ניסוי ותוצאה פרק 15 פרק סופר מגה ארוך.

אני מתנער מאחיזתה של הנערה וקופץ לעמידה. הראש שלי מסתובב, אבל התשישות התפוגגה. "אני חייב ללכת." אני ממלמל ומתחיל לרוץ לכיוון היציאה. אני בקושי מספיק לעקוף את הגלגל הענק כשמהלומה מונחתת על הראש שלי ואני מאבד את ההכרה.
****
כשאני מתעורר אני מגלה שאני לא קשור ולא נראה שסיממו אותי כי הכאב בראש שלי חד ופועם מאוד. החדר סביבי חשוך ואני לא מצליח לראות כלום. אני שומע קול חבטה וסדרה של אנחות עצבניות. האורות נדלקים ואני מרגיש מעוור בבוהק הלבן המסנוור. לידי שרועים חמישה אנשים לבושים בגדי אסירים שכל גופם חבול ומדמם. כשאני מתרגל לאור ומביט מקרוב אני מוכה הלם: אלה כל שאר האנשים שהיו איתי על רכבת ההרים. לכמה מהם שברו את הזרועות או את הרגליים והם נאנקים מכאב אז ברור שלא סיממו אותם בכוונה. בתקרת החדר אני רואה מצלמות אבטחה ומשהו שנראה כמו כוונת לייזר משוכללת. דלת נפתחת וגבר צעיר צועד אל תוך החדר. הדלת נסגרת אחריו בשקט מפתיע. הוא מדבר בקול צונן ומאופק: "שם." אני שותק. "שומרים! קחו את הילדה ההיא ליד הקיר ותשברו לה את האף." "לא." טעם נחושתי ממלא את פי. "קונור." "יפה. אני מניח שלפי מה שקרה עכשיו אתה מסוגל להבין את שיטת התחקור הנחמדה שלנו. אתה עונה על שאלה, אחד מאלה," הוא מצביע על בני האנוש, "מקבל טיפול. אתה עושה בעיות, אחד מהם הולך לקבל מקלחת שמן רותח." אני חושק שיניים בזעם אבל מהנהן. "נתחיל בקטן. איזה סוג חיה אתה?" שאלה בעייתית. אם אני אגיד אריה הוא עלול לא להאמין, אבל אם אגיד אריה ירח הוא יכריח אותי להסגיר את מיקומה של המחתרת הדרומית. "אריה." אני לוקח סיכון. "יפה. קחו את הבחור המכוער ההוא עם הזרוע השבורה למרפאה." שני שומרים נכנסים לחדר ובלי עדינות מרובה מרימים את הבחור הגותי שישב לידי ונושאים אותו משם. "אני מניח שאתה שייך למחתרת הצפונית. אתה יודע איפה מיקום המחנה הנוכחי?" "אנחנו כל הזמן זזים. אני לא יודע." הבחור לא נראה מסופק. "נראה. תגיד לי קונור, אתה יודע להילחם?" הוא שואל באדישות. "כן." אני משיב קצרות. "האם אתה מסוגל להילחם גם במצבך הנוכחי?" הוא מרים גבה. "כן." אני אומר שוב. הבחור נוקש באצבעותיו ושני נערים צעירים עוד יותר ממנו נכנסים לחדר כשכל אחד מהם אוחז סכין בכל יד. הייתי נעלב אם הייתי תמים מספיק להאמין זה כל מה שהם שלחו לי. בטח הנערים האלה הם מקצוענים או רובוטים. אף פעם אי אפשר לדעת בדיוק אבל ניתן לצפות להכל. "אתה חושב שאתה יכול להילחם נגד שני הנערים האלה?" שאלה קטלנית. אם אני אגיד לא אני אושפל ואם כן, מישהו כאן ימות. "כן." אני עונה לבסוף, ומיד מקלל את עצמי על כך. "אם כך," אומר הבחור, "הילחמו אחד בשני למוות, ואם תנצח, אתה וכל חבריך האנושיים תשוחררו." אני נושף בזעם