שתי תגבוות ממשיכה?

סיפור ארוך מאוד, לא לעצלנים! חלק 1

23/08/2014 2537 צפיות 3 תגובות
שתי תגבוות ממשיכה?

סטיב משך אותי מהמיטה לכיוון הדלת. "מה קרה?" לחשתי בעייפות יתר.
"אין לי זמן להסביר, אני אסביר לך בדרך".
רציתי לשאול 'בדרך לאן?' אבל ראיתי שהוא רץ בשביל לקחת את המפתחות לאופנוע.
זרקתי על הפיג'מה שלי קרדיגן ושמתי נעלי ספורט, הבנתי שהעניין רציני. הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ החדשות, ולא הספקתי לקרוא מה כתוב בה מפני שסטיב תפס בידי בחוזקה וגרר אותי אל עבר האופנוע שלו.
" אתה מכאיב לי!" צעקתי עליו כשהעור שהוא החזיק בו הלבין והוא עצר לי את זרימת הדם.
"א..אני מצטער" הוא לחש, הדביק לי נשיקה רכה על השפתיים והניח אותי על האופנוע שלו בעדינות, "כרגע אני לא מבין כלום". סטיב נסע במהירות גבוהה מהמותר ושיערו שמגיע עד אמצע העורף הצליף לי בפנים.
"בבקשה אל תגידי לי לחזור", הוא צרח כנגד הרוח, בדיוק מתי שרציתי להגיד לו שיוריד אותי מהאופנוע, "זה חשוב לי".
חנינו ליד מועדון "הסוכריה". "מה לעזאזל..?" לחשתי והוא קפץ מהאופנוע, נתן לי יד במהירות ופתח לי את הדלת. ראיתי שהמקום כולו מפויח, ונחנקתי מעשן. הבמה, שבמשך כל יום הייתה שרה שם להקה, הייתה שרופה ועליה היו מוטלות ארבע גופות של גברים.
זכוכיות היו מנופצות על הרצפה והיו כתמי דם עליהן. הלכתי במה שהייתה פעם רחבת ריקודים בזהירות, משתדלת לא לדרוך על הגופות של אנשים שלא שרדו את השריפה.
"סטיב", לחשתי "בוא נלך הביתה, זה מסוכן". הרגשתי את נשימותיו על עורפי, הולך בחשש מאחורי, אך לא ראיתי כלום. העשן הסמיך עדיין שרף את ריאותיי, והשתעלתי.
"לאב," הוא לחש, "אני לא מסוגל להפסיק, אני חייב למצוא אותו".
רציתי לשאול 'את מי?' אך פתאום סטיב התכווץ, נשימתו נעצרה לשבריר השניה והרגשתי אותו נמשך ממני. הסתובבתי לאחור ובגלל שהיא חשוך ראיתי אותו בקושי נשכב על הרצפה ומכה בה בחוזקה, בכל כוחו.
"וולק", הוא זעק ומשך את אחיו הזרוק על הרצפה, שערו, שפעם היה שטני וחלק היה שרוף והתפורר מתחתיו, וריח המוות הגיח ממנו. הוא היה מפויח ורק חלקו נשאר, אך עדיין סטיב זיהה את אחיו-לעומתי. דמעות ירדו מעיניו והוא היה סמוק "למה דווקא אותך" הוא צרח ומרח את האפר של אחיו על בגדיו, רוצה להיזכר בו. לפתע הסומק שעל לחייו הפך לצבע ארגמני, והוא רתח מכעס. שמעתי כבר את רעש האמבולנסים והמשטרות מבחוץ, ומכבי האש-כך נראה, כבר עזבו מלפני דקות ספורות.
"אני עוד אראה לבן זונה הזה מה זה," הוא צרח והניח את אחיו בזהירות על האריחים החמימים, עדיין מן השריפה. סטיב התקדם במהירות ולקח את השרשרת של אחיו, שעליה רשומה שמו של אהובתו. שמי. "תסתובבי," הוא ספק פקד ספק ביקש.
הסתובבתי וידיו החמות, דם חם וזועם מבעבע בוורידיו, לקח את שערי בעדינות והניף אותו כלפי מעלה. הוא שם את השרשרת מעליי וסגר את הסוגר.
"סוף סוף השרשרת מתאימה למישהי הנכונה", הוא לחש והניף אותי באוויר.
התפלאתי כשאחיו, החף מפשע, נכלא לשריפה שלא בכוונה תחילה והוא מתעסק בשרשרת, אבל לא ידעתי מה הולך להתחיל בדיוק עוד כמה שניות.
הוא ראה את הבעתי ההמומה, אז הוא לחש, "אני אוהב אותך, ואותו, ואני לא רוצה שהזיכרון היחיד מאחי יהיה זה שהיה לנו סכסוך גדול על חברה שלי". הוא דיבר בשטף, המילים התבלבלו בפיו. "ועכשיו הולכים לנקום", הוא צרח. הרגשתי שהוא לא מפוכח, הוא היה עדין ולפתע כעס.
"כמה שתית?", שאלתי ביובש, אך בסתר ליבי מופתעת מכך שהוא שתה בבית.
"מספיק בשביל לעשות את מה שאני רוצה" הוא השיב בפשטות ובאותו הרגע התחיל לרוץ במהירות לכיוון האופנוע, מושך אותי בידו.
האנדרלין זרם לי בגוף והרגשתי בשמיים, עד שלפתע הוא נעצר בפתאומיות וכמעט הועפתי מידיו. "מה קרה?", לחשתי אל תנוך אוזנו והרחתי את ריח הסבון שתמיד נדף מצווארו. עיניו נהיו אדומות ובמהירות גם ראיתי נצנוץ שבוקע מהן. דמעות.
"וולק", הוא לחש והתרסק על הרצפה. ליטפתי את שיערו בעדינות והנחתי את ראשו בחיקי, "אני אוהבת אותך", לחשתי ולא ציפיתי לתגובה.
הוא התייפח ולאטו נרגע עד שאמר, "זהו. אני צריך להתקשר לאבא".
הוא הוציא את הפלאפון מכיסו וחייג במהירות את המספר של אביו. הוא שם את השיחה על רמקול באצבעותיו הרועדות וחיבקתי אותו. הרגשתי את נשימותיו המהירות. הוא איבד את האח היחיד שלו. "שלום בני היקר, הרבה זמן לא דיברנו", אביו אמר בקול עבה וגס, ושמעתי בחורות ברקע.
"אבא, אני צריך להגיד לך משהו", הוא רצה להמשיך אך אביו קטע אותו באמצע.
"סטיב, אני אוהב אותך אבל אני עסוק מאוד עכשיו", היו צחקוקים מהצד השני של הקו.
ראיתי שסטיב לא מסוגל להוציא את מילותיו מהפה, אז אמרתי אותן אני.
"סליחה שאני מפריעה לחגיגה שלך, וון, אבל יש דברים יותר חשובים מבחורות כרגע".
אחרי שהוצאתי את המילים מהפה –התחרטתי. הרגשתי מלמולים של כעס מעבר הקו, וידעתי שהבחורה, או הבחורות, שבסביבתו שמעו אותי.
"וולק מת, אבא", סטיב צרח, אך לפתע נהיה רציני "הוא נהרג, ואני הולך כרגע עם לאב להעמיד את האנשים שעשו את זה במקום". לבי צנח. הוא אמר את המשפט.
"וולק..? מי זה.." אביו גמגם, כנראה משכרות, ואז הוא נזכר.
סטיב הוציא את המצב מרמקול, והקשיב לאביו המתפייח לבדו. דמעות החלו לרדת מעיניו הזהובות והחזקתי את ידיו בידי.
"זה לא נגמר", סטיב לחש, חנוק, ניתק את השיחה, הרים אותי על כתפיו, ויתר על האופנוע, ורץ.
הוא הפעם רץ בקצב מתון, מחושב, שידי חונקות את צווארו בחוזקה.
"לאב.." הוא מלמל כעבור כמה רחובות, "אני אוהב אותך. תודה שאת עושה את זה איתי".
ליטפתי את שערו ולחשתי באוזנו, "אני אוהבת אותך גם".
כשהוא שמע את המשפט, הרגשתי בצווארו צמרמורת והוא תפס בידי חזק יותר. הוא נישק אותי ברכות, ולחש לי באהבה, "כמה אני מתרגש שאת אומרת לי את זה". האמנתי לו.
הוא היה בחור רגיש, אמפטי, אוהב.. אך שהוא זעם-הוא היה יכול פשוט לעזוב את הכל, בלי תשובות. כשעברנו ביער אפסליס, כבערך שני קילומטרים מהמועדון, הוא עצר במעיין הקרוב ביותר ועצרנו בשביל לנוח.
הוא הוריד את בגדיו ונשאר עם תחתוני בוקסר, וקפץ למים.
כשהוא קפץ הוא צעק "איזה כיף, לאב, בואי גם", והתיז עליי מים קפואים.
לחשתי "סטיב, תפסיק," וכשרכנתי לשתות מים הוא משך אותי מהחולצה לתוך המים ונרטבתי כולי. "סטיב!" צרחתי, וכשראיתי את המבט המשועשע על פניו, החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה. הוצאתי את המכנס שלי בעדינות, וזרקתי אותו על הדשא הרך שהיה מסביבנו.
התחתון שלי עדיין היה תחתון-שינה, אז הוא לא היה סקסי בכלל – אבל כנראה שלסטיב לא היה אכפת. הורדתי לאט לאט גם את החולצה ונשארתי רק עם חזיה ותחתונים.
"וואו", סטיב בהה בי, כאילו שהוא לא ראה אותי במצב הזה – וגם יותר מזה, במשך השנה וחצי האחרונות. "את כל כך יפה".
התקרבתי אליו והוא משך אותי אליו בזמן שהוא משפריץ עליי מים.
שיערי הרטוב והבלונדיני השתרך מאחוריי במים שכבר התרגלתי אליהם והם נהיו די חמימים.
ראיתי את השתקפותו במים ובאותו הרגע הבנתי באמת כמה הוא יפה.
שריריו בידיים היו מודגשים בהחלט, ושיערו השטני המעוצב היה מדהים וכל מה שרציתי זה רק ללטף אותו כל חיי. הקעקועים על ידיו היו די מרשימים, ועיניו הזהובות בלטו על רקע עורו השזוף.
אפיו היה קטן וסולד, ושפתיו היו עבות.. שפתיים שאת רק רוצה לנשק, עוד ועוד, עד שייגמר לך האוויר. כנראה שהסתכלתי עליו הרבה זמן כי אחרי זמן קצר שהבטתי וניתחתי כל חלק מגופו,
הוא לחש לי, "לאב, צריכים לצאת, לא באנו להשתעשע. רק רציתי לעשות עצירה קטנה".
יצאתי באכזבה מהמים החמימים והקור הצליף בי. סטיב מיהר לכרוך את ידיו סביבי, והושיט לי מהר את בגדיי, "קחי, לאב, שלא תתקקרי", הוא לחש בזמן שהוא נישק אותי בתשוקה בצוואר ובגוף. התלבשתי וצפיתי בו מתאבק מנגד מכנסי הג'ינס הארוכים שלו, שנדבקו לו לגוף.
"כנראה שזה לא היה רעיון טוב כל כך", הוא לחש והחנקתי צחקוק בדיוק שהוא הצליח לעלות אותם בקפיצה.
"הגב שלי הרוס, בייבי. בואי נתקדם עכשיו בהליכה". השתנקתי.
בכלל לא ידעתי לאן הוא רוצה ללכת, והיער הזה עצום. באותו הרגע התחרטתי על זה שהשארנו את האופנוע חונה על המדרכה על יד המועדון.
"לאן הולכים?" לחשתי בכבדות, מראה לו את אכזבתי.
הוא ענה לי ברוגע, "לאב, הכנסתי אותך ליער הזה רק בשביל המעיין. עוד פחות משעה נגיע לבית שלו, זה באיזה רחוב פנימי . תמיד צחקתי עליו שהשם של הרחוב שלו זה 'הקנאים'. הוא באמת היה קנאי לא קטן". צחקתי ונרגעתי, אבל לא הבנתי דבר אחד.
"לבית של מי?" שאלתי בחשש, נבהלת.
כשהוא ענה, "הבית של ליאו.. ליאו סמית'", נעתקה נשמתי לחלקיק השניה.
"מה.. ליאו?" שאלתי ולפני שהוא הספיק לדבר, דיברתי אני-"הוא נחשב אחד מגדולי העבריינים. אני מכירה אותו מפעם, אני נשבעת לך. רוב המדינה לא שמעה עליו, אבל תאמין לי שהוא עשה לי פעם משהו אישי," גמגמתי בעצבנות, לא רוצה להזכר בעבר, "אל תשאל אותי שאלות על זה, בבקשה."
הוא שקל את מילותיו לפני שהוא דיבר, ואז לחש "זה הוא שהרג את אחי".
נבהלתי, ושאלתי אותו מהר, בלי לחשוב, "ואיך אתה יודע את זה?".
הוא הסתכל עליי במבט שפוף, ועיניו הושפלו ברגע שהוא אמר את המשפט, "אני עזרתי לו לתכנן את השריפה", הוא לחש, וכשראה את מבטי החושש, הוא אמר "אבל לא תכננתי שזה יפגע באנשים, אני נשבע לך, לאב, את חייבת להאמין לי".
לא יכולתי לנשום והתרסקתי על הרצפה. "ממתי.. ממתי אתה עוסק בדברים האלה?" שאלתי כשדמעות עולות בעיניי.
"אני כבר לא, אני נשבע!" הוא צעק, פגוע.
עניתי לו ברוגע מזויף "שאלתי אותך שאלה," השתהיתי מעט, "ואני מצפה שתענה לי עליה".
הוא הרים את מבטו, ודיבר באיטיות "אני אוהב אותך. בשנה שסיימנו תיכון, ליאו בדיוק סיים את השירות בצבא בארצות הברית," ראיתי שהוא רצה להמשיך, אבל אני פערתי את פי והספקתי להשחיל שאלה, "א..ליאו התנדב להכנס לצבא?".
הוא לא היסס לפני שענה על שאלתי, והשיב, "כן. הוא התנדב. אני הכרתי אותך אז בתור חברה ותו לו, וכשעשיתי את הטיול עם המשפחה שלי לארצות הברית פגשתי אותו. הוא היה הרוס, והפנים שלו היו פגועות. הצגתי את עצמי, באנגלית כמובן, ואז הוא שאל אותי מאיפה אני. שהתברר לו שאנחנו מדברים באותה השפה, התחלנו לדבר בחופשיות. הוא אמר לי שחברו הטוב ביותר, תומאס, נהרג בגלל 'פליטת כדור', ככה לפחות קבעו במשפט, אך ליאו סיפר לי שתומאס הסתכסך עם אותו אחד, קיין, וקיין סידר את זה בשביל שיחשבו שזה פליטת כדור," הוא התנשף כמי שרץ ריצת מרתון, והמשיך, "אני האמנתי לו, אך הטיסה שלי בחזרה לארץ תוכננה למחרת בבוקר, אז נפרדנו לשלום. כשהגעתי לארץ, אמי ביקשה ממני לרדת לקנות חלב. אני זוכר שהיא כמעט בכתה שנסענו לכל כך הרבה זמן ועכשיו עד יום שלישי, יום הקניות שלה, לא יהיה חלב בבית", הוא גיחך, "כשירדתי למכולת מתחת לבית, פגשתי אותו שוב. צחקנו על מקרה האירוניה, והוא הזמין אותי לביתו. כשנזכרתי בחלב, ושאני צריך לשים אותו במקרר, עלינו לבית שלי ומיד נכנסנו לחדרי.
הוא סיפר לי את כל הסיפור של תומס מהתחלה, מאז שהוא הגיע לצבא ואז שנתיים לאחר מכן, שבוע לפני שנפגשנו לראשונה, שהוא פרש בגלל הדיכאון והעצב על חברו, ואז החלטנו לעשות מעשה." הוא נעצר, ואז לחש "אני די בטוח שאת לא רוצה לשמוע מה עשיתי", הוא עצר את נשימתו והתחיל לקלל את עצמו. "אני לא מבין אפילו למה הרגנו אותו. אני אידיוט שהסכמתי לדבר כזה בכלל".
הסתכלתי עליו בחשש, והצלחתי להסתיר את הכעס שביעבע בתוכי, "איך הסתרתם את זה שרצחתם אותו?" שאלתי בשקט, חושבת.
"ביימנו התאבדות", הוא אמר, מבויש, והמשיך את הסיפור, "ומאז בעצם אנחנו היינו ביחד בדברים האלה, עד שהתחלנו לעשן," הוא הפסיק, מחכה לתגובתי.
"לעשן זה בסדר", אמרתי ועוד איכשהו נרגעתי, אחרי ששמעתי שהחבר שלי רצח מישהו.
"סמים", הוא לחש בתבוסה, ראה את ההבעה על הפנים שלי, והמשיך, "לא היה לי מספיק כסף בשביל הכמויות האלה, אז הלוויתי כסף ממנו כל פעם עד שזה הצטבר לחוב גדול.
באותה התקופה אמי התגרשה מאבי וברחה מהארץ, ואבי נכנס לדכאונות והתחיל לשתות הרבה.
אף אחד לא שם לב אלי, והייתי מתוסכל.
שליאו איים עליי, שזה או שהוא רוצח אותי או שאני פשוט אתרחק ממנו, החלטתי לתפוס מרחק ולהתחיל חיים חדשים, נקיים. הלכתי לגמילה, ובקושי הצלחתי לשלם את המעט שהם דורשים.
ואז, בערך שנה לאחר מכן, כבר הייתי די מסודר אחרי שמצאתי עבודה כמורה לגלישה, פגשתי אותך שוב," הוא קרץ, "ומאז את כבר יודעת את הסיפור".
"א.." גמגמתי, לא הספקתי לשאול את השאלה.
"דיי", הוא לחש, הניח אצבע על פי בעדינות ואמר "אני גמרתי עם הפרק הזה בחיים שלי. כשהיינו צוות, אני וליאו, תכננו הרבה דברים שלא באמת חשבתי שיצאו לפועל. תכננו מא' עד ת', כל דבר במדויק. איפה יהיו שריפות, דקירות, את מי נהרוג בהן. אבל אני נשבע לך שחשבתי שזה רק בשביל הצחוק. אפילו לא נחשבנו 'עבריינים'. את היחידה שיודעת חוץ מאיתנו את הסיפור על קיין ותומאס, אני אוהב אותך וסומך עלייך", הוא הרים את ידו הימנית באוויר והניח את השמאלית על ליבו, "ואני נשבע לך שאני אסיים את זה לגמרי אחרי שאנקום את מוות אחי".
רק עכשיו שמתי לב שנעתקה נשימתי מרגע שהוא סיים את הסיפור. הייתי בהלם.
החבר שלי.. הוא רצח איש. אמנם לא חף מפשע, אבל רצח זה רצח.
רציתי להתחיל לרוץ לכיוון הבית שלי וידו האיתנית והשרירית תפסה בידי בחוזקה, ללא מוצא להימלט. "בבקשה תסלחי לי", הוא לחש, רוכן על ברכיו, "אני מצטער על הכל. אני מצטער שלא סיפרתי לך.." הוא התנשף ודמעה נזלה מעינו, "אני מצטער שאני כזה מניאק. אני מצטער על זה שהסכמתי לעשות את הדבר המטופש הזה. ואני הכי מצטער שעירבתי אותך בהכל. את חשובה לי, הייתי צריך להשאיר אותך בבית. לא היית צריכה לראות את הזוועה שבטח תחקק לך בזיכרון עד סוף חייך. לא היית צריכה לראות גופות של אנשים. לא היית צריכה לדעת.." הוא היסס, עמד על רגליו, בעט בעלה שהתנפנף לכיווני ברוח והחליט להמשיך, "לא היית צריכה לדעת שרצחתי מישהו. אני פשוט.. השארתי את זה מאחוריי," הוא גמגם, קולו רעד, "חשבתי שהעתיד איתך יהיה נקי מהדברים האלה". צמרמורת עברה בגבי כשהוא אמר 'העתיד איתך'. הוא באמת מצפה שיהיה לנו עתיד ביחד. הוא באמת אוהב אותי. "אני מצטער על הכל. לא מגיע לי להיות עם אחת כמוך, אבל אני כל כך אוהב אותך שאני לא יכול לעזוב, ולחשוב שתהיי עם גבר אחר.. רק המחשבה הזאת מזעזעת אותי.
אני לא מוכן לסכן אותך ובגלל זה עכשיו אני אשאיר אותך בבית.." הוא נעצר, בשביל לחכות לתגובתי. שתקתי. "אני בינתיים לא אהרוג אותו, אני רק רוצה לדבר איתו פנים מול פנים", הוא לחש, מובס. ידעתי שזה שקר.
"סטיב.." לחשתי בקול חנוק "בבקשה אל תעשה לו כלום. אני לא מסוגלת להיות בלעדייך. אתה תכנס לכלא," הוא רעד, "להרבה מאוד זמן. יש לו קשרים. אנשים שיעשו הכל בשבילו. כלא," גיכחתי "זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך אחרי שתעשה את זה".
הוא הנהן פעם אחת, מעכל את דבריי, "ובגלל זה אני לא אתן לך ללכת לשם לבד. אני אבוא איתך ואשגיח שלא תעשה שום מעשה טיפשי, שלך בטח לא תהיה שום יכולת להתחרט עליו שתהיה בגיהינום על המעשים שלך," לחשתי ועצמתי עיניי בכוח, מחכה לצעקות ממנו.
"את צודקת," הוא לחש, מאוכזב בכנות, "אני באמת אלך לגיהינום". הצטערתי. בכלל לא התכוונתי להעליב אותו. "אני מצטערת, בייבי", חיוך זחוח עלה על פניו. בחיים לא קראתי לו 'בייבי'.
"לא התכוונתי להעליב אותך בכלל. אני אוהבת אותך," השתהיתי מעט ולחשתי "בייבי".
פרצנו ביחד בצחוק והוא החניק גיחוך שכמעט נפלתי לתוך בור קטן באמצע השביל בשנית.
התקדמנו בקצב איטי במיוחד, כשסטיב מתחשב ביכולותיי המעטות. לא היו בגופי שומנים רבים, אך גם מסת השריר לא הייתה גבוהה ובגלל זה אחרי הליכה ארוכה הייתי מעויפת.
גרוני היה יבש והשמש צרבה אותי באיטיות, והצטערתי שהבאתי את הקרדיגן.
פשטתי אותו באיטיות וחשפתי את הפיג'מה הקצרצרה שלי. גופייה קטנטונת כיסתה את פלג גופי העליון והרזה, ומכנס שבקושי מכסה לי את כל הישבן.
הזעתי, אך סטיב לא התייחס לזה. לעומתי-סטיב היה נקי ורענן, כאילו כרגע הוא יצא מהמקלחת. סטיב ציקצק בלשונו והלביש עליי את הקרדיגן בחזרה.
"אולי ככה יהיה לך יותר חם" המשכנו ללכת בקצב אחיד, "אבל עדיף שלא תשרפי מהשמש, אני לא מוכן לקבל אותך חזרה אדומה", הוא גיחך כשעיניי נעשו רציניות ונעצו בו את מבטו.
"סתם צחקתי," הוא הרים את ידיו, מתגונן, "את יפה תמיד".
חייכתי וסומק עלה על לחיי, אולי מהמבוכה ואולי מהחום הנורא.
סטיב התהלך לו עם מכנס שלושת-רבעי וגופיה לבנה שמבליטה לו את שרירי החזה והשיזוף המרשים שלו. כשסטיב היה בשמש הוא השתזף, וכשאני הייתי בשמש אני רק נשרפתי והתקלפתי, מהיותי לבנה כמו דף נייר. התנערתי ממחשבותיי המעצבנות ולפתע שמעתי את סטיב מתחיל בשיחה. "שלא תחשבי שלא חשבתי עלייך בכל השבוע הזה שלא הייתי פה לפני כמה זמן", הוא לחש, מחכה לרגע המתאים. לא הבנתי מה קרה. "אני טסתי לאיטליה לא בשביל העסק שאני מנהל שם. אין עסק. אני לא מנהל כלום," הוא נאנח, חושף את כל הקלפים, "אני יודע שזה אולי לא ימצא חן בעינייך, אבל חיכיתי לרגע המתאים, שאני בכלל לא בטוח שהוא לא עכשיו," הוא גמגם בעצבנות, עיניו מסגירות את הבושה, "אני קניתי לך טבעת שם," הוא נשם, חיכה לתגובתי.
"נסעת עד לאיטליה בשביל לקנות לי טבעת?" הופתעתי ופערתי את פי.
הוא הנהן פעם אחת, "וזו לא סתם טבעת, לאב". לפתע הבנתי את כוונתו. הוא רוצה שנתחתן. שנתמסד. שאני אהיה גברת דוקס. ואני עדיין לא הייתי מוכנה לזה, בכלל.
"א..אני מצטערת," לחשתי, ורציתי להמשיך אך הוא קטע אותי באמצע.
"את לא צריכה להצטער בכלל," הוא אמר, שלף את הקופסא מהכיס והשליך אותה על שביל הבטון בחוזקה. הקופסא התרסקה ואחריה היהלום הגדול, שמסביביו נותרו שלמים יהלומים קטנטנים ועדינים. ורידי צווארו בלטו, והוא צרח דברים לא מובנים.
"סטיב", צרחתי, מנסה להרגיע אותו. כשהוא שמע את קולי הוא הסתובב בחדות.
"את לא רוצה שנתחתן, אני לא רוצה להיות איתך בכלל," הוא צעק בכל כוחו, "עכשיו אני לוקח אותך מפה. אני לא רוצה לראות אותך יותר", הוא ירק על הרצפה, קרוב לרגלי, והניף אותי באוויר.
הוא רץ בכל הכוח וכמעט הועפתי מידיו. "סטיב!," התנשמתי "בבקשה תפסיק".
הוא הניד בראשו ואחרי כמעט עשר דקות הגענו למועדון שהתחלנו ממנו.
הוא הוריד אותי על הקרקע בעדינות יתרה, הסתכל עליי, ולחש בחצי חיוך, "אני אוהב אותך. אני לא רוצה שתבואי איתי לליאו. זה עומד להיות מגעיל", ונישק אותי ברכות על שפתיי.
"ורק שתדעי, אלה היו יהלומים מזויפים. אבל הקופסא עלתה לי עשרים דולר!", הוא צחק, נישק אותי שנית, הפעם נשיקה ארוכה יותר. לפתע הבנתי הכל. הוא לא באמת רצה שנתחתן, הוא ידע שאני לא מוכנה והוא רק רצה שאני לא אבוא איתו לליאו וארגיע אותו. הכל היה משחק. הוא אוהב אותי, הוא כן רוצה אותי עדיין. כעסתי עליו מאוד.
"סטיב," צרחתי בכל כוחי, כשהוא טיפס על האופנוע, השאיר ענני אבק ונסע לכיוון ממנו באנו. המועדון היה במרחק של קילומטרים רבים מהבית, ולא ידעתי איך להגיע לשם.
התיישבתי על הקרקע, וכעבור כבערך עשר דקות פשטתי את הקרדיגן.
העפתי אותו על הרצפה בכוח, כועסת מזה שרק עכשיו יכולתי להוריד אותו, כשירדה קצת השמש. הופתעתי שהפכתי אותו ומכיסו הפנימי בצבצו כמה שטרות.
לא היה לי כסף שם בבית, זה בטוח. חשבתי מאיפה הוא היה יכול להגיע, ועלתה לי רק תשובה אחת בראש. סטיב. הוא ידע שזה מה שעומד לקרות, וכשהורדתי את הקרדיגן, הוא דחס לשם מספר שטרות שיכל בשניות שהיו לו, והלביש אותו עליי.
הוא חשב על הכל, ועכשיו היה לי כסף למונית. ספרתי את הכסף, וגיליתי שם קצת יותר מחמש עשרה דולר. חיוך בלתי רצוני הסגיר את רגשותיי אליו. אני באמת אוהבת אותו.
תפסתי מונית די במהירות, שבידיי החמש עשרה דולר.
"כן, לאן גברתי?", הנהגת שאלה אותי, ובדיוק שרציתי להגיד לה את שם רחוב הבית שלי ושל סטיב, עלה במוחי רעיון.
"לרחוב," התאמצתי להזכר, "לרחוב 'הקנאים', גברתי", נאנחתי שנזכרתי את שם רחובו של ליאו. "מה מספר הבית, בבקשה?" היא שאלה, רושמת באפליקציה כלשהי את הפרטים.
"אני לא כל כך יודעת," הודיתי, והיא הסתכלה עליי בחשד. לבסוף הלכתי על מספר רנדומלי.
"11, בבקשה, אני מאוד ממהרת", לחשתי והיא שיחררה את ידית הארמ-ברקס.
היא הייתה מהנהגים שאתה רוצה, סליחה על הביטוי, פשוט להחטיף להם.
היא נסעה לאט, מקשיבה לחוקי הכביש. אחרי כמה דקות של רמזור מעייף, ונתינה לאנשים לעבור, צעקתי לה בבוטות, ובציניות, "שלא יעצרו אותך על נהיגה מופרזת".
היא צחקקה, ושאלה "מה קרה? בעיות עם החבר?".
החלטתי להמציא, לפנות ללב שלה.
"יש לי בעיה דחופה", הפעלתי את כישורי המשחק שלי, "חבר שלי חולה. ניתקו אותו לפני כמה ימים מהמכונות ואלה אמורות להיות הדקות האחרונות שלו", נאנחתי, מנסה להוציא דמעות, "אני מפחדת שלא אספיק לראות אותו". סיימתי בפרצוף קורע לב ובדמעה אחת בודדת שהצלחתי להוציא. כשהיא שמעה את המשפט, היא החלה לנסוע במהירות, "אני מצטערת", היא לחשה, עצובה. כעסתי על עצמי שגרמתי לה להצטער, ואולי גם לפיטורין מהחברה, אך באותו הרגע גם הערכתי מאוד את אבא שלי, שהשקיע בי בילדות בחוג משחק. ואז נזכרתי. הכרתי את סטיב מהחוג משחק מבית הספר. כמה טיפשה אני. הנהגת, שעל תגית החולצה שלה היה רשום 'סטפני', עקפה מכוניות ברמזור ומיהרה בשביל שאני אוכל לראות את חבר שלי ברגעיו האחרונים. גיחכתי ללא קול.
"את יודעת," הנהגת פתחה בשיחה, בזמן שהיא עשתה סיבוב פרסה לא חוקי, "רק עכשיו נזכרתי שגם בן דודי גר ברחוב הזה," היא צחקה "זה כזה אירוני".
לא הבנתי את חוש ההומור שלה, אבל גיחכתי גם אני. כשהגענו ליעד, הסתכלתי על המונה והופתעתי מהסכום. לא הרגשתי איך עברה הנסיעה כנראה, כי לא היה לי מספיק כסף.
"את לא צריכה לשלם, ילדונת", סטפני אמרה בגאווה "רוצי לחבר שלך!", היא פתחה לי את הדלת מאחור, "בהצלחה", היא לחשה כשרצתי אל עבר הבניין הקרוב ביותר. 11.
חיפשתי בתיבות הדואר את שם המשפחה סמית', ולהפתעתי מצאתי. צלצלתי באינטרקום, וקול נשי ענה לי. "היי", היא משכה את המילה, "מי זה?". קפאתי במקום. לליאו לא הייתה אישה. הוא לא נמשך לצד הנשי. אני יודעת את זה בוודאות, אך רציתי לדעת במאת האחוזים.
"אפשר לקבל את ליאו, בבקשה?" שאלתי בחשש, והאישה עם הקול הילדותי ענתה לי במהירות
"כל פעם! כל פעם! רק לפני חצי שעה מישהו עבר פה ושאל את זה! הבית של ליאו לא נמצא פה!," היא צפצפה, "הבית של ליאו נמצא בבניין אחרי!, תבדקו פעם עם המארח שלכם לפני שאתם באים ומפריעים לאנשים!," החנקתי גיחוך, "יש הרבה שמות משפחה 'סמית', את יודעת גברתי! עכשיו תלכי מפה!". לא יכלתי שלא לצחוק עד הבניין שאחריו. בדקתי, וראיתי גם סמית'. הפעם זה חייב להיות הוא, ואני לא אקח את הסיכון בלצלצל באינטרקום. פחדתי שאולי יחשבו שסטיב שלח תגבורת. שלפתי סיכה משיערי וניסיתי לפתוח את הדלת כמו שעושים בסרטים. זה, כמובן, לא הצליח. התיישבתי על הרצפה, מוכת הלם. פוחדת שאלו אולי רגעיו האחרונים של סטיב ואני לא שם בשבילו, ולפתע מצאתי פיתיון. "היי, גברתי", צעקתי לאישה עם סל בידה, שממהררת להכנס לבניין. "תני לי לעזור לך," צעקתי לעברה והיא הנהנה פעם אחת. התקדמה אליי באיטיות ונתנה לי את הסל.
"תודה רבה לך, גברתי," מקרוב ראיתי את הקמטים הרבים שעל פניה, היא בוודאי מבוגרת.
"אף פעם לא עוזרים לי עם הסל הכבד הזה," היא רעדה, רעד לא רצוני, שהכניסה את המפתח באיטיות לדלת וסובבה אותו. רציתי לצרוח עליה שתמהר, אך ידעתי שזה יהרוס לי את כל המשחק. "מכאן אני יכולה להסתדר לבד, תודה ילדתי," היא לחשה בכבדות וניסתה לקחת את הסל מידי.
"בשום פנים ואופן לא," אמרתי בקול עדין "אני מעלה אותך עם זה עד למעלה! שירות חדרים!", צחקתי, אך היא לא הבינה את הבדיחה. שמעתי שהיא מלמלה משהו ונכנסנו למעלית. היא לחצה על קומה אחת, וכשנפתחה הדלת ויצאנו אל המסדרון המואר באור עששיות דל, ידעתי שזה בניין ישן.
"לפחות יש בחור הזה מעלית," מלמלתי לעצמי בזמן שהאישה פתחה את הדלת של ביתה. נכנסתי במהירות והנחתי את הסל על שולחן האוכל.
"תודה לך, ילדתי," הגברת לחשה ונשקה לי במצח, "סוף סוף יש צעירים היום שעוזרים לאנשים מבוגרים", היא מלמלה והחלה להכניס את המוצרים למקרר.
"בשמחה," לחשתי ויצאתי מהדלת בזהירות, חוששת לעשות רעש. סגרתי את הדלת מאחוריי, והלכתי לכיוון הדירה השניה באותה הקומה. על הדלת היה רשום "משפחת גייב".
לא טוב.
רצתי למעלית וחיכיתי שהיא תגיע. "נו כבר," מלמלתי כשהיא נפתחה באיטיות. שמתי לב שיש בבניין הזה רק ארבע קומות, זה אמור לעשות לי את העבודה ליותר קלה. עליתי לקומה השניה ועשיתי חיפוש מהיר. על כל הדלתות היה רשום שמות משפחה אחרים, שאכזבו אותי כל פעם מחדש, וכך גם היה בקומה השלישית. בקומה הרביעית, האחרונה, הייתה רק דירה אחת, ללא שלט עליה. זה מוכרח להיות הוא. דפקתי על הדלת בעדינות, ונער בלבוש תחתון פתח לי את הדלת.
"גם את למסיבה?" הוא צחק, ודחף אותי לכיוון חדר שהיה בו הרבה רעש. בהיתי בו.
"מה לעזאזל?" מלמלתי וחיכיתי שהוא יכניס אותי. פערתי את עיניי. היו בחדר המון גברים עירומים, ואישה אחת. "לעזאזל עם זה," צעקתי, רואה מספיק, "איפה ליאו?". נפלו עיניהם של הנערים.
"עד שבאה מישהי יפה היא בשביל ליאו?" הנער שהוביל אותי לפה ציקצק בלשונו בעצבנות, והוביל אותי לכיוון חדר אחר, מנוגד לו בכיוון. הדלת של החדר הייתה נעולה, והוא שלף את הסיכה משיערי בכוח ולחש לי בצחקוק, "אני מומחה בדברים האלה". כעבור מספר שניות הוא כבר פתח את הדלת ולפניי התגלה עוד מסדרון רחב ידיים, מואר רק באור עששיות. הוא התהלך איתי באיטיות, מחזיק בגבי. בהתחלה חשבתי שזה בשביל שאני לא אפול באור המועט, אך לאט לאט הוא הוריד את ידו לכיוון ישבני. "תפסיק עם זה," לחשתי, אך הוא לא הפסיק. "דיי" צעקתי, והוא צחק. הוא דחף אותי לחדר צדדי, שבו הייתה רק ספה וטלווזיה. הוא זרק אותי על הספה בפראות, והוריד את התחתון שלו במכה אחת. הוא הפשיט אותי במהירות, זורק את בגדיי על הרצפה.
"אני לא רוצה!" צרחתי ושרטתי אותו בגבו, אך לא יכלתי להתנגד לו. הוא היה חזק מדיי. הוא רכן מעליי ונישק אותי נשיקות ארוכות. טעם מר מילא את גרוני, ובעטתי בו. היה נראה שזה לא הכאיב לו. הגיע הרגע. תפסתי בסיכה שהייתה בשיערי, והכנסתי לו אותה לעין בחוזקה. הוא צווח, ודם ירד מעינו. הוא נפל על הרצפה, מנסה לעצור אותי, אך ללא הצלחה. התלבשתי במהירות רבה ויצאתי מהחדר בריצה. במסדרון הזה לא היו עוד חדרים מלבד חדר יחיד. הייתה לי הרגשה שזה חדרו של ליאו. שסטיב נמצא בפנים. לקחתי את הסיכה הנוטפת דם, ופתחתי ללא רעש את הדלת כמו שהאיש המבחיל עשה. עדיין הרגשתי מזועזעת ממה שקרה קודם, זאת הייתה טראומה שאני לא חושבת שאשכח. הצלחתי לפתוח בעדינות את הדלת. המקום היה קטן, אך מסודר. הקירות היו צבועים בשחור, ותמונות של שריפות וגופות כיסו אותן מכל עבר. עשרות סכינים ואקדחים השתלשלו מהתקרה אל עבר המיטה הלבנה, כתמי דם מכסים אותה מכל עבר. הרצפה הייתה שחורה גם כן, ולא עברו שניות רבות עד שראיתי את ליאו בצד החדר, עם פצעים בגופו, מאוים בסכין על ידי סטיב. ליאו הבחין בי, וראיתי את הנצנוץ בעיניו, מכיר אותי. "היי, את," ליאו צעק. סטיב לא הפנה מבטו ולא הבחין בי עדיין. "היית חברה שלי בתיכון, אני זוכר" הוא צחק, "ואז זרקתי אותך כי יצאתי מהארון". סומק עלה על לחיי כשסטיב הסתובב לשבריר השניה והסתכל עליי. ליאו היה מהיר, ומשך את הסכין מידו.
"תעצור!" צרחתי, בזמן שליאו תקע את הסכין במהירות ברגל של סטיב. סטיב פער את פיו בכאב וצרח. עיניו נפתחו לגודל מבחיל כשליאו משך במיומנות את הסכין מרגלו, ודם נטף מהפצע. להפתעתי, ליאו פתח מגירה אחת ליד המיטה והוציא תחבושת ארוכה.
"אמרתי לך שאני ארצח אותך אם אני אראה אותך עוד פעם, וזה בדיוק מה שאתה רציתי לעשות, לרצוח אותי," הוא לחש בזמן שעשה לליאו חוסם עורקים. סטיב נאנק מכאב. הפצע כנראה היה עמוק. "אני יודע שלא היית בא לפה בלי סיבה, ובגלל זה ניישב את הדברים בדרך גברית," הוא קרץ לכיווני, "וגם קצת נשית. ובכן, סטיב," ליאו לחש כשהוא ראה שסטיב לאיטו מתאושש. "למה הגעת לפה?". סטיב הצביע עליי. ביקש שאדבר במקומו.
"הכל התחיