נער החווה-פרק חמישי (סיפור משותף עם צ'ירונו)

רוברט:
הגיע יום הנשף, בבית באחוזה שוהים אורחים כבר כמה ימים ובכל רגע נתון יכולים להגיע ואף מגיעים אורחים נוספים. מדובר בצמרת החברה בדרום אנגליה ועוד כמה אורחים חשובים ממקומות אחרים למשל הדוכסית מסקוטלנד, בן אדם מחריד במיוחד אם יורשה לי לציין. רוב האנשים דומים לקפטן, שמנים, מפונקים וטיפשים למדי, שחצנים עם הרבה משרתים ובנות לוויה. היות ואני מכיר את שטח האחוזה יותר טוב מכולם אני הייתי זה שיצא לסיורים וטיולים עם האורחים, לצייד או לדייג עם חבריו של הקפטן או לסיור לחווה עם העלמות הצעירות שרצו לצייר נוף של כפר, אני נאלצתי לסבול את השחצנות וההתנשאות של כולם, החל מהגברים השמנים שצוחקים עלי כל הזמן דרך הנשים המפונקות והתככניות, הנערים שמנסים לחקות את אבותיהם וכלה בנערות הפטפטניות שכל הזמן מבקשות בקשות מטופשות כדי לראות אותי עובד, רק הילדים הקטנים חמודים אך לצערי להם יש אומנות שמטפלות בהם, אני צריך להיות עם המבוגרים.
יומיים לפני הנשף כבר התארחו בבית האחוזה חמישה זוגות של קרובי המשפחה וילדיהם, שש עלמות צעירות בניהם. אחר הצהריים הן החליטו שהן רוצות ללכת לחווה לצייר שם בצבעי מים, אני נבחרתי ללוותן. יצאנו בשתי עגלות פתוחות, שש עלמות שלכל אחת מתלווה משרתת עם תיק הצביעה ומטרייה ומקרה שירד גשם מה שלא סביר שיקרה כיוון שאמצע הקיץ עבר ממש לפני כמה ימים. שש עלמות פטפטניות ושש משרתות פטפטניות אף יותר בשתי עגלות פתוחות שאחת אני נהגתי ואת השנייה נהג אדוארד, נהנה מתשומת ליבן של העלמות, משוויץ באדמות שבהן לא עבד פעם אחת אך אותן ירש בבוא היום. אחת העלמות בעגלה שאני נהגתי, לוסי שמה, סיפרה לעלמה אחרת על השימלה אותה היא תופרת לנשף ועל הנעליים אותן תתפור גם. צחקתי לעצמי בשקט, למה שתתפור לעצמה שימלה אם יש לה שלוש תופרות ומספיק כסף על מנת לשלם להן ומה התועלת בנעלי בד, איתן היא יכולה רק ללכת בבית, אם היא תטייל איתן בחוץ הן יקרעו תוך מספר דקות או ירטבו וירטיבו אותה והיא תחלה אך מה לעשות שאלוקים לא נתן לה הרבה שכל, נערה בת שבע עשרה עם חינוך של אחותה של יורשת העצר, אני לא מאשים אותה, אם אמא שלי הייתה שומעת על זה היא הייתה מצקצקת בלשונה ומנידה בראשה, מודה לאלוקים שהיא לא נולדה במעמד הזה, לא שהייתה מתנגדת לעוד קצת ליש"ט אבל לפחות יש לה שכל וחיים. הגענו לחווה, ג'וזף וצ'ארלי ניגשו כדי לעזור להן לרדת מהעגלות, הנימוס חייב גם אותי אז עזרתי לשתי משרתות נרגשות ואז ניגשתי לחבק את ג'וזף וצ'ארלי שלא ראיתי כבר כמעט שבועיים.
"איך בבית הגדול, נער חווה?" שאל צ'ארלי וצחק כשחיבקתי אותו.
"יותר מדי אנשים שחצנים ומפונקים," אמרתי בשקט כדי שרק הם ישמעו אבל נראה לי שגם אחת מהן, לוסי אולי, שמעה אותי, ראיתי את השפתיים שלה מתכווצות קצת ואת העניים מצטמצמות אבל זה לא היה מורגש כל כך, יכול להיות שדמיינתי. "אתן יכולות לגשת למרעה או לערוגות," אמרתי. "מה אתן רוצות לצייר?"
"אוו, אני רוצה לראות את הפרות, אולי אוכל לצייר פרה אוכלת," אמרה אחת הבנות בהתלהבות, ברור לגמרי שהיא בחיים לא ראתה פרה אוכלת, לא שזה מחזה דוחה, אני אפילו אוהב לצפות בהן, אני רק לא חושב שהיא תהנה מהמחזה…
"ואני רוצה לראות את שיחי העגבניות של גברת פיצ'קולין, הם ממש ידועים," אמרה אחרת. כך זה נמשך עד שהוחלט שאני אלך עם הנערות שרוצות לראות את הפרות והכבשים וג'וזף ואדוארד ילכו עם אלו שרוצות לצייר את הירקות.
ליווי של ארבע עלמות וארבע משרתות נרגשות היה דבר מטופש למדי אך לא דרש יותר מדי תשומת לב, כשהגענו למרעה הן פשוט התפזרו בשטח ואני התיישבתי על הגדר, לקחתי לי גבעול עשב נחמד שזיהיתי כאחד שאפשר למצוץ ומצצתי אותו, מתבונן בנוף המוכר והדומה עד כאב של הבית, התגעגעתי לכולם, רציתי לפגוש אותם אבל אוכל לקבל חופשה רק בעוד חודש. ישבנו כך שעתיים ויותר, שמעתי את קולות הצחוק שלהן כאשר סיימו לצייר והתחילו במשחק תופסת, גם שתי העלמות שהלכו לראות את הירקות עם אדוארד וג'וזף הגיעו, אדוארד הצטרף למשחק שלהן וג'וזף התיישב לידי על הגדר.
"שמת לב לזאת עם השמלה הצהובה?" שאל אותי והנהן לעברה של לוסי שברחה מאדוארד בקול צחוק רם.
"לוסי? מה איתה?" שאלתי בפליאה.
"היא התבוננה יותר מדי זמן בשביל עלמה ממעמדה ביחס לנער חווה," אמר ורמז בחיוך.
"למה אתה חושב ככה?" שאלתי והוא צחק בקול.
"ראיתי אותה וראיתי גם את הציור שציירה, יש לה ללא ספק כישרון רב. אתה יודע מה היא ציירה?" שאל. הנדתי בראשי אבל הבנתי לאן הוא חותר. "אותך יושב על הגדר עם גבעול בפה, מבט מהורהר ומלא געגוע ורוגע."
"למה שהיא תעשה דבר כזה?" שאלתי.
"ובכן," פתח בכובד ראש ואז צחק. "אתה צעיר ונאה עם שרירים די מפותחים ועור שזוף מהעבודה בשמש…"
"אני בכלל לא לא קרוב למעמד שלה," קטעתי את התיאור בקול נוקשה.
"אז מה? היא נראית די מפונקת, לא נראה לי שעניין פעוט של מעמד יעמוד בדרכה…"
"אתה שוגה בהזיות, זה שאתה נשוי ויש לך בת זה לא אומר שאתה מבין בזה משהוא," אמרתי בכעס, ג'וזף לא נהג להיות רומנטיקן.
"אני לו, אבל יש דברים שמובנים מאליהם," ענה אבל לפני שהספקתי לענות לו תשובה נחרצת נשמעה זעקה ועלמה עם שמלה ורודה שרצה ולא הביטה בדרכה הכניסה בטעות את רגלה לבור ועיקמה את רגלה. מייד קפצתי ורצתי לעזור לה, קרסוליים מעוקמים היו לי מוכרים וידעתי מה לעשות, שאר הנערות התקבצו סביבנו וראיתי שחלקן בוכות, המשרתות ניסו להיות יעילות אבל זה לא עזר. מצאתי ענף והורדתי את החוצלה העליונה שלבשתי ונותרתי רק בחולצת כותנה לבנה קלה. קשרתי את הענף וקיבעתי את הרגל, שמתי לב שכולם עמדו במעגל וצפו בעבודתי. סיימתי את מלאכת הקיבוע ובקשתי מג'וזף שיעזור לי להביאה לעגלה שהייתה במרחק של שכמה דקות הליכה, העלמה שמסתבר ששמה שארלוט קפצה על רגל אחת ונתמכה בי מצד אחד ובג'וזף מצד שני. הגענו לעגלה ועזרנו לה לעלות לעגלה, כל השאר עלו ואני נפרדתי מג'וזף והובלתי את העגלה אל מחוץ לחווה לכיוון בית האחוזה.