נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 13: בחזרה אחורה, והלאה קדימה.

בשבוע שלאחר מכאן, וינסנט שתק. היה לו קשה בלי פול, והוא כעס עליו מאוד. מצד שני, הוא יכל עכשיו להגשים את שאיפות ההליכה שלו במלואן.- פול דאג לייצב את וינסנט לעומת הנעליים, וכעת כשהוא לא היה, וינסנט בקושי חדל מלכת. הוא חסך באוכל וחסך בשינה, ורק הלך, והתמכר לנופים ולאוויר, ולתחושת המימוש הנפלאה שבשרירים המאומצים.

בערב הראשון שלו לבד, הוא עוד הלך לישון בשעה שהתרגל להירדם בה כשפול היה איתו. הוא נאבק עד רדת הלילה עם האוהל המסורבל שהם נהגו לבנות כל ערב ביחד.- ערמה של ברזלים וזוויות וחיבורים לא ברורים. עם פול זה לקח לו רק כמה דקות, ועכשיו זה נראה כמעט בלתי אפשרי. רק בקושי רב הוא הצליח בסוף להקים אותו לבד, ונכנס פנימה.
רוח נשבה בחוץ, ושיחקה על שולי האוהל.- רעש חוזר של ניילון מתחכך בניילון. למרות שוינסנט ידע בוודאות שזהו רק משחקה של הרוח, דמיונו לא הפסיק לחגוג, ואינספור אפשרויות מבהילות למה שהרעש יכול להיות הזדחלו למוחו של וינסנט מבלי שירצה. גם מופע הצללים על קירותיו הדקיקים של האוהל לא עזר להרדמות. ויותר מכל, הנעליים השאירו אותו ער.- משהו לא נתן לו להוריד אותם גם כשהלך לישון, ולחץ ההליכה הציק לו למרות יום המסע הארוך, למרות שרגליו היו מרוקנות מכוח.
הוא שכב ככה בערך שעה וחצי.- מקובץ ומבוהל לבדו במדבר.- בלי אף אדם מלבדו ברדיוס של קילומטרים, ובאופן אירוני, מפוחד עד כדי אימה דווקא מהרעיון שמישהו יצוץ מהחושך ויתקוף אותו.
מדי פעם הוא היה פותח את הריצ'רץ' ומביט שאין אף אחד בסביבה. קולות צרצרים, רוח לילה קרירה, סלעים חשוכים, ושמיים זוהרים.- מנות של הרגעה. הוא חסך בהן.- חיכה עד שהפחד יהיה בלתי נסבל, ואז ויתר על הצ'אנס להירדם, על הישנוניות המעטה שצבר, וקם להתבונן החוצה. בסוף הנעליים והצללים עשו את שלהם.- הפחד והדחף שיתפו פעולה, והפכו למקשה אחת, שמנעה מוינסנט לישון. הוא יצא שוב החוצה, קיפל ברישול את האוהל, דחס אותו לתיק, וחזר ללכת, לאורם של ירח מלא, וכוכבים אינסופיים.

בשבוע שלאחר מכן, הוא לא אמר אף לא מילה אחת. מטיילים אחרים עברו לידו מדי פעם, אבל הוא התעלם מהם. רק ההליכה עניינה את וינסנט. הנעלים מצאו להם קורבן ראוי.- הם סיפקו אותו, והוא סיפק אותן. לעומת זאת, התיק, שותפו היחיד למסע מלבד הנעליים, גרם לו סבל.- גבו היה חלש ודק, וכל הציוד הכביד עליו עד מאוד, פגם בקצב הליכתו, וגרם לו לכאבים רבים.
הוא יצא מהמדבר, והגיע לאזור חורש ירקרק, שם היו יותר אנשים. אבל וינסנט עשה הכל כדי להתרחק מרעש הכפרים והישובים שבדרך, הוא סלד מהציוויליזציה, ונמנע מלהתקרב אליה.- מבחינתו של וינסנט כל כמה לבנים שאוגדו לכדאי מבנה, היו משולות למבצרו של רמוח. אך לאחר שבוע של הליכה, נגמר לו האוכל, והוא היה חייב, בלט ברירה, לעצור למלא הספקה.

