כל העולם הליקופטר
פרק 15 יהיה פרק ספיישל סופר מגה ארוך אז ייקח לי זמן לכתוב. תהיו מוכנים. ;)

ניסוי ותוצאה פרק 14

פרק 15 יהיה פרק ספיישל סופר מגה ארוך אז ייקח לי זמן לכתוב. תהיו מוכנים. ;)

הנערה ממשיכה לנעוץ בי מבטים אבל היא לא נראית מפוחדת מדי גם כשאני מתחיל לרחף לעברה., אבל המבט בעיניים שלה מתחיל להזדגג ואני מבין שלא נשאר לי הרבה זמן עד שהיא וכל שאר הנוסעים יתעלפו . "תשחררי את החגורה. אני אתפוס אותך. מבטיח." אני אומר בלי לחשוב פעמיים. היא מצייתת ואני מתפלא עד כמה שהיא מוכנה לסמוך על מישהו אקראי ומסוכן כמוני. היא נופלת ישר לזרועותיי ומצמידה את הראש שלה לחזה שלי. ועכשיו לבעיה המרכזית: אין לי מושג איך להוריד אל עצמי. אחרי כמה ניסיונות אני קולט שבשביל לנוע אני צריך פשוט לחשוב על כיוון התנועה ולשכנע את הכוח הבלתי נראה שמחזיק אותי לנוע באותו כיוון. אבל גם ככה בקושי יש לי זמן. לא כל הנוסעים ייסמכו עלי כמו הנערה וחלקם עלולים להזמין משטרה על הרגע שאוריד אותם. ואז עולה בראשי מחשבה: מה אם אני אוכל לגרופ לכוח הזה להחזיק גם את כל האנשים האלה באוויר? ברגע זה אני מבין מה עלי לעשות. זה היתרון במוח היבריד: ההסתגלות לכוח חדש יכולה להתרחש במיידי אם מתגלה מצב חירום. אני מתרכז ושולח ידיים קדימה. אני מרגיש את הכוח נפרס לפני ואת הנערה נתמכת בו ומשייטת בבטחה למטה. אני מביט מעלה. כמה נוסעים כבר התעלפו. אני מתרכז בכוח וגורם להם להחליק מתוך המושבים שלהם ולצוף בעדינות למטה. רק כשאני נוחת אני מבין מה הרגע עשיתי וכמה אנרגייה זה לקח ממני. אני קורס תשוש על האדמה. כעת אני נתון לחסדיהם של בני האנוש. הם יכולים להסגיר אותי כל רגע אבל משום מה…הם לא עושים כלום. ושמתי לב לעוד משהו: הברדס שלי נפל מפני אבל הצבע שלי נשאר כמו שהוא מבלי להשתנות. האם הכוח החדש גרם לזה? לאט לאט הקהל סביבי מתחיל להתאושש ומתחילים הלחשושים. אבל התוכן שלהם מפתיע אותי לטובה: "הוא בסדר?" "אלוהים אדירים הוא הציל אותנו?" "תעזרו לו לקום" "תוריד את הטלפון ושאף אחד כאן לא יעז להזמין משטרה." שדה הראייה שלי מתחיל להתמקד מחדש. כמה בני אנוש מנסים לי לעזור אבל מתוך רפלקס אני נרתע ממגעם. ואז הנערה מופיעה מול העיניים שלי והכל מתבהר. היא רוכנת מעלי ומקימה אותי על רגלי. אני מביט בכל בני האנוש ההמומים והמבוהלים שהתקבצו סביבנו. כולם שותקים לרגע ממושך כשאחד מבני האנוש מתחיל למחוא כפיים. ואחריו השני. ואחריו השלישי, ואחריהם כל הקהל התחיל להריע בהתלהבות ולמחוא כפיים. לשנייה אני כמעט נהנה מהתהילה הפתאומית, אחרי הכל, יצורים שחונכו לשנוא אותי מוחאים לי כפיים, אבל אז אני קולט: מי ששלח את הפצצה בטח מחפש אותי ברגעים אלו ממש.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך