נסיעה להודו 2007

נפרדים מהנהג ליד שער הודו, בפתח נמל היציאה לטיולי סירות בחוף המערבי של הלגונה של מומבאי. את הדרך הביתה עושים במונית שחורה צמוקת לחיים מהסוג שהביא אותנו משדה התעופה. עומדת שם שורה אינסופית מהשחורות האלה ונהגים עם עיני נץ קוראים אותך ומבינים לפניך מה תחליט.
אלה העתקים של פיאט 1100D (פדמיני) מראשית שנות השישים שפרים ורבים כאן בהצלחה פנומנלית, לא מעט בגלל האיסור על תוקתוקים להיכנס לאזור ולזהם אותו. המכונית צרה כל כך שצורת הנהיגה התקנית היא יד שמאל מחוץ לחלון וימין משייטת, אלא אם יורד גשם. מגלים מחדש את סודות ההתמקחות וחדוות השוק החופשי שהחלידו באשמת החברה המהודקת והתפורה שלנו. מגלים שהמון נהגים ישושו לזכות בחסדינו, אפילו במחירי הפסד בייחוד אם המקום שאליו נוסעים עשוי להניב נסיעות תכופות יותר עם נוסעים פחות קשים.
האי אלפנטה נמצא במרחק שעה הפלגה בספינה רגילה משער הודו, ספינות מהירות נטשו את הנתיב הזה מחוסר כדאיות. בבוקר מקדימים את העורבים ויורדים לשער הודו. זה שער נצחון אירופי טיפוסי נישא ומשעמם שהוקם לרגל ביקורו של המלך הבריטי ג'ורג' החמישי ב- 1911 בהודו (השער עצמו הוקם ב- 1928). אותו ביקור נועד להטמיע בשליטים המקומיים (המהארנות) את עובדת שליטתה של בריטניה בתת היבשת, וזכרו מהדהד כציון דרך הסטורי כמעט בכל אתר שמתאר את תקומתה של הודו המודרנית.
קונים כרטיס לסירה של 09:30 ועד למועד ההפלגה מבלים בגן המטופח והשמור שלרגלי השער. שני פקחים משוטטים בגן, מגרשים דמות מכוסה אחת או שתיים שאיוו להם שנת לילה באזור המקורה ומזעימים פנים לכל מי שזומם לעשות צרכים בין השיחים. בשעה 09:00 בדיוק הם נופחים בחזקה במשרוקית וביקור משפחות הסתיים. בני אדם מגורשים מגן העדן והשער ננעל. גדר גבוהה מגבה את הכוונות הטובות למרות שכפי שראינו יש מי שמצליח למצוא כאן מחסה לילה.
בעודנו יושבים בגן, רואים על הקרקע להקת עורבים נטפלת ליונה שבדרך כלשהי איבדה את כושר המעוף. הנועז שבהם תופס במקורו את כנפה ומושך בה כדי להפילה מעל רגליה. ברור שכוונתם להרגה כי על משחקים לא מבזבזים אנרגיה בטבע. משחקים את המשיח לסכל את כוונותיהם הזדוניות עד לשריקת המשגיח שכנראה חורצת את גורלה.
בזמננו הפנוי גילה גוררת אותי לביקור נימוסין בשירותים של מלון טאג' המפואר ונאנחת אנחות התפעלות כבדות מהמרחבים המשוישים והאבזור המוזהב ומן הכמו אורינטליזם של החיצוניות המתנשאת.
יורדים בכבש לספינה ולומדים שיעור ראשון על הדחף הבלתי נשלט של ההומוס ההודי להותיר מאחוריו כל מה שלא נדחף כמוהו. כאילו לא הפקנו לקח מנסיונות בעבר מתישבים על כסא נוכח פני הרוח, שורה ראשונה לפי דרישת גילה וממתינים להנות מהמסע. מהר מאוד מתברר שחזית היא קרה ולא משנה כמה חם. אני הולך לאחוריים ומתחבא שפוף מאחורי חבית. בפעם קודמת החזקתי מעמד אל מול הרוח וזכיתי בתמורה לדלקת ראות. גילה דוקא עולה לגג ואחרי זמן מה קוראת לי להצטרף. הגג יוצר מנהרת רוח ליושבים מתחתיו, אבל מי שמתעלים על גבו כמעט ולא מרגישים כל משב.
נסיעה לשם תמיד ארוכה מנסיעה חזרה, פשוט כי אינך יודע איפה השם. נוסעים לצדו של צנור ארוך ועבה המסתיים במיכלים רחבי כרס העולים מתוך המים ומהם נמשכים צנורות לעבר מיכלים אחרים הבנויים על אי. כמה נחמד שיש איים לבחור מהם איזה לתענוגות, איזה לעסקים ואיזה לתיירים.
נוחתים על אדמת האי אלפנטה, לא ששלט כלשהו מודה בכך וניצבים בפני הברירה. לטפס במו רגלינו את השביל התלול על מדרגותיו הרצחניות (75 מטר גובה) או להתישב על אפיריון ולהניח לארבעה הודים רזים להזיע תחתנו. צוותים אחדים ממתינים למוצא פינו או משקיעים מאמץ מה לשכנע אותנו להזדקק לשירותיהם. הם לא ממש משתדלים, לא כמו המוכרים משני צדי השביל שמטווחים אותנו חשופים בצריח וסבורים שעינינו לא רואות מה שחודר דרך אישונינו או אולי איננו מבינים שמטובתנו להיעצר להתבונן ולקנות חפצים מוחשיים לפני שנפזר את זהבנו על דמי כניסה למערות הכמעט מחוקות שלמעלה.
מתעקשים לטפס עד לקצה המתיש ורוכשים בקופה כרטיס קרטון חום ירקרק מאד לא מרשים. אנחנו בהפרש מתהלוכת המטפסים ובפתח עומד לבוש מדים שנוטל ממני את צמד הכרטיסים ומחווה בידו להמשיך פנימה. עולים במדרגות רחבות חצובות לאולם חצוב שגגו מוחזק על עמודים שהותרו בסלע המכורסם. דמויות של שיווא, האישיות ההרסנית יותר בשילוש הקדוש מוצמדות אל הקירות בתנוחות שונות. כתפיו מניצות כמה זוגות ידיים שכל צמד עסוק בשלו. פראואטי שהיא אשתו הקטנה בעליל משתתפת בסצנה או שתיים וברקע דמויות מוקטנות נוטלות חלק בסיפור עלילה, שמובנה ודאי נהיר למאמינים גדולים מאתנו. בעומק האולם שיווא בגודל שיא בתנוחת הגות המחקה את בודהה והספר מלא תשבחות לטיבה האמנותי של החריטה. מסתכלים כדי לא לפספס מאום מהאיכות, למרות שכיום אינני זוכר ממנה דבר פרט לגודל.
שילמנו הרבה להגיע הנה ולהיכנס ועל כן מסתובבים שוב באולם, מאזינים בחשאי להסברי מורי הדרך שתיירים פתאים שכרו כדי להבינם דבר. חולי צילום אנושים ניצבים דומם בפוזות של יצירתיות ומשקיעים השראה רבה בצילום התחריטים. אחד לאחד הם מנכסים אותם בכלים אימתניים ומדמים עצמם למגלי אוצרות שחשפו ראשונים מערה נסתרת.
חסידים אחוזי דיבוק חצבו עוד כמה מערות בקומפלקס, אבל כנראה ללא חריטה. משחיתי פסלים עם דיבוק משלהם עברו ביסודיות על האתר, גרמו נזקים לדמויות באולם הראשי ופגמו ביתר. המבנה נחצב בצורת צלב באופן שמחדיר אור די הצורך להארת התמונה הראשית שבקצה האולם.
משפחת קופים המתגוררת על העצים בסביבת המערות יורדת לאסוף תרומות. הביקור עומד להסתיים הרבה לפני מה שהמאמץ מצדיק ולכן נכנסים לסקור את המוזיאון הקטן שבמקום. הפתעה לטובה, כי המוזיאון מאלף ממש, מכיל מימצאים קטנים והסברים מרתקים. אני מונע מעצמי להיכנס לעומקם של דברים, כי גם אם נעמיק בתחום הזה הרי בסופו של דבר הזמן יעשה את שלו ואי אפשר לדעת הכל. את האולמות חצבו במאה השמינית מלכים הינדים ששלטו באזור.
אני קורא עכשיו באינטרנט הסבר לכל התמונות באולם ומבין ששיווא מוכתר בשם נפרד בכל אחד מהתפקודים בהם הוא מתואר. בתמונה הראשית באולם הוא במשימת אדון העולם, מקור כל הידע שאז הוא קרוי מאהשווארה. תחת הכותר הזה מסונפים לו כאן שלושה ראשים. כל ראש מכונה בשם המתאים למוד שהוא מתפקד בו. הראש האמצעי בשלשה קרוי למשל סוארופה שזה שמו כסתם בחור חביב מהישוב המניף יד בברכת הלו חברית. בדורנו היו ודאי מוסיפים ראש רביעי ולו עוד זוג ידים הלופתות תייר מערבי ודורכות את מיציו כמו ענבים בגת. מילה יפה התפקודיות הזו, מסבירה איך זה שבהודו מכירים בלמעלה משלושים אלף שמות אלים, אבל במקדשים פוגשים תמיד את אותו חוג מצומצם.
מכאן תבינו מדוע אני מניח לכל הדקדוקים הללו לזלוג מעלי בקלות כזו, גם למידע פקטואלי יש לי מגבלות אחסון.
הפורטוגלים שהגיעו לכאן במאה ה-16 נתקלו בפסל גדול של פיל שעמד בכניסה לאולם הראשי ועל שמו קראו לאי אלפנטה. השם המקורי "אי המערות" לא הרבה יותר יצירתי. באולם השתמשו לאימוני ירי וכרכו יחד אמונה והנאה.
בחזרה לנקודת היציאה אני מבחין שכל כרטיס עובר קריעה רצינית ומרשה לדמיוני להשתולל בנתיבים האהובים עליו ולהניח שהכרטיס התמים שניטל ממני בכניסה שימש זוג תיירים נוסף והתמורה קודש לרווחתו האישית של מאן דהו.
יורדים מטה דרך מיצר הדוכנים ומרגע שקנית אצל מישהו אתה מועד להטפלות מוגברת מצד מוכרים אחרים. אתה חושב שגמרת את התקציב להיום והם סבורים שנתקפת קדחת קניות ולא משנה, שכולם מוכרים את אותם פריטים.