נרקיס

כל מסע מתחיל מצעד קטן, אצלו זה התחיל מנפילה דרך מרפסת. וגם זה לא היה רצוני, דחפו אותו.
על המדרכה ישב לו אדם בודד, נראה תמהוני, לבוש בטרנינג חום ובוהה במסטיק מרוח על כביש האספלט המחורץ. שיערות ראשו החומות מבולגנות כמו מחשבותיו ואצבעותיו עדיין רועדות מעט.

נעלי הבית שלו לא מספקות הגנה מצינת הבוקר הירושלמי. הוא נדד במחשבתו מנסה לתפוס את השתלשלות האירועים עד לרגע הזה. שמש של בוקר היטתה את קרניה הארוכות על עלוות האורנים סביבו. אנשים ברחוב כבר החלו מדלגים מעל רגליו הפשוטות לפנים. לפחות יש לו מעט כסף הוא ניחם את עצמו. בשעות הצהרים הרעב כבר דקר את ביטנו בצורה שהוא כבר לא יכל להתעלם ממנה. הוא ניגש לדוכן קרוב ורכש לעצמו מעט אוכל בהרבה כסף. אחרי ארוחת הצהריים הראשונה שלו מזה זמן רב הוא התיישב על ספסל. ההבנה שאם הוא ישאר על הספסל הלילה יבוא ואיתו הקור החודר היא שדרבנה אותו לזוז, הוא קם רכש לעצמו ג'ינס וחולצה. ובחנות של ציוד לטיולים הוא רכש שק שינה איכותי מעט ציוד נוסף ותיק גב… ביתו כבר לא שלו, הוא לא יכול לחזור אחורה, זאת הוא ידע כבר אתמול. הוא היישיר מבט אל הרחוב הומה האדם, אנחת צער בקעה מבין שפתיו, הוא התחיל ללכת.

היה מוזר לו ללבוש בגדים פשוטים שכאלה, רוב ימיו הוא היה בחליפה מעוצבת. לעולם הוא לא חשב ללבוש ג'ינס או חולצה פשוטה שכזו אבל המצב חייב אותו. הוא הגיע למסקנות מסויימות בזמן שאכל, הוא לא יודע אם זה דבר נכון לעשות, אבל היום בלילה הוא יתגנב חזרה לביתו. לטובתו הוא הכיר את כל המקומות שבהן הוא יוכל להעלם עד הלילה. אמנם הילדים ששם יתפלאו עד מאוד לראות אותו שם ועוד בלבוש הזה, אבל הוא מניח שיש לו מספיק אשראי אצלהם כדי שיארחו אותו לזמן בלתי מוגבל. הוא אפילו חושב שאחד או שנים מהנערים שם יעזרו לו.

הוא פנה בסימטה לכיוון מאורה חשוכה בקיר, שעות אחר הצהריים לא הספיקו להאיר מעבר לחדר הראשון. הריח המוכר עמד באוויר, שאר הבית הנטוש היה אפל. הוא ידע לאיפה ללכת, רבות הפעמים שהוא הגיע לכאן לעזור לאותם ילדים תועים.
אלה שלא היה להם בית לחזור אליו התנקזו במקומות כאלה, נערים ונערות, דתיים לשעבר, ערביות שברחו מאביהן, נערות בנות טובים שלא יכלו לעמוד יותר בלחץ. לכל אחד מהילדים האלה סיפור עצוב משל עצמו. הוא נקלע אליהם בלילה אחד, עת מכוניתו הישנה פירכסה בפעם האחרונה ונדמה לנצח ברחוב שנראה שומם בלילה גשום במיוחד. החושך שסביבו הפתיע אותו. הוא היה כמעט מוחשי, פנסי הרחוב היו שבורים ולא פעילים, כתוביות וציורים שאין רוח המקום נוחה מהן עיטרו את הקירות. הוא פכר את ידיו בעצבנות מה, ויצא מהרכב, ידיעותיו המכאניות הגיעו עד החלפת גלגל, כל השאר היה בגדר נס. הוא הרים את מכסה המנוע והריח של שרוף היכה באפיו, מופתע קלות מהדממה שעטפה את סביבותיו, הוא נכנס אל הרכב חזרה לא בטוח מה לעשות.

באותם זמנים טלפונים סלולרים לא היו בנמצא וטלפון ציבורי הוא לא ראה בשום מקום. ברכב הוא נשא תפילה חרישית בעוד הגשם טופח על פח מכוניתו בקצב שרק הוא מכיר הקור החל זוחל בין בגדיו. אחרי כמה זמן הוא הבחין באור דולק באחד מהבתים שסביבו, בית ללא דלת. הוא הניח שאין לו הרבה מה להפסיד אם ישאל את יושבי הבית אם יש להם טלפון. הוא יצא את הרכב וניגש לפתח. הדבר הראשון שהוא זוכר מהבית הזה, לימים הוא יקרא "המאורה", הוא ריח השתן החזק. אחריו את האפילה הנוראה שעמדה באוויר, לחה ודביקה.
הוא צעד כמה צעדים לא בטוחים בתוך המבנה החרב עד שהגיע אל מקור האור, מדורה קטנה שהאירה. סביבה ישבו כעשרה בני נוער, מחובקים וקופאים מקור. מבט מהיר הבהיר לו שאין לבית זה טלפון או חשמל.. הנערים התבוננו בו במבט קפוא, הוא עצמו נעמד במקום. לא בטוח איך להתחיל את השיחה. הוא היה מודע לניגוד החריף בין בגדיו המחוייטים לבגדי הילדים שהקיפו את המדורה הקטנה.

מילותיו נאלמו.

בפינה הרחוקה ממנו יותר, שעונה על הקיר ישבה נערה צעירה. לבושה בחולצה שרב הגלוי בה על המכוסה וחצאית שאינה תואמת, זו היא שדיברה ראשונה. "מה קורה רבי," שאלה היא בקול חד "לא מצאת את הכניסה למסעדה אז נכנסת לכאן?"
למען האמת נבוכתי מעט, אמנם זקני היה מעט יותר ארוך מזיפים אך התואר רבי אינו מגיע לי. בנוסף לא חשבתי שיש מסעדה כלשהיא באזור…

"לא, לא חיפשתי מסעדה. רק לדאבוני הרכב שלי נתקע ואינו מניע יותר, תהיתי אם יש לכם טלפון?" ראיתי שאין סיכוי לדבר כזה, אבל היא שאלה אז קפצתי על ההזדמנות לצאת מהסבך הזה.

"לדאבוני עאלק.. אין פה טלפון רבי. בזק לא עובד הלילה," אמרה תוך כדי הפרחת עשן מסיגריה מקומטת. "אבל יש מדורה. אתה מוזמן להצטופף" הוסיפה בחיוך משועשע. כאילו ציפתה שאברח לנוכח הפריצות שאני רואה מולי.

לא היה יותר מה להוסיף, הסתובבתי ופניתי לכיוון הרכב שלי. מאחורי גבי שמעתי אינפוף אצור שהיא השמיעה, משמעותה הייתה שהיא ציפתה שאלך וטוב שעה אחת קודם.

יצאתי לרכבי, פתחתי את תא המטען, הגשם נחלש מעט ורוח קרה נשבה על לחיי, מקפיאה את אפי. הוצאתי את השמיכה שנשארה שם משבת, וחזרתי לבית המזוהם.

כשנכנסתי ראיתי את פניהם של הילדים, הן נעו בין ניצנוץ של אכזבה, שיעשוע ואצל אותה נערה אני מקווה לחשוב שטיפה עניין.

"עדיף אז שיהיה במה להצטופף, לא?!" שאלתי עם קול מעט רועד, לא ידעתי להבחין אם קולי רעד מהקור, חשש או התרגשות.

…..