כשוינסנט התהלך בתימהון בשדרה קטנה של בתי קפה, הוא בהה בכל הפרצופים האנושיים שכמוהם לא ראה מזמן. לפתע, נקלט בזווית עינו איש צעיר בכיסא גלגלים. שהזכיר לוינסנט את אחותו מריון. הוא נעצר באמצע הרחוב כמסומם, ובהה בפח זבל שמולו, מבלי אפילו לראות אותו. עיניו נכבו, ומחשבותיו נדדו פנימה, הביתה. מריון, עם הרכות שלה והחיוך הרחב הזה.- לו, לוינסנט, תמיד היה חיוך קטן, סמלי, לא ברור לחלוטין. אבל לה היה פה גדול, וכשהיא חייכה, האושר קרן ממנה לכל הכיוונים. הוא נזכר בסיפורים ובצחוק המשותף כל ערב סביב שולחן המשפחה,- רגעים של קרבה, גופו החם של תודלי על רגליו מתחת לשולחן, מפלט מבית הספר, מפלט מהצרות, מפלט מהעיר. ואז רחוק יותר.- כשהוא היה עוד ילד קטן, ולמריון היו רגליים, והם היו מתרוצצים ביחד בחצר.- מוקפים בחומה שחוסמת את כל העולם שבחוץ.- קופצים על הדשא ובין השיחים.- זה היה הבית שהיה להם לפני רעידת האדמה. הוא זכר את זה טוב,- בסופי שבוע, אימא ואבא היו יושבים במרפסת על כיסאות קש, ושותים תה.- משגיחים על הילדים כשהם משחקים בלגו על הדשא,- נבלעים לחלוטין בעולמם, טובעים להם עד הסוף בדמיון. שוקעים בתוך מוחם שלהם. אוי,- ימי שמש נפלאים בתויפשיא. תודלי, שהיה אז גור, תמיד בשלב מסוים היה חוטף איזו חתיכת לגו ומנסה לקבור אותה באדמה שמאחורי השיחים.- לשמור אותה שם לשעה שירצה אותה. ווינסנט ומריון היו מנסים לרוץ אחריו ולתפוס אותו, מועדים על הדשא הרך וצוחקים. ותודלי היה בא בשמחה, ומקפץ איתם בהתרגשות, והם היו כל כך צוחקים… "איזה חיים נפלאים אלה, כשדי בכלב קופץ בשביל להצחיק אותך," חשב וינסנט וחייך. געגועים ל"תודלי" הזקן הציפו אותו.
הוא כבר היה עם הכסף לאוכל ביד, אבל עכשיו הוא היה אפילו פחות רעב מקודם. לעומת זאת, רצון עז לדבר עם מריון בער בו פתאום. אז הוא נכנס לתא טלפון ציבורי, וחייג.

זה לקח כמה צלצולים, אבל בסוף היא ענתה.
"הלו?" נשמע קולה הרך של אחותו.
"מריון?" שאל וינסנט בקל חלש.- גרונו מבולבל מהשבוע ללא הדיבור.
"וינס!? זה אתה?!" שאלה מריון בשמחה.
"כן…" מלמל וינסנט. "מה שלומך?"
"מה שלומי?,- מה שלומך? כבר חודשיים לא שומעים ממך. אתה יודע כמה דאגנו? מה קורה איתך? אתה בסדר?"
"אמרתי שאני לא אתקשר הרבה," הזכיר וינסנט בקל חלש. "אני בסדר. הלכתי עכשיו שבוע בלי להיכנס לשום ישוב. עכשיו אני באיזו עיירה קטנה, מצטייד."
"וואו, שבוע שלם הא? הלווי עלי," צחקה מריון. צחוק שוינסנט כל כך התגעגע אליו. "נו,- אז ספר מה עובר עליך," היא ביקשה.
"פול עזב אותי. אני הולך עכשיו לבד." אמר וינסנט.
"מה?" שאלה מריון בהפתעה. "מה זאת אומרת? מתי? למה?"
"לפני איזה שבוע ככה," סיפר וינסנט. "הוא פגש איזו מישהי באכסניה שהיינו בה, והחליט לעבור ללכת איתה…"
"וואו, איזה באסה," אמרה מריון.
"כן…" מלמל וינסנט, כי לא היה שום דבר אחר להגיד…
"ואיך אתה מרגיש עם זה? אתה בסדר?"
"כן," שיקר וינסנט כדי לא להדאיג את אחותו, ובו בזמן סקר את הצלקות והגלדים שעל גב ידו. "זה לא כזה נורא."
"אז מה אתה הולך לעשות עכשיו? מה התכניות?" היא שאלה.
"נראה לי שאני אמשיך ללכת. אני מתחיל להסתדר ככה לבד, אני ממש נהנה מההליכה," השיב וינסנט.
"כן.- אל תוותר… תגיד, איך הנעליים האלה שגדם נתן לך?, הוא ביקש ממני לשאול איך אתה מסתדר איתם כשתתקשר"
"תגידי לו שהן ממש מעולות," אמר וינסנט, "משהו יוצא מן הכלל, באמת. אני מניח שהוא יכול להבין על מה אני מדבר אם הוא הלך אתם במסע תויפשיא.- אלו לא סתם נעליים. תגידי לו באמת שוב ושוב תודה בשמי."
"אני אגיד לו. אתה זוכר את הספר שהוא התחיל לכתוב?"
"כן."
"אז זה מתקדם ממש מצוין. אנחנו עובדים עליו כמעט כל יום, והוא רק מתפתח ומשתפר כל הזמן. זה מספר על האבירה הזאת 'סר מרי', שרוכבת על סוס ומצילה אנשים, בלי לרדת מהסוס אף פעם. זה היה קצת בנאלי בהתחלה, אבל זה רק הולך ומשתפר. אתה ממש צריך לקרוא את זה כשזה יהיה מוכן, זה ספר נורא חזק, באמת. ואתה צריך לראות מה זה עושה לגדם.- הוא בן אדם אחר, ממש באופוריה כשהוא מכתיב לי. הוא אומר שהוא לא הרגיש ככה מאז שהוא היה מצייר. וחוץ מזה, גם הציורים שלי ממש מתפתחים. עברתי לבדים של מטר על מטר וזה נהיה מרתק מיום ליום. בגלל שאני פחות או יותר גרה אצל גדם עכשיו, הפכתי את החדר שלי בבית למעיין סטודיו, ואני עובדת שם המון."
"איזה יופי," אמר וינסנט והחיוך הקטן שלו עלה על פניו כשהוא שקע דרך הטלפון והרגיש לרגע כאילו שהוא שוב בבית, ששוב הכל שלם ויציב ובטוח, ואין שום דבר לפחד ממנו בעולם.
"ממש טוב לשמוע," הוא אמר, "מה חוץ מזה?"
"אה!" נזכרה לפתע מריון. "תשמע וינס. חדשות רעות.-
תודלי מת…"
"מה?" שאל וינסנט לאחר שתיקה קלה. ההודעה נפלה עליו בפתאומיות, בלי ההקדמה שניתנת בדרך כלל כשמבשרים חדשות רעות לילד, אלא באופן ישיר, כמו שמבשרים לאדם מבוגר שאמור לדעת להתמודד עם זה כראוי, ולדעת שזה היה רק כלב, ושאין מה להתרגש יותר מדי. החיוך נמחק במהירות מפניו של וינסנט, ומבט מבוהל עלה לו בעיניים.
"כן,- תשמע וינס, הוא כבר היה כלב זקן, אתה יודע את זה. הוא מת בשיבה טובה.- לפני איזה חודש הוא פשוט נשכב במרפסת, ולא קם."
"את רצינית?" שאל וינסנט כשהחדשה הנוראית נפלה עליו, ובאמת קיווה שאולי היא רק מותחת אותו. נראה שהוא לקח את זה הרבה יותר קשה ממריון. הציורים שלה, והספר של גדם, וכל השבוע שעבר עליו, נדחקו מיד לאחורי מוחו. המולת העיריה כבר לא נשמעה, ורק קולה של מריון התנגן ברקע, כשכל זיכרונות הילדות שבו ועלו בראשו, אך הפעם בתור דברים מתים.- שאבדו ולא יחזרו יותר. נעולים לנצח מאחורי סורגי העבר.
הוא נזכר ביום הנוראי של רעידת האדמה, איך הבית היציב החל לשקשק פתאום, וקירות התחילו ליפול. הוא היה אז רק ילד וניצל בנס, אבל מריון הייתה נערה בת 16-17, כבר לא קלילה ומהירה כמוהו.- אחד הקירות נפל לה על הרגליים ולכד אותה. הוא נזכר בשלולית הדם, בצווחות האימה שלה, במבט המבוהל בעיניים. הוא נזכר במחלצים, ובאמבולנס שאסף אותה יחד עם עוד כמה שכנים שנפגעו. הוא זכר את הרחוב ההרוס, וזכר איך היא בכתה כשהתעוררה אחרי הניתוח, וראתה שבמקום רגליים יש לה שתי תחבושות גדולות.
"הבאנו כלב חדש," סיפרה מריון ברקע מחשבותיו של וינסנט. "חום כזה, קטן, ממש חמוד. הוא עומד על שתים כשעושים כאילו שנותנים לו אוכל.- נורא מצחיק. קראנו לו במפר. אנחנו לוקחים אותו לטיולים כל הזמן,- הוא לא שוכב כל היום במרפסת כמו תודלי."
בחילה קלה תקפה את בטנו של וינסנט. תודלי היה איתו כל כך הרבה שנים, והמחשבה שלא יראה אותו שוב, זעזעה אותו. הוא חשב על הכלב החדש הזה,- ישן במלונה של תודלי, אוכל מהקערה שלו, מסמן טריטוריה בגינה… הוא אף פעם לא ראה את הכלב החדש, הוא לא היה שם כשהוא הגיע.- זה לא היה הכלב שלו, ועם זאת, הוא היה הכלב של בית משפחת פילד.- משהו שחיבר בין בני המשפחה. והוא לא היה חלק מזה.
הוא לא רצה בכלל להכיר את הכלב החדש, הוא רצה רק את תודלי. אבל תודלי מת.- תודלי היה תקופה שעברה.- התקופה שלו בבית. כעת הוא היה בחוץ, והחיים בבית המשיכו להשתנות בלעדיו. וינסנט הבין פתאום שהוא כבר לא שיך להווי המשותף של המשפחה שלו, וגם עם הוא יחזור עכשיו, הוא לא יהיה יותר מאורח. הוא היה עכשיו בכוחות עצמו.- במסע משלו.
"אתה בסדר וינס?" שאלה מריון כשסיימה לדבר, ושתיקה עברה בקוו הטלפון.
"א.. כן. אני בסדר," חזר וינסנט למלמל, "תמסרי ד"ש להורים. הזמן תיכף נגמר, אני צריך ללכת."
"ביי וינסי, תתקשר, אנחנו דואגים לך," אמרה מריון.
"ביי." מלמל וינסנט, וניתק…
הוא נשאר לעמוד המום עוד דקה בתא הטלפון.- מתבונן בשפופרת כאילו כל רגע היא תתפוגג והוא יתעורר. צרחות האימה של מריון מיום רעידת האדמה המשיכו להדהד לו בראש. זה נראה כל כך לא מציאותי. תודלי הרי תמיד היה שם, וכנראה שבתת מודע, וינסנט חשב שהוא גם תמיד יהיה שם. המוזר מכל, היה רעיון הכלב החדש שכולם מכירים ואוהבים חוץ ממנו.- זה היה דבר אחד שתודלי ימות, אבל הבית כבר המשיך הלאה. המשיך בלי וינסנט. וזה כבר היה דבר אחר לגמרי…

בסוף הוא יצא מהתא וחזר להתנודד ברחוב, מצחו עוד מקובץ מהלם. וינסנט לא היה רעב, אבל הוא ידע שאם לא אוכלים,- מתים. אז הוא נכנס לסופרמרקט, וקנה לעצמו אוכל לעוד כמה שבועות של נדודים. כשיצא, תרמילו ארוז מחדש ומלא בכל טוב, נתקל וינסנט בבעיה חדשה.- התיק היה כבד. מאוד כבד. מאז שפול עזב אותו, הוא אכל קצת, והלך המון. ולמרות שמשקל האוכל בתיקו התמעט מיום ליום, הוא כבר אז הכביד על גבו הדקיק והשברירי. הוא הצליח להמשיך ללכת, כי ככל שהימים עברו והוא נחלש, משקל התיק ירד. ועכשיו, שהתיק היה מלא שוב עד גדותיו, המשקל היה בלתי נסבל. הוא הלך כמה צעדים איטיים, התייאש, הוריד את התיק, והביט בו בתסכול.
"היי, אתה שם," נשמע קול מאוד מוזר מאחוריו. "כבד לך התיק?" שאל הקול, שיותר מכל הזכיר לוינסנט את קול הצווחה הדקה שצרח אל מול קולה של העיר בחלומו. הוא הביט באנשים שישבו בבית הקפה הסמוך, עד שזיהה את הדובר בתור גבר גדול ונפוח, עם ראש קירח ענקי ומנצנץ. "כ..כן," ענה וינסנט.
"לא שומעים אותך, ידידי. בוא הנה," אמר לו הקירח.
וינסנט לא ראה שום דבר אחר שהוא יכל לעשות, ולכן גרר את התיק עד שהגיע אל השולחן בו ישב האיש הקירח עם הקול המוזר.
"איך אתה קורא לעצמך, ידידי?" שאל הקירח.
"וינסנט", ענה וינסנט. "וינסנט פילד."
"יש לך בעיות עם התיק, וינסנט?"
"א… כן," ענה שוב וינסנט, "מילאתי אותו באוכל, ועכשיו הוא כבד לי מדי." לא הייתה לו שום סיבה לחלוק את מצבו עם הזר, אבל למעשה, גם לא הייתה לו שום סיבה לא לספר לו.
הקירח חייך.- "בוא תשתה איתי משהו. אולי אחרי מנוחה קלה תוכל למצוא איזה פיתרון."
האיש הגדול עם הקול הקטן נראה לוינסנט מוזר ותמוהה. הוא לא דיבר עם אף זר במהלך כל השבוע האחרון, ולא היה לו חשק לשיחת חולין. אבל הרעיון של הקירח נשמע לו לא רע, ולא היה לו משהו אחר לעשות. אז הוא התיישב.
"מה אתה שותה, ידידי?" שאל השמן, שבעצמו לגם כוס שוקו קר.
"תה," אמר וינסנט במבוכה לנוכח נדיבותו של הזר, "אני אשמח לשתות תה."
השמן קרא למלצר, וביקש כוס תה.
"מה קרה לקול שלך?" שאל וינסנט, ומיד התחרט על חוסר הנימוס שגילה כלפי אותו האדם הנחמד. אבל האיש לא נעלב, אלא צחק, בצחוק יפיפייה שהזכיר לוינסנט שוב את הימים שהיה מתגלגל בשמחה עם מריון ותודלי על הדשא.
"סירסתי את עצמי", סיפר סרס. "זה מה שעשה את הקול שלי ככה."
"עשית מה?!" שאל וינסנט ששקע לרגע שוב בזיכרונות, ופתאום חזר וצף למציאות כששמע את הווידוי המוזר.
"סירסתי את עצמי," חזר סרס ואמר. "חתחתי לעצמי את הביצים."
"למה?" שאל וינסנט כשראה שהאיש מולו מדבר ברצינות. כוס התה שלו הגיעה, ווינסנט הודה למלצר. סרס קיבץ את מצחו לרגע בניסיון למצוא דרך טובה להסביר.
וינסנט לגם מן התה, והוא היה נפלא.- טעמם המורכב של עלי התה, מלווה בלימון, ירד בגרונו ומילא את גופו בחמימות נעימה, דמוה לזו של כפות הרגליים בתוך נעלי הפלא.
"זה קצת כמו התיק שלך, למען האמת," אמר סרס לבסוף.- "אתה צריך אותו, לכאורה,-הדברים שם חשובים לך כדי להישאר שלם באיזושהי צורה, אבל הוא מכביד ומקשה עלייך."
"אני לא בטוח שאני מבין את ההקבלה," אמר וינסנט, והתענג על התה.
"בשבילי האשכים היו מעמסה.- משהוא אומנם טבעי, אבל הוא מנע ממני להרחיק לכת לכיוונים שרציתי להרחיק אליהם. לא ככה גם עם האוכל שבתיק שלך?"
"א…כן… אני מניח," אמר וינסנט.
"בכל מקרה," המשיך סרס, "הרגשתי שאני רוצה להיות משהו אחר ממה שהטבע קבע לי.- לאנשים יש תמיד צד מוחשי וצד רוחני, ואני החלטתי לוותר על חלק גדול מהצד המוחשי, החומרי שלי, בשביל שיהיה לי יותר רוחני. זאת פשוט מין החלטה כזאת שקיבלתי." הסביר סרס וסיים את השוקו שלו.
"וזה עבד לך?, זה השיג את מה שרצית?" שאל וינסנט.
"כן," השיב סרס בלי לחשוב הרבה, "ללא צל של ספק, ידידי. אני מרגיש מאז, באופן אולי אבסורדי,- יותר שלם, אפשר להגיד. בערך.- אולי זה לא המושג הנכון. לוותר על דברים זאת תמיד החלטה גדולה וקשה, אבל אני מרגיש יותר טוב עם עצמי. יותר מסופק, אני מניח."
וינסנט הביט בו במבט מהורהר.
"תרשה לי אולי לצלם אותך, ידידי?" שאל סרס, "אני צלם," הוא הסביר. "אתה פשוט נורא מזכיר לי מישהו שהכרתי פעם, ויש משהוא נורא מעניין בפנים שלך…"
וינסנט הסכים, וסרס הוציא את המצלמה. וינסנט הביט בו בפליאה כשהקירח המסורס שקע לדקה או שתים בעבודתו,- הזיז את המצלמה מצד לצד למציאת הזווית הנכונה, ושיחק עם הכפתורים במיומנות. לדקה או שתיים כל בית הקפה נעלם, ומבחינתו של סרס רק המצלמה ווינסנט היו קיימים. בסוף הוא לחץ על הכפתור, והמצלמה צילמה. הוא חייך, והראה לוינסנט את התמונה.- נער\איש בעל מבט אטום ולא מפוקס הופיע שם.- שיער בלונדיני כיסה את ראשו בתלתלים גדולים, וזקן מדובלל וצהוב עטף את סנטרו ולחייו. בגדיו של וינסנט היו בלויים, והוא כולו נראה מנותק מהקשרו.- בתמונה זה נראה כאילו ששתלו את וינסנט בפעלולי מחשב בתוך בית הקפה הפסטורלי, כאילו שהוא לחלוטין לא שיך לשם, כמו מיקרוקוסמוס קטן משל עצמו.
סרס הזמין חשבון, ושילם בשביל שתיהם.
"אני צריך ללכת," הוא אמר. "אני מקווה שתמצא פיתרון לבעיה שלך עם התיק. אולי באמת תשב ותנסה לחשוב מה הם בעצם כל הדברים האלה בשבילך?"
"אני אנסה," אמר וינסנט, שלא הבין בדיוק את עצתו של סרס. "תודה על התה," הוא הוסיף.
"אין בעד מה," אמר סרס וקם ללכת. "שמחתי לדבר איתך, ידידי. תודה על התמונה…"
וינסנט סיים את כוס התה הנפלאה שלו, ואז קם.
בלא פיתרון ברור, הוא יכל רק להישאר בעירה או לנסות שוב ללכת. קולות האנשים ורעש המכוניות צרמו לו, המבנים חסמו את האופק, האוויר שם לא השתווה לאוויר הדרכים הצלול, והנעליים התחננו להתקדם.- לחצו על וינסנט שילך,- הפיצו אדרנלין וחוסר מנוחה בכל גופו. אז הוא לקח את התרמיל הגדול והדחוס, וניסה שוב לצעוד.- התקדם בצורה מגוחכת צעד כבד אחר צעד כבד לאורך העיר.- כל הרמת רגל כרוחה במאמץ מיוחד ובכאב העול שלו.
"זה לא הוגן," חשב וינסנט. "למה יש לי את הדחף ללכת עם התיק מכביד עלי כל כך? למה יש לי רצון עז כל כך לעשות משהוא שאני לא יכול לעשות?"
התיק עיקם את גבו.- כל דקה או שתיים הוא עצר לנוח ומיד קם בהחלטה נמרצת שעליו להמשיך ללכת בכל מחיר, אבל משקל התיק לא הרפה ממנו, ווינסנט לא הצליח להפסיק ולחשוב עליו. עליו ועל תודלי, ועל איך שאימא ואבא ומריון יושבים וצוחקים בבית עם הכלב החדש שעומד על שתי רגליים כמו אידיוט כשעושים כאילו שנותנים לו אוכל. עצביו של וינסנט התרופפו. הוא לא הצליח להגיע לכדיי הכרה בכך שתודלי מת, והתעקש על כך שהוא יכול ללכת עם המשקל על גבו, גם כשבבירור הוא לא יכל. וינסנט חרק שיניו, ועצר את עצמו מלצעוק. הוא היה תקוע במקום, כך הבין לבסוף אחרי שיצא קצת מהעיר, ועצר מהליכתו.- הוא היה תקוע בלי יכולת לחזור אחורה, ובלי יכולת להתקדם קדימה. בלי שום פיתרון, קשור במשקולות כבדות בלי דרך מוצא.- אם יוציא את האוכל, ימות ברעב, אם ישאיר את האוכל, לא יוכל להתקדם. וינסנט עצם את עיניו וניסה לנשום נשימות עמוקות ולהירגע. אך בכל פעם שניסה לבחון את הבעיה ולמצוא פיתרון, מחשבותיו שבו למותו של תודלי. לבסוף אזלה סבלנותו של וינסנט. הוא נשך את שפתיו עד זוב דם, החניק צעקה איומה, הניף בכל כוחו את התיק מעל לכתפו, ונתן לו לנפול בעוצמה על סלע. לאחר מכן הרים את רגליו, והתחיל לבעוט בתיק במרץ. וינסנט נטש את הניסיון למצוא פתרון, וריכז את כל כוחותיו בזעם ילדותי. "שיזדיין העולם!" הוא צעק לבסוף לקל חבטות רגלו בתיק, "שילך הכל לעזאזל!- התיק המחורבן הזה, והכלב החדש, ומריון וגדם עם הסיפור המפגר שלהם! שילכו כולם לעזאזל! שתלך לעזאזל הקיבה המחורבנת שלי, ושילך לעזאזל פול עם הליסה המחורבנת שלו!!!" פניו של וינסנט האדימו, ודמעות זלגו על לחיו.
הוא בעט בתיק עד שכף רגלו כאבה, ונִשמתו נתקצרה כך שלא יכל יותר להניע את רגלו. אז התיישב על סלע לא נוח, תמן את פניו בכפות ידיו, ומירר בבכי. החולצה שלו התמלאה בנזלת ודמעות, וראשו כאב.
וינסנט ישב כך והתייפח במשך מספר דקות, עד שנרגע הכעס, והייאוש תפס גם את מקומו. אז, כשהרים וינסנט את ראשו והשקיף אל העירה, נזכר שכשבעט בתיק, הוא הרגיש משהוא נשבר בפנים, והחליט לבדוק מה זה היה.
חלק מהתיק נקרע מהבעיטות, והריצ'רץ' הי טיפה תקוע. כשוינסנט הצליח לפתוח אותו, הוא חשש שימצא שם פחיות שימורים שבורות, וכל מיני חומרי שימור שנוזלים בכל התיק ומלכלכים הכל. אבל לא כך היה. הוא הוציא מספר בגדים מטונפים, ואת הגזייה שעוד הייתה שלמה והניחם על האדמה. לאחר מכן מצא את האוהל, וכשבדק אותו, נוכח שמוטות הברזל שלו, הם שהתעקמו ונשברו בעת הבעיטות… וינסנט התיישב על האדמה עם האוהל בידיו, והרהר…

הוא חשב על שאלתו של הקרח עם הקול הדק.- "מה כל הדברים האלה בשבילו?" האוכל היה פשוט בשביל לשרוד, אבל לשאר הדברים ללא ספק הייתה סיבתיות עמוקה יותר. רובם היו עוד שאריות מהבית.- ציוד שהוא קנה עם אבא שלו לקראת הטיול, ודברים ששימשו אותו לאורך זמן רב במסעותיו עם פול. "זה מגוחך, למען האמת", חשב וינסנט.- את הגזיה אני בכלל לא יודע להפעיל, באוהל אני כבר לא משתמש כי אני מעדיף לישון תחת כיפת השמיים, ולמען האמת כשאני כבר ישן, אני בדרך כלל כל כך עייף עד שאני בכלל לא צריך את שק השינה.
והבגדים,- כל כך הרבה זיכרונות טמונים בהם, כל כך הרבה עבר.- מכנסיים שהוא קנה בשוק עם מריון, חולצת השכבה שלו מסיום הלימודים, כובע שקיבל ליום הולדת לפני שנים, סווצ'רט שהיה לוקח לטיולים עם פול, בגדים שהיו איתו בכל כך הרבה מקומות בעבר,- ספוגים בחייו הקודמים.- תקופת הבית, כשתודלי עוד היה חי, ולמריון היו רגליים. ימי הצחוק והתמימות. את כל התקופה הזאת הוא נשא על גבו, את כל הדברים שצבר במהלך השנים. למעשה, לרובם הגדול לא היה שימוש בחייו הנוכחיים. הוא סחב איתו המון חפצים שכבר לא היה לו צורך בהם, דוגמת האוהל, שהפך מאביזר שימושי לערמת ברזלים וניילון מסורבלת שכל תפקידה להכביד. הוא שמר באדיקות על הרגליו הישנים, ולמרות שהם כבר לא היו רלוונטיים למי שהוא היה עכשיו. והכובד שלהם, הוא זה שמנע ממנו להתקדם בחיים החדשים שלו.
"מיק והתר עזבו הכל מאחוריהם כדי להגיע אל החופש, ואני כמו פחדן עלוב סוחב איתי כבר חודשים את כל העבר שלי על הגב. לא פלא שקשה לי להתקדם ככה," חשב וינסנט. "אם אני רוצה להיסחף עם הנעליים האלה, אני אעשה את זה עד הסוף," הוא חשב, "בלי חבל ביטחון שמחובר לעבר. כי לחבל ביטחון, יש נטייה תמיד לעצור אותך בשלב מסוים." וזה היה בדיוק השלב הזה. וינסנט שם בצד את האוהל שבו היה ישן כשעוד לא הרגיש בנוח עם השמיים מעליו, את הבגדים שלבש בתקופת לימודיו בבית ספר, את כלי האוכל שאכל בהם עם פול, את הגזייה שהוא בכלל לא ידע להפעיל, ואת שק השינה, שעליו תודלי היה נוהג פעם להתכרבל בחדרו.
הוא הרים את התיק ללא כל אותם הדברים, וחש הקלה גדולה. הוא הסתובב, וחזר ללכת בתחושת עצב קשה, אבל עם הרגשה שהוא עושה את הדבר הנכון, ועם קלילות, שזרמה לא רק על גבו, אלה בכל רמ"ח אבריו.- הוא עקר את עצמו מהביטחון שבעבר, והיה חופשי כעט לשעוט אל מעוז חפצו…