נערה בלחץ פרק 9

עברו שבועיים שבהם כל יום היה כזה- אני הולכת לבית ספר – הולכת לסטודיו- מודדת את הבגד- הוא עדיין לוחץ- אני בוכה- יוליה אומרת שזה מוזר שהבגד קטן ושאני לא צריכה לבכות- רועי מנסה לעודד אותי- אני חוזרת הביתה- אומרת שאכלתי כבר- הולכת לישון. שבועיים של רעב גדול, שבועיים של יום כיפור אחד ענק. טוב הנה יום ראשון, אני יוצאת מהבית לכיוון בית ספר. לא יצא לי לדבר המון זמן עם שני, אז קבעתי איתה שנלך ביחד כמו בתחילת תחילת שנה. "היי שני!" "היי סתיו.. תקשיבי את נראת מאוד.. שונה" "אני לא יודעת על מה את מדברת" "את נהיית נורא רזה " "אויש מצחיקה את רואה אותי כל יום אין סיכוי שנהייתי רזה פתאום!" "סתיו, תסתכלי על עצמך כל העצמות יותר בולטות מקודם והשיער שלך.. הוא הרבה יותר דליל.. הכל בסדר איתך?" לא שני, הכל חרא. אני בטטה בחבורה של מקלונים ואני רוצה להיות בלרינה אבל לא הולך לי ואיזה רזה אחת שקוראים לה נוי מורידה לי את הביטחון. "שני הכל בסדר באמת! זה סתם נראה לך" אנחנו ממשיכות את הדרך בשתיקה ומגיעות לבית ספר, שעתיים ראשונות בסטודיו. אני נכנסת ורואה את נוי מסתכלת עלי בתדהמה כאילו ראתה שד, וככה כל הבנות. אני לא מבינה מה יש להן , הבנו שאני שמנה. רקדנו את הריקוד כל הקבוצה ועשיתי את העבודה הכי טוב שיכולתי, אבל אני עייפה..כל כך עייפה. אתמול היה יום שבת ולא יכולתי להרשות לעצמי להישאר בבית ולא לעשות כלום אז יצאתי לריצה ממש ארוכה, וכשחזרתי אמרתי לאמא שאכלתי בפיצה עם חברות.. אז נראה לי שזה מסביר את העייפות שלי. אחרי שעתייים נשארתי בשעה לבד עם יוליה. "יאללה סתיו בואי ננסה שוב, מקסימום נוותר על הבגד" אנחנו מנסות , אני רוקדת את התפקיד של ההומלסית ואז יוליה באה להלביש עלי את הבגד, ואני נכנסת אליו במהירות, והוא אפילו טיפה רחב. "סתיו איך את מסבירה את זה??" . "הבגד עולה עלי, הוא בטח התרחב או משהו." . "סתיו הוא לא התרחב, את ממש רזית ואת נראת כבר לא טוב בגלל שרזית כל כך הרבה בזמן כל כך קצר" "יוליה לא רזיתי בכלל" . "טוב סתיו אנחנו נדבר על זה אחרי השיעור, בואי נמשיך". אני מורידה את הבגד ,שמה אותו בחדר הלבשה וחוזרת לסטודיו.אני ממשיכה לרקוד ולאט לאט רואה את החדר מסתובב ומרגישה את הרגליים שלי כבדות, ואני כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי, כאילו מישהו בא ומושך אותי למטה. בדיוק באמצע הטריפל פירואט שסוף סוף יצא לי טוב, אני נופלת על הרצפה. "סתיו?" "אומיגד היא כבר עשרים דקות ככה מה נעשה?" "בטח בגלל שהיא לא אוכלת" "תזמינו אמבולנס! "סתיו?!" "היא לא מתעוררת!" אני שומעת מסביבי, אבל כלכך קשה לי לפתוח את העיניים, עשרים דקות הייתי על הרצפה בלי הכרה? לא הרגשתי בכלל.. אני פותחת את העיניים ורואה מעגל ענק של אנשים, הבנות מהמחול, רועי, המון מורים ועוד פרצופים לא מוכרים. "זוזו מכאן, אתם לא מבינים שזה מלחיץ אותה? כולם לזוז!" יוליה צועקת בפאניקה.כולם מסרבים ללכת אבל יוליה איימה על הבנות שמי שלא הולכת יכולה לשכוח מהלהקה. "ומה איתך אדוני? אתה יכול בבקשה ללכת?". "אני לא יכול להשאיר אותה כאן.. הייתי צריך לדעת שמשהו לא בסדר איתה " "חמוד אני מעריכה את הדאגה , שלך אבל לטובת חברה שלך כדאי שתלך" נשארנו רק אני ויוליה בחדר, אני עדיין על הרצפה לא מסוגלת להרים את הראש. "סתיו הבאתי שוקולד ומים את צריכה את זה עכשיו, ואחרי שתתאוששי אנחנו חייבות לדבר, אחרי זה אני שולחת אותך הבייתה" אני לא מבינה מה קורה פה, אז התעלפתי, מי שישמע? בטח מעייפות.. אנשים עושים דרמה מכל דבר. יוליה עוזרת לי לקום ומתחילה להאכיל אותי. "יוליה אני לא רעבה" אני אומרת בשקט "את כבר חודש לא רעבה סתיו, אני עליתי עלייך. אני גם הייתי רקדנית ואני יודעת מה זה דימוי גוף, ואני יודעת כמה קשה להיות קצת פחות רזה מאחרות, ובכוונה אני אומרת פחות רזה ולא יותר שמנה, כי גם לפני חודש שהיית לדעתי 12 קילו יותר לפחות, היית רזה. נכון, לא כמו נוי. אבל נראת טוב, וזה מראה של רקדנית. עכשיו.. אני לא יודעת מה לומר לך. את כל כך רזה, ואני יודעת שאת לא אוכלת בכלל. אמא שלך דיברה איתי, היא אומרת שאת כבר כמה שבועות אומרת שאכלת בבית ספר ולא אוכלת בבית. אבל בבית ספר את גם לא אוכלת. את רקדנית ראשית שלי ואני דואגת לך, אני חושבת שיש בך עומק ואת מדהימה, מעבר לרקדנית. חבל שנפלת בפח הזה. אני לא רוצה שתלכי לפסיכולוג, אני לא בעד הדברים האלה.. אנחנו נעבור את התהליך הזה ביחד" אני לא יודעת מה לומר לה , היא חיבקה אותי חזק כאילו אני הבת שלה.. פתאום אנחנו שומעות רעש מהחדר הלבשה. "מיקה צריך להקטין את הבגד עוד קצת, נכנסה אליו המעצבנת!" זה היה הקול של נוי. אני ויוליה הולכות לחדר ורואות את נוי והשפוטה הראשית מיקה יושבות על הריצפה עם הבגד שלי וחוט ומחט. יוליה בשוק,אני בשוק. כולנו בשוק.