ניצוצות- פרק 1

מוקדש למלפפונים הענקיים שעומדים להשתלט על העולם בקרוב (-;
פרק 1:
השלג צנח על שערי הזהוב שהסתלסל על גבי בתלתלים ארוכים ועל כתפיי נשרו פתיתים גדולים וצחורים. החולצה העבה שלבשתי לא הגנה עליי מהקור העז שנכנס לעצמותיי והקפיא את כולי ואת כל העיירה בעודו משרה מסביב נוף שלגי קסום.
"ריילי! לאיפה נעלמת? "
"אני פה!" צעקתי . הסתובבתי לעבר הקול, ומצמצתי כנגד השלג החזק שטשטש את ראייתי. אחי תום יצא מכיוון החצר שבידו שני מעילי חורף ענקיים, ובידו השנייה החזיק שני רצועות של סוסים לבנים שהתנערו מהשלג הכבד. הוא שם על כתפיי את המעיל התפוח והתכופף מעט כדי שיוכל להסתכל בעיני הכחולות. מוזר כמה לא היינו דומים במראה למרות שהוא היה גדול ממני רק בשנה, הוא עם העיניים הירוקות והשער השחור ואני עם העיניים הכחולות והשעיר הבלונדיני שלי. הוא היה דומה לאבא אני לאימא. הוא הצליח בכל דבר אני אמ.. הרסתי כל דבר שנגעתי בו? טוב כן אני אירונית. אבל לשתינו יש אופי שנראה שקט, אבל מבפנים יש לנו נטייה די קלה (בערך) למרדנות ולתחום החצוף של המילה.
תום תפס תלתל משערי והכניס אותו מאחורי אוזני. הוא חייך חיוך ערמומי ובעיניו היה משהו שלא ראיתי כבר המון זמן – תקווה. התקווה לצאת מהמקום הזה. התקווה להצית את העבר ולפתוח דף לעתיד חדש. כן אני יודעת שאני נשמעת דרמתית. התקדמנו לעבר השער המערבי של העיר, שתי שומרים עמדו מצדדיו משחיזים חניתות ומנסים להיראות כמה שיותר שרירים. טוב בואו נגיד שביום שהשומרים האלה יהיו שרירים מלפפוני ענק ישתלטו על העולם, נו טוב בנים . התמקמנו מאחורי לשעון העיר הענק. תום הציץ בשעונו כל כמה דקות והעיף מבטים בחשדנות לעבר השומרים. נאנחתי, "אתה מוכן להירגע, שון יגיע אני בטוחה..נראה לי " אמרתי וחייכתי אליו בשובבות. "את לא עוזרת!." הוא סינן לעברי בעצבנות. צעדים נמרצים הגיעו מאחורינו ואז בום מהדהד קל, שון התנגש בסוס מאחורה ונחת על הקרקע. "אני פה הגעתי בערך. אחחח איך הגיע הסוס לראש שלי? " . גלגלתי עיניים, "אולי תשאל את עצמך איך הגיע הראש שלך לסוס שלי?, והייתי אמור להגיע לפני 20 דקות ומה לעזאזל אתה לובש?!" אמרתי לו . "זאת חברתי הצינית תלבושת פיג'מה מסורתית עם פסים כחלחלים שחוצים את חולצתה בעדינו- " תום כחכח בגרונו ושון השתתק. " אני מקווה שיש לך תוכנית." "אל תדאג לשון תמיד יש תוכנית." הוא קרץ לעברי. "נהדר, " אמרתי. "אנחנו הולכים למות." שון גלגל עיניים וסימן לנו לעלות על הסוסים. בזמן שעלינו על הסוסים שון כחכח בגרונו בדרמתיות ואמר "אני מקווה שאני אפגוש אתכם עוד פעם. אבל גם אם לא אני דורש שתזכרו אותי. אתם מוכרחים לזכור אותי… כי אני שון! "ובנימה עליזה זו, תוכנית הבריחה שלנו החלה.