ונעמד בעמדת לחימה. הבעה של פחד מציפה את פניהם של הנערים והסכינים רועדות בידיהם אבל הם צועדים קדימה. עכשיו אני קולט איזו טעות עשיתי: אלה באמת היו טירונים ואני עמדתי להרוג אותם. אם אני אהרוג אותם בני האנוש יפרסמו את התיעוד במצלמה וייגרמו לכך שישנאו אותנו אפילו יותר. אם אני אמות, אלוהים יודע מה יקרה לבני האנוש. לפתע הילדה עם האיפור קמה על הרגליים. הזרוע שלה מעוקמת בזווית לא טבעית ודם נוטף מהפה והמצח שלה. היא נאנקת בכאב ואז ממלמלת: "חתיכת יצורים חולניים!" היא יורקת דם ומדברת בקול צלול יותר: "אני לא מאמינה שכל הזמן חשבנו שהם פוגעים בנו-" היא מצביעה עלי, "למרות שבשביל להשמיד אותם, אתם פוגעים בנו אפילו יותר!" זעם צרוף מבזיק על פניו של הבחור. "תחוררו אותה." הוא אומר לשומרים והם שולפים אקדחים. עיניה של הנערה נפערות בבהלה ומבטם של כל היושבים בחדר מופנה אלי. "שלא תעז." אני מסנן. "מה אמרת?" הבחור שואל בתמיהה מזויפת ומטה את אזנו אלי. "שלא תעז!" אני צורח. "או, אבל אני כבר העזתי." הוא מסמן לשומרים. הם טוענים את האקדח. קול הירייה נשמע. אני עושה את הדבר הכי מטומטם שאי-פעם עשיתי ומזנק לפני הילדה. עשרות כדורים מפלחים כל סנטימטר בגוף שלי. אני צונח ארצה על הגב, מחרחר ונוטף דם. צרחות נשמעות מכל עבר. הבחור צורח בזעם ותסכול. הוא מצביע על בני האנוש וצורח משהו לא ברור. הוא בטח ציווה להרוג אותם אבל אני לא יכול לעשות כלום. מפתיע שאני עדיין חי. כואב לי לנשום. הדם חונק לי את הגרון. הפה שלי יבש וכל סנטימטר בגוף שלי מרגיש כבד ורדום ועדיין…אני חי. איך? השומרים מתקדמים לכיוון בני האנוש והם מתכווצים בבהלה. אלוהים אדירים מה לעשות? אני צריך למשוך תשומת לב דחוף. אני מגייס את כל האומץ שיש לי ונושם את הנשימה הכי ארוכה שאני יכול. אני נשמע כמו אקורדיון גוסס. הכאב כל כך חזק שאני מתהפך על הצד ומתחיל להשתעל כמו משוגע. זה עבד. כולם מסתובבים אלי עם פה פעור ועיניים קרועות לרווחה בתדהמה. אני חורק שיניים ובוהה בשומרים המפוחדים שהתקרבו אלי באקדחים מכוונים. אחד מהם נוגע קלות בצלעות שלי. אני צורח, משוגע מכאב, ומתקפל. הכאב רק מחמיר אז אני מותח את כל הגוף שלי, אבל נראה שלא משנה באיזו תנוחה אני נמצא הכאב נשאר. עכשיו אני ממש כועס. אני מתעל את כל הכאב והזעם למטרה אחת: לקום על הרגליים ולחסל את האידיוטים האלה. אני מתרומם לאט, רגל אחר רגל, ונועץ בהם מבט רושף. הם שומטים את האקדחים ובורחים אחורה. הבחור לא שם. הילדה שעונה ברפיון על הקיר. בחור אחד עם פולו כחולה מוכתמת בדם מסמן לי אקדח עם שתי אצבעות. הם ירו בה. כל הזעם שלי מתלקח בבת אחת. כבר לא אכפת לי מהמצלמה הארורה. הם לא יעזו לפרסם את הסרטון הזה. אני מתרכז, עוצם עיניים, ואז שואג שאגה שגורמת לכל התקרה לקרוס.