סוד מהעולם – פרק 2

בס"ד

פרק שני: כיוון לא צפוי.

שעה 8 בבוקר:

טזז, טזז, טזז… אני פתאום שומעת קול.

נו באמת… איזה עצבים על הבוקר

זה השעון המעורר שלי שאמור להעיר אותי לעבודה, אך מכיוון שפוטרתי, הוא לא נחוץ לי כרגע.

אני קמה מהמיטה וכרגיל עייפה מאין ברירה, והולכת לשירותים .

מיד אחר כך אני הולכת לצחצח שיניים, ואז לחדר השינה שלי. אני פותחת את הארון, חצי ישנונית ולובשת את הדבר הראשון שאני רואה: גופיית ספגטי שחורה, ומכנסי ג'ינס בהירים. לובשת את הבגדים, שמה מגפיים שחורים יחסית קצרים, ומסרקת את השיער, עושה קוקו, ויוצאת מהבית.

אוקי אז מאיפה אני אמורה להתחיל לעזאזל?.

שאלה טובה אבל חסרה לי תשובה, כמה חכמולוגי מצידי.

אני הרי צריכה למצוא עבודה!. אני חושבת לעצמי.

אז כדאי שאני אתחיל לבדוק האם מחפשים מלצרית בבתי קפה ומסעדות.

אני יוצאת מהבניין שבו אני גרה לכיוון הקניון ששם נמצאות רוב המסעדות.

מזלי שזה חמש דקות הליכה מהבית שלי.

כולי מלאה בציפיה ובתקווה למצוא עבודה בהקדם.

אני נכנסת לקניון עולה לקומה מספר 2 בעזרת המדרגות הנעות, ונכנסת למסעדה הראשונה שאני רואה, "אלומה" , שמה.

אני ניגשת לאחד העובדים ושואלת אותו

" סליחה, אתם מחפשים כאן עובדים במקרה?"

כבר לפי הפרצוף של העובד אני מבינה שהתשובה שלילית. " אני מצטער, אבל אנחנו מלאים בעובדים." אומר העובד.

"אתה בטוח?."

"כן."

"טוב, תודה בכל מקרה". הלכתי משם מאוכזבת

לכיוון מסעדה אחרת.

אני נכנסת למסעדת "אהבת הים", ופונה לאחד מהעובדים."

"אהלן, אתה יודע אם צריך פה עובדים?,

אני פשוט מחפשת עבודה." אני שואלת.

איזה סתומה אני!!!. למה לעזאזל אני מסבירה לו שאני מחפשת עבודה??.

זה הרי ברור!!!.

אחרת מלכתחילה לא הייתי שואלת.

" אני מצטער, אבל לא." הוא עונה לי.

" לא משנה, תודה בכל מקרה." עניתי לו והלכתי משם מאוכזבת עוד יותר, לכיוון מסעדה אחרת.

וכך זה נמשך, מסעדה, אחר מסעדה,

חיפשתי אפילו במסעדות אחרות מחוץ לקניון ,

אך , שום מסעדה לא הייתה צריכה עובדת נוספת.

ועכשיו אני נתקעתי בלי עבודה!.

כמה אופייני לי.

השעה כבר מאוחרת , ואני מיואשת.

החלטתי שדי!.

מספיק לי להיום.

אמשיך בחיפוש עבודה מחר.

הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, כשהגעתי לתחנה האוטובוס בול הגיע!.

איזה מזל יש לי.

הרי בדרך כלל אני צריכה לחכות לפחות רבע שעה. עליתי על האוטובוס, והכנסתי את האוזניות המחוברות לפלאפון לתוך אוזניי, לחצתי "פליי" על אחד השירים שלי.

סוף סוף אני מרגישה קצת משוחררת עם המוזיקה שלי, בהחלט הייתי זקוקה למוסיקה, כדי להעיף ממני את החיפושים הלא מוצלחים האלו.

ירדתי מהאוטובוס, וכעבור שתי דקות הליכה הגעתי לכניסה של הבניין שלי.

התכוונתי לעלות במדרגות לכיוון הבית שלי , עד שאני רואה מודעה קטנה מבצבצת מלוח המודעות.

התקרבתי קצת יותר ומול עיניי אני רואה מילים כתובות שחור על גבי לבן:

" בחורה צעירה מחפשת עבודה?

יודעת לדבר אנגלית, ואחרי צבא?

מהנדס בכיר מחפש מזכירה.

לפרטים:

גלי- 054-642-9830."

אני מסתכלת על המודעה וחושבת לי המון מחשבות.

הרי בעיקרון אין לי ניסיון בזה, אבל אני צריכה עבודה.

ולא באמת יש לי בררות אחרות.

אני מחליטה החלטה לנסות להתקשר.

מי יודע? אולי בסוף יצא מזה משהו טוב.

אני מרימה את הטלפון, ומצלמת את המודעה במלואה, ועולה במדרגות לבית שלי.

נכנסת לבית שלי , חולצת נעליים, לוקחת חטיף שוקולד מהארון במטבח, מתיישבת על הספה מול הטלוויזיה, ומחליטה לחייג את המספר שהיה רשום על המודעה.

נראה מה יהיה, הרי אין לי מה להפסיד.

אני אומרת לעצמי בלב.

אני שמה את הטלפון על דיבורית, ומחכה בזמן שאני שומעת צלצול. הצלצול ארוך בטירוף

ואין לי עצבים.

אני מחכה אך אין מענה, אני מתייאשת די מהר מחוסר איפוק, וחוסר סבלנות, ושניה לפני שאני מתכננת לנתק, אני שומעת קול מתוק של ילדה עונה לי.

" הלו." הילדה אומרת לי

"שלום לך, אמא או אבא נמצאים בבית?" אני אומרת לה.

"כן, רק רגע." אני מחכה כמה שניות ושומעת קול של אישה בוגרת.

"הלו?." היא עונה לי.

"היי, זה בקשר למודעה שפירסמת, לחיפוש מזכירה.". אני אומרת.

"אה כן זה, רק בת כמה את?" האישה מהצד השני שואלת.

"בת 22". אני עונה בגאווה.

"אוקי, אני אסמס לך את הכתובת של הבית שלי, ותבואי לראיון בשעה 12 בצהריים." היא מנתקת.

איזה אישה חצופה!!.

היא אפילו לא חיכתה לראות מה התגובה שלי, היא פשוט ניתקה לי בפרצוף.

היא ממש הורידה לי את כל החשק לעבודה הזאת.

אני נכנסת להודעות בטלפון ורואה שהאישה שדיברתי איתה עכשיו, סימסה לי את הכתובת:

"רחוב כורש, בניין מספר 34 קומה שלישית דירה מספר 7."

אני לא מאמינה!!!.

סוף סוף המזל מאיר לי פנים 🐵.

לא רק שזה הרחוב שלי, אלא שזה גם מספר הבניין שאני מתגוררת בו.

איזה כיף, זה חוסך לי ללכת עכשיו, וגם למצוא את המקום.

זאת גם קומה שלישית, ואני הרי קומה ראשונה אז אני רק צריכה לעלות עוד שתי קומות.

אני קמה מהספה, כמובן אחרי שטרפתי את חטיף השוקולד שלי, והולכת לשעון המעורר שלי שנמצא בשידה ליד המיטה, ומכוונת אותו להעיר אותי בשעה 9:00 בבוקר.

נכנסתי למיטה, ועוצמת עיניים בידיעה שמחר יש סיכוי שאני מתחילה דרך חדשה בחיים שלי, דווקא מכיוון לא צפוי.