ניצוצות(12)- בנתיב לא מוכר

28/06/2017 560 צפיות אין תגובות

חופש גדול. הוא עומד על מצוק החול, רק דקות הליכה ספורות מביתו, ומביט מטה על החוף. הוא רואה כמות אין-סופית של שמשיות, נרגילות, בירות, ארמונות בחול וילדים קטנים ומתרוצצים. זה המקום הפומבי ביותר שיכול היה לדמיין לעצמו, והוא מתחיל לחשוש שמא היה זה רעיון גרוע מאוד. הוא תר בעיניו אחרי מיץ ומוצא אותו בדיוק בנקודה בה קבעו. הוא מודה בפני עצמו כמה הוא יפה- גבוה ושזוף כפי שלעולם לא יהיה בעצמו, שרירי הבטן שלו בולטים לעין מעל בגד ים כחול סתמי. הוא נראה מתוח, הוא נראה, מסביר לעצמו מכחול, כמו מישהו שבטוח שהבריזו לו. שוב.
הוא יורד בזהירות מהמצוק, תוך מאמץ עילאי שלא להתגלגל למטה במהלך שיהפוך את הרגע כולו למביך אף יותר. הוא בילה את הימים האחרונים במחשבות על מה ואיך יאמר, אך הוא נחרד לגלות שכל תכנוניו פרחו ממנו ואין לו ולו בדל רעיון למה הוא מתכנן לומר.
"היי" מיץ קם על רגליו. מה עושים עכשיו? חיבוק? לחיצת יד? נפנוף יד מביך?
הוא בוחר בשקשוק ראש ומחזיר בהיי, הוא מוצא נחמה מסוימת בכך שהיושב מולו נראה מתוח כמוהו. הם שותקים רגע ארוך, כל אחד מהם מסתכל על החול שלרגליו ונמנע מלדבר. "התקשרת אליי" שובר מיץ את השתיקה. "אני. אממ. כן. רציתי שנדבר."
"אז תדבר" אומר מיץ שוב אחרי רגע ארוך של שתיקה, הוא מסתכל עליו עכשיו במבט שאינו מרפה. מוחו של מכחול מתפוצץ בבליל מחשבות שאינן מתרכבות לכדי מילים. הוא נמנע עדיין מלהחזיר למיץ מבט. "אני רוצה. כלומר, אני חושב. אני… אני.חרא, למה אתה עושה את זה כזה קשה?" מיץ מחייך וממשיך להסתכל עליו ללא מילים.
"אני חושב שאני רוצה שננסה. כאילו, אני חושב שאני רוצה שנהיה ביחד". הוא לא נראה שמח. למה הוא לא נראה שמח? אפילו החיוך שלו ירד קצת. עכשיו הוא חוזר להסתכל על הרצפה. הוא רצה את זה בכלל מההתחלה, הוא זה שהכניס לי את כל השטויות האלה לראש, יכול להיות שהוא בכלל לא רוצה יותר? יכול להיות שסתם עשיתי מעצמי אידיוט? איך נחזור לבית הספר ככה עכשיו?? אלוהים, הוא עומד לספר לכולם.
"אוקיי. אז בוא ננסה." הוא מחזיר אליו מבט ומחייך, הוא מנסה לאחוז בידו אבל מכחול מתחמק וחוזר להביט ברצפה. "אני לא יודע איך עושים את זה" "זה לא מאוד קשה, האמת שזה מאוד דומה לקשר בין שני אנשים רגילים" "זה לא מצחיק" "רק קצת. תקשיב, זה לא חייב להיות מסובך כמו שעשינו מזה. נתקדם לאט, אני אכוון אותנו, וברגע שזה מרגיש לך לא מתאים, אז תגיד ונעצור ואני לא אזכיר את זה יותר לעולם. בסדר?" מכחול מהנהן וסוף סוף מחזיר לו מבט. מיץ מושיט לו שוב את ידו והפעם הוא מחזיק בה, וזו תחושה מעקצצת ונעימה בקצות אצבעותיו.
"אפשר שלא נספר על זה לאף אחד, לפחות בנתיים?" "מחמיא כתמיד. אבל כן, אפשר" "יופי.". הוא תוהה אם מלבד דיונים על האם יהיו או לא יהיו ביחד וריבים קטנוניים יש להם על מה לדבר. שניהם מסתכלים על הים עכשיו, והוא שואל את עצמו אם גם לו עוברות עכשיו אותן מחשבות בראש, הוא מנסה לכבות את המחשבות ולנסות להנות מהרגע. עמוק בפנים, מתחת לשכבות של תהיות וחרדה, הוא מרגישה צביטה קטנה ונעימה, יש שיקראו לה אושר. "שיהיה ברור, אני לא רואה מחזות זמר. או לובש נצנצים, אני בטוחה לא לובש נצנצים".
"התגעגעתי אלייך" מיץ אומר בשקט, הוא מחייך, הצביטה הקטנה מתפשטת.
****
סירת מנוע קטנה ללא גג מביאה אותה לאי קטן מהחלומות- יש בו חול לבן וצמחייה עבותה שמגיעה כמעט עד קו המים. מעל המים תלויים ערסלים ובין העצים מתחבאים אוהלים קטנים, החול שזור בשרידי מדורות ואם תתקדם מספיק לעומק תמצא ברים קטנים- הדבר היחיד באי שלא נראה כלקוח מספר של דניאל דפו. מוזיקת רגאיי חלש מתנגנת תמיד בינות לעצים, ומטיילים בהירי עור וצרובי שמש מפוזרים בקבוצות וביחידים על החוף או על בולי העץ שבצל. הם מעשנים או קוראים ספרים, משחקים במשחקי קופסא או מנמנמים. יש להם כל הזמן שבעולם, ולכן איש לא מסתובב שם עם טלפונים או שעונים.
הם לא מכירים זה את זה מלפני ואיש לא משלה את עצמו שישארו בקשר לאחר שיעזבו את האי, לכן הכל מתנהל בנחת, אתה מדבר עם מי שנמצא לידך באותו הרגע. וזה נחמד ומשחרר. היא איבדה ספירה לגבי משך הזמן שהייתה שם, אבל היא יודעת שחלפו שם ימים. אין באי מקלחת או מים זורמים ולכן מדי בוקר היא יוצאת מהאוהל שמיקמה במפרץ קטן בחוף ומתקלחת במי הים. היא לא מצליחה להזכר מתי לבשה משהו אחר מלבד בגד ים.
נוצרה להם חבורה קטנה באי, כל אחד ממדינה שונה. היא לא בטוחה שהיא זוכרת את השמות של כולם, אבל הם נפגשים בכל ערב ליד המדורה ומדברים על דברים חסרי חשיבות.
לפעמים היא עוברת ימים בלי להרגיש כלום, ימים שלמים שבהם לא חושבים על הבית ולכן לא חושבים על מה חסר בבית. את יושבת ליד מדורה עם המון אנשים זרים ושותה ומדברת שטויות, ולרגע שוכחת שמשהו בעצם חסר לך מהחיים. ואז מכה אותך גל של רגש, לפעמים משהו קטן מדליק אותו- משהו כמו ביקור בחוף הים, או רכיבה על אופנוע או כתבה בעיתון. לרוב הרגש הזה הוא עצב, או כאב, לפעמים הוא פחד. הפעם- הרגש הזה הוא כעס- כעס שגורם לך לרצות לזרוק משהו על הקיר או לטרוק דלת, אבל גם אם תבעטי באלפי עצים הוא לא יעבור.
זה מוביל לפעמים לבכי מביך של תסכול, בכי שלא משפר בשום צורה את ההרגשה, לפעמים את רוצה לדבר עם מישהו, ופתאום קולטת שמרוב רצון להעלים את ישראל הקפת את עצמך בזרים שיחייכו בנחמדות אבל לא יבינו. למה להם להבין? הם דואגים משנות הלימודים הבאות שלהם, היעד הבא לטיול או העבודה שיאלצו לחזור אליה, לא מהאחים המתים שלהם.
במזרח הרחוק שקט- משקאות צבעוניים עם מטריות על החוף בשקלים בודדים, היא יושבת עם אנשים, אוכלת צ'יפס בננה ומסתכלת על השקיעה, וחושבת רק על מה הייתה צריכה לענות, על מי הכעיס אותה איך. למחרת בבוקר, כולם עוד ישנים סביבה, היא יוצאת מאוהלה עם הזריחה, מתיישבת על ערסל מעל המים עם מחברת ועיפרון ומקבלת החלטה- להעביר את הכעס שלה לאנשים אחרים, לרכז אותו אל דף נייר, לפרק לחלקיקים ולשלוח לאלפי אנשים אחרים.
המרחק והנוף מנקים את מוחה והמילים נשפכות ממנה כמים, כמעט בלי לשים לב, וכשהיא מסיימת לכתוב השמש כבר עולה בשמים והאי מתחיל להתעורר. מולה, במחברת כתובים ארבעה עמודים בכתב יד עקום מרוב חפזון. היא לא יודעת מה היא רוצה לעשות עם מה שכתוב, אבל היא קוראת את זה שוב, משנה ניסוחים, מחליפה מילים במילים שנראות לה מתאימות יותר. זה לא טוב במיוחד, היא יודעת היטב, אבל הכתיבה מרוקנת אותה מהכעס והכאב. היא מרגישה רגועה פתאום, וכשהיא מסיימת בהגהה מסתכלת אל הים כמעט בשמחה.
היא מצטרפת לאנשים האחרים על האי שכבר התחילו באכילת ארוחת בוקר, יושבת איתם כמה שעות, אורזת את חפציה וחוזרת לסירת המנוע הקטנה שהביאה אותה לכאן. כשהיא מגיעה בחזרה לחוף הראשי- שערה קשה וגושי מהחול שנתקע בו, עורה כבר מתחיל להפוך מאדום לגוון חום עדין ועל גבה תרמיל ענק, היא לא רצה ישירות להוסטל. קודם כל היא מוצאת קפה-אינטרנט, מקלידה שוב את מה שכתבה, מתקנת את הקטעים שהיא עדיין לא בטוחה בהם, ומוסיפה הקדמה קצרה בה היא מספרת בקווים כלליים על עצמה.
היא מתלבטת כמה דקות מול התוצר המוגמר, ואז שולחת בהיסוס, פותחת עמוד פייסבוק מזוייף. היא ממציאה לעצמה שם ובתמונה שותלת את דגל ישראל. בכותבה את תיאור העמוד היא מנסה לחשוב מה בעצם היא מנסה לומר או איזה מסר היא מנסה להעביר, ומגלה שבעצם אין לה מה לומר. היא רוצה שזה יפורסם, כך היא מודה בפני עצמה, רק כדי שמישהו יקשיב למה שיש לה לומר- גם אם זה לא מחדש או מעניין או מיוחד. יותר מכל, היא רוצה להיות היא, בעלת הדעות שלה, ולרגע אחד להפסיק להיות סמל של ממלכתיות שאין להטיל בה דופי- חלק ממשפחת השכול, ולהיות מישהי שאפשר לכעוס ולהתווכח איתה.
היא מפרסמת במהירות וסוגרת אחריה את המחשב. רק משסיימה שלחה הודעה להוריה שהיא בסדר ומסבירה למה לא הייתה בקשר בימים האחרונים. לאחר מכן היא מוצאת לעצמה אכסניה קטנה על חוף הים, הלכה לשטוף את הלכלוך משערה ופניה, לאכול ארוחה שלא בושלה במדורה ולישון במיטה אמיתית (שאפילו היה בה מזרון). למחרת המשיכה בדרכה, מעמידה פנים שהיא שוכחת ממה שכתבה, אך נכנסת לכתובת המייל שלה כבדרך אגב בכל נקודת אינטרנט שנקרית בדרכה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך