נסיעה להודו 2007 / 4

עולים לרציף שבו משוסע לגזרים כרטיס החזרה שלנו ומתישבים בספינה הפעילה באותו רגע. על הגג מדריך הודי דובר ספרדית לקבוצת תיירים מדרום אמריקה. גילה כרגיל היא קטליזטור ליצירת שיחות ונערי החבורה מציגים את עצמם כסטודנטים לכלכלה. המדריך מספר על כחמישים אלף מפעלים לטקסטיל שנטשו את מומבאי והשתכנו במדינת גוג'אראט בחמש שנים אחרונות. בצמוד הוא מספר על סילוק חסרי הבית שזרמו מהכפרים לחפש עבודה בעיר. העיריה קבעה שמי שהגיע עד 2001 יקבל דיור ואילו כל היתר סולקו ביד רמה מהאזור. יוצא שזרם כוח העבודה הזול נקטע והתעשיות הלכו לחפש אזור נואש יותר. זה מסביר גם את הפער בין סיפורים של חברים משנים קודמות למצב שמצאנו כיום. פחת כמעט לגמרי מספר האנשים הישנים ברחוב, ושורת העושים צרכיהם לאורך מסלול שדה התעופה נעלמה מהנוף ועימה הלך הריח.
חולפים על פני יכטה מהמגזינים, שמזכירה ספינת מירוצים מהוקצעת. המדריך מסביר שזו התגלמותו הרכושנית של איל הון ידוע, בעליה של חברת התעופה החדשה קינגפישר שמן הצד מתגלם גם במפעל הבירה הגדול ביותר בהודו. אני מניח שהיכטה היא מין רקלמה, או שיר הלל להצלחה, כי בשביל להתנייע די לו במטוס פרטי, אבל שיהיה. היה זמן שעמד על סף פשיטת רגל וברוך השם (שיווא) הצליח להתגבר ולחדש את הון המשפחה, שאף פעם לא צנח נמוך כל כך. כשאני פושט רגל, נשארים לי בכיס 10 שקלים, מעניין כמה נשארו לו.
כבדרך אגב, הצעירים מדווחים לגילה שהמלון טאג' הוא מלון טוב וכדאי לה להתעניין. זה פותח הפרש של כמאה וחמישים דולר בין מה שהם ואנחנו משלמים לחדר וממצב אותם כילדי שמנת ואותנו כחסכ-קבצנים.
עולים למעגן וגילה פוצחת בהליך איתור מסעדות לונלי פלנטיות. את הטיול הזה היא גמרה אומר לזלול רק בעסקים מורשים ולדלג על חווית השלשול שדורות של טיילים דווחו לסקרנים פעורי פה.
יום קודם אכלנו בקפה לאופולד בשכונת קולאבה, שהיא מרקחת סואנת של כלי רכב, תיירים ודייגי מציאות מקומיים. במזל נקלענו ליד שולחן שהתפנה, אחרת לא בטוח שהיינו מצליחים להתנחל במקום. לקוחות משוטטים בין השולחנות ואורבים להזדמנות. התפריט הוא עולם אקזוטי של נעלמים עבורנו והנחת אצבע מקרית הביאה לנו צלחת טיקה וקערית תפוחי אדמה עם כרובית. הטיקה היא שיח נתחי בשר לשואפי שלמות שהלשון חוגגת והלב דואב עם כל פריט שנגרע והולך. האלו-גובי כוחו בתבלונו ושבוע לאחר שחזרנו גילה שיחזרה בהצלחה אדירה את בן דמותו לצלילי ספר תפריטים ישראלי. המחירים ממש מתונים ואנחנו מפתחים ציפיות.
יום ראשון להתפכחותנו כשאנחנו נוסעים חופשיים בג'ונגל התעבורה המקומי פוקדים מסעדה ברחובנו הרחב ומיד נסים החוצה בבהלה לקול צחוקם הלעגני של מחירים בתפריט. זו סביבת עסקים מעונבת, למעשה גם המלון גדול עלינו במידה אחת ורק דמיונה החוזה שחורות של גילה הנחית אותנו על קודקודו. באין ברירה עוברים ושבים על פני שלט של מסעדת בופה הודית שלושה מפתנים בואך התחנה ומחליטים להתפשר. בפנים, מתקשים לקלוט את סדר הדברים, ועדיין לא בנויים לפענח את הדיאלקט שמשמש פה תחליף לאנגלית. מוקצב לנו מלצר המסיע אלינו מבחר מנות קטנות, אך בעלות אישיות עזה כל אחת. במונחים עסקיים, על הכמות שילמנו קצת יקר, אבל היה מעניין בפה.
מתחילים להבין איך אפשר להתמכר להודו הזו בנסיבות של מומבאי ומזלנו שלמחרת מזומנת לנו טיסה אל אורנגבאד, גם היא עיר הנתלית על אזור המותניים של הודו, ונהנית משני העולמות, לא צפונית ולא ממש דרומית. בערב הצליח להתחבר אלינו נהג צעיר של פיאט שחור שכיח, גידול הפרא המצליח ביותר באקלים המקומי ומצא לגילה פסטיבל כבקשתה. זה פשוט אתר בילוי מוצאי שבת מקומי על חוף המפרץ המזרחי, שאיננו שונה בהרבה מאתרים בארצנו שלנו. היינו אירופאים יחידים בשטח ועל החולות בחצי חשיכה הטרידו אותנו צעירים מקומיים בהצעת מסז'. זו הצעה עסקית לגמרי שעיקרה שמיכה משומשת על החול ומעיכה שיטתית של שרירים עד שהקרבן אומר דייני. הלונה פרק משך את עיני במיוחד בהיותו מבוסס על כוח אדם בלבד. משמע, צעירים זריזים מטפסים כקופים ונתלים על גלגל ענק, טוב, חצי ענק ומכריעים אותו ארצה בעזרת משקלם ושוב מטפסים ומורידים את החצי השני וחוזר חלילה. על שלושה כוח אדם עבדו גם ספינת הפיראט המוכרת והקרוסלה המקומית ואת החשמל שחררו למנוחת סוף שבוע. גילה הצטרפה לחגיגת הזלילה הלילית וגרגרה אל קרבה בהל פורי מאחד הקיוסקים הטרודים עד למעלה ראש. העקרון הוא שאם כבר אוכלים בדוכן אז כזה שנהנה מסבב מהיר שלא מאפשר לחידקים להתפתח. הקפנו בציתנות דרך מעגל החית המסורתי של דוכני מכירות וכולה מוצרים שנתלים על הגוף וחלפנו די מהר על אתר השירותים שאינו אלא פיסת חול לאורך הגדר שריחה מכריז עליה. גם בסביבה כזו מובטח מקומו של מקדש ארעי ובעצם אין בכך פליאה כי הקיום ההודי מבוסס על מלחמת השרדות מתמדת וקשרים טובים עם שמייה יכולים ליצור הזדמנויות פז כמו שני נוכרים משוטטים שידם לכאורה קלה על הכסף.
חוזרים ומנחים את הנהג שלנו למלון ומסכמים אתו על מחיר הנסיעה מחר בבוקר אל שדה התעופה. אם נבקש הסעה מהמלון נשלם אחוזים ליותר מדי ידיים וכאן מזומנת לנו מכונית, טוב חצי מכונית יד ראשונה ללא מתווכים. גילה משביעה את הנהג שלוש פעמים והשעה היעודה מחליפה מחוגים כל פעם, כך שהבחור מבולבל ומודיע שיופיע בשעה המוקדמת ביותר.
כאשר יוצאים עם המזוודות הוא מופיע יש מאין למורת רוחו של הנהג הטפיל המקומי ושומרי השער המחוברים אליו. הם בכל זאת מזדרזים לחלץ מידינו את המזוודות ולהטעינן לגוף הזר שלא להפסיד לפחות את הטיפ. הנהג המקומי ניגש להחליף אתו מילים ואותי מעניין לדעת אם חזיתי בתביעה לאחוזים או באיום. נוסעים והבחור מגלה שישן הלילה במכונית לא רחוק מפתח המלון, כדי לא להפסיד את ההזדמנות. גילה כבר מוכנה לגייס את הבחור כשנחזור והוא מסביר שעודנו תלמיד בי"ס ועובד רק בסופי שבוע על המונית של דודו.
בהודו משתוללת התחרותיות גם בשדות התעופה. שמונה עד עשר חברות נאבקות על קהל צרכנים גדל והולך. הקטנות מלקטות פירורים תחת שולחנן של הגדולות שהן מגודלות ומסורבלות מכדי שיוכלו למעוך את הדרדקיות הטורדניות. שתי השחקניות העיקריות- אינדיאן וג'ט מתרכזות בנגיחת מרפקים והטמנת רגליים זו לזו, אבל במקום שהן יחידות בשוק חוברות יחדיו לעשוק את הנוסע.
כל חברה מחזרת אחר נתח ייחודי וג'ט היא נחלת הנוסע המודרני האנין, שמחובר עם אינפוזיה למחשב והנה גם אנחנו בקהל הנוסעים. רכשנו כרטיסים באינטרנט מבלי לדעת איזו אבחנה חברתית מגיעה עם הכרטיס. מרחב המחיה לנוסע מזכיר ספינת עבדים, ואם מישהו יחליט להשתרע אחורה, כל הטור יאלץ לכרוע עמו. למרבה המזל כולם נועצים מבטים מהופנטים בשולחנות לפניהם ואצבעותיהם מנקשות או משרטטות מספרים ואיש אינו פנוי להבלים כגון תצורת העננים מבעד לחלון. הדיילות מוליכות קצב מסחרר ובמשך חצי שעת טיסה מריצות כוס משקה, חפיסת מלוחים, בקבוק מים ומגשית סעודה. הרגשנו כמו פועלים בקו יצור נסחפים אחר קצב עבודה רצחני המוכתב מלמעלה.
שדה אורנגבאד קטנטן וחביב, מספר צעדים מדודים ואתה באולם ומסוע יחיד מתחיל לגרגר מזוודת מהסוג של טיסה מקומית. הסטטיסטיקה כורעת ברך בעת שהמזוודה שלנו היא האחרונה להגיע והמסוע נבלם ברגע שידי נשלחת לתפוס בידית.
שמנו נישא על שלט ואנחנו פוסעים אחר השליח אל מזג אוויר של זריחה אופטימית. המזודות מטפסות אל הבגאז' של אמבסדור מלכותית לבנה והמושב האחורי קולט אותנו בברכה ללא כל חיכוחים עם התקרה. בדרכנו למכונית מספיקים ללקט כמה הצעות הסעה שיסייעו לתמחר נכונה את הדרך חזרה.
הדרך חולפת על פני אזור לא מיושב ורצועת מפעלי הפקת אבץ. משאיות עמוסות עד שיניהן פלחי אבן מעכבות את הנסיעה. מקרוב ניכר שאלת המזל עסוקה עד למעלה ראש במניעת התמוטטות גלי האבנים על המכוניות שמאחורי המשאית ומקווה שהנהג שלנו איננו הנדי. לא, הוא מוסלמי, לבוש לבן, קרחת לראשו ומבט פקחי עד ממזרי בעיניו. המכונית בידיו כמו טנק ניגוח והצרוף של טלטולים, הדחפויות והסטת מתחרים מעל דרכו מביא אותנו המומים לפתח המלון במהירות שיא.
ההיסטוריה המקובלת קובעת את מועד הקמת העיר בשנת 1610 באתר של כפר בשם קהאדקהי. שמה נתקבע לאחר מותו של המלך המוגולי האחרון אורנגזב שעבורו שימשה נמל הבית. אביו העדיף את בנו הבכור אבל אורנגאזב השתלט על הצבא, רדף את אחיו והרג אותו ואילו את אביו כלא בבירה הקודמת אגרה. האזור מרוחק די הצורך מתוקפנותם ההסטורית של שבטי האפגנים ושגיונתיהם העונתיים של מלכים פרסיים, אבל שבטי המראתיים תושבי האזור החלו בערך באותה עת את מסע כיבושיהם שלהם כך שמנוחה לא היתה בו.
באנציקלופדיה קוראים שהעיר מהווה מרכז לאזורי תעשיה חשובים ויש בה אוניברסיטה ומכוני לימוד תעשיתיים. זה בודאי הולם את התנהגותם של הנוסעים במטוס, אבל קשה למצוא לכך סימנים בעיר עצמה. מרכז העיר פתוח, חצי כפרי ואין בו מהדחיסות העירונית של מומבאי.
הנהג עבדואללה מרותק מהפתיחות הנדיבה של ארנקה של גילה ונלהב לשרתנו בסיור לאתרים הקרובים לעיר. את האתרים הרחוקים נפקוד בסיור מאורגן.
עולים לחדר ומחשיכים עפעפיים ל-3 שעות שנת תשישות שבסיומן מוכנים להרפתקה חדשה. מאחורי הדלפק ניצב כוח מחמד חדש, זקן קצרצר לאורך קו הלסת מצהיר אני מסלמי גאה וחיוך טורף מקצועי חושף סט שיניים צחות שאומרות אנחנו כאן לטרוף אבל זה לא אישי, זה ביזנס. מקפידים על חודה של רופיה ומצדיקים את השם שיצא לבעלי מלונות הודיים.
לא פרטנו כסף במומבאי, בגלל שהיינו צריכים לסקור עוד מלון נובורישי ועכשיו בא העונש.