מהן את הנשק עצרתי אותה, הרמתי את ידי וגופה התרומם בתגובה, בהינף ידי העפתי אותה לעץ לצידה ואת הנשק פירקתי למולקולות כמו שלמדתי לעשות עם כלי הכותרת, העץ חיבק אותה בענפיו ומנע ממנה לזוז, היא איבדה את ההכרה ולא נלחמה.
"11 נשארו." חייכתי אל פיטר וראיתי שהוא ממשיך להפיל עצים ולהעיף סלעים, הוא לא הפיל עדיין אף אחת מהן.
הן ירו עליו והוא הדף את היריות במגני אבנים וניסה לפגוע במסת הגוף שלהן.
כעת הוא נלחם מול שתיים ושלישית מגיעה מאחוריו ורוצה לירות בו, אבל זרקתי לעברה סלע והיא נפלה בחוזקה על הרצפה, את הנשק מעכתי לכדור וזרקתי לראשה של אחת הבנות וזאת נפלה והתעלפה.
"9 נשארו."
פיטר כרך סביב שתי הבנות ענפים ואז קשר אותן בצמרת אחד העצים.
"7 נשארו." אחת הבנות הופיעה מאחורינו כשבידה להביור והיא מחייכת, טיפשה, היא לא מבינה מה היא עשתה.
דמיינתי את כל היער סביבנו עולה באש וכשפתחתי את עיניי הלהבות כבר כיסו את החלק שבו היא עמדה.
"6." כבר באמת כעסתי, שמעתי את ליבי הולם בראשי.
האש התחזקה ופיטר יצר לעצמו נקודה ריקה מאש, ששת הנשים שנשארו לא נחנקו מהלהבות והן פילחו את דרכן דרך האש לעברנו.
אחת החזיקה נשק שיורה זרמי חשמל ומשתק את האויב, השנייה הייתה מחוסרת נשקים והיא ירתה כדורי אש לעבר פיטר ופיטר הדף אותם והפך אותם לחלק מחומת האש שהוא נלחם בה.
עצמתי את עיניי, ירדתי למצב כריעה וברגע שהאגרוף שלי פגש את האדמה – היא רעדה וסלעים חדים פרצו החוצה וחוררו את אחת הבנות ועוד אחת נפגעה קשה וכתפה יצאה מהמקום.
"4." הרגשתי שהכעס משתחרר ואת האנרגיות שלו זורמות בעורקיי, הרגשתי חזקה מאי פעם והפחד כבר לא התגורר בי, הלהבות התקבצו לצידי וכשאחת הבנות התקרבה אליי העפתי אליה זרועה של אש והיא ניסתה לעבור דרכה אך נפלה לאדמה הבוערת, היא קפצה מהאדמה ורצה לקראתי והחלה לנסות להרביץ לי.
עצרתי את כל מכותיה כי ראיתי אותן בעיניי רוחי וברגע אחד שבו ראיתי שהיא אינה מחפה על בטנה, בעטתי בה והיא נפלה ארצה.
האדמה רטטה סביבה וכבלה את זרועותיה ורגליה.
"3." פיטר קיבץ סביב ידיו אבנים ויצר לעצמו מעין כפפות ואיתן נלחם בעוד אחת מהבנות וזו התחמקה ממכותיו והכתה אותו חזרה אבל הוא לא הפסיק להלום בה.
"פיטר תנסה להירגע ולראות את המכות שלה לפני שהן פוגעות בך, זה ממש אצלה בראש, היא לא חוסמת עכשיו אף אחד." קולי הרגיע אותו והוא הקשיב לי, ברגע שהוא ראה בעיניי רוחו את מכותיה, הצליח להתחמק מהן ובסופו של דבר הוא נתן לה אגרוף בפנים ושבר לה את האף.
"2."
התפצלנו, אני רציתי את הבחורה עם החשמל ופיטר לקח את הבחורה שבאה עם עוד להביור.
בעטתי לעברה ערמות של אדמה מרוסקת וקיוויתי לפגוע בעיניה ככה שהיא לא תראה לאן היא הולכת אבל, היא הייתה חכמה והעיפה את האדמה המרוסקת במשב רוח.
היא ירתה לעברי מהנשק שלה וברק יצא מנשקה לעברי, עמדתי דום ופקדתי על הברק לעצור.
הברק עמד באוויר והבחורה נבהלה, פתאום החל הברק להתכווץ וחזר לחור שממנו יצא אבל גם התפוצץ כאשר חזר לבחורה והיא עפה אחורנית ולא קמה עוד.
פיטר נעמד מול הבחורה וזאת נעמדה מולו וחייכה, ואז ברגע אחד היא ירתה לעברו.
הבחורה לא ראתה את פיטר מבעד ללהבות וחשבה שהוא לא חי יותר, אך פיטר עצר את הלהבות מלפגוע בו.
לפתע הלהבות חדלו מלצאת מהלהביור והמתכת התעקמה והנשק לא עבד יותר, פיטר יצא מהלהבות והנשק המעוך של הבחורה הועף מידיה, היא נפלה על ברכיה וצעקה "רחמים!" והחלה לבכות.
פיטר לא פגע בה ורק עמד והסתכל בה בוכה, היא הייתה האחרונה מהבנות.
עצמתי את עיניי וכשפתחתי אותן הלהבות כבו, היער היה שחור והאדמה מבוקעת, מתוך 12 הלבבות פעמו רק 7 כולל הבחורה שכורעת על ברכיה ובוכה בכי תמרורים.
לפתע הבנתי שפגעתי בבנות הללו עד שהן מתו ממכותיי, נפלתי גם אני על ברכיי והרגשתי איך זה להיות אימא שלי.
פיטר כרע לצד הבחורה ושאל אותה מי היא, היא ענתה לו שהיא חלק מיחידה חשאית שנשלחה להרוג את אנה.
הוא שאל מי שלח אותן והיא אמרה שהיא לא יודעת, החלק הזה חסר במוחה והיא רק זוכרת דמות מעורפלת.
"אנה, בבקשה קומי, את לא יכולה להישבר לי עכשיו."
"אני הרגתי, אהבתי את הכוח הזה וניצלתי אותו, פיטר רצחתי כמה מהן."
הוא כרע לצידי ועצר מלגעת בי, ידי רוחו הרימו קלות את ראשי וסידרו את השערות למקומן.
"את הרגת כי היית צריכה, הן רצו להרוג אותך." דמעות ירדו מעיניי והבנתי את גודל הכוח שלי, מעולם לא השתמשתי בו ככה. לא הייתה לי סיבה לבחון את גבולות היכולות שלי ולא ידעתי שאני בכלל מסוגלת לתת מכות חזקות מספיק בשביל להרוג או לפגוע פגיעת אנוש.
"אנה, עשית את מה שצריך לעשות ועכשיו אנחנו צריכים לגלות מי שלח אותן, מישהו או מישהי מנסה לרצוח אותך. אני לא מספיק טוב עדיין ואת היחידה שפה ומסוגלת לפרוץ לתוכה. בבקשה תעשי את זה בשבילי."
הוא חייך אליי וקמתי על רגליי ובאותו הרגע שקמתי, הבחורה שצעקה "רחמים" ירתה בי ויותר אני לא זוכרת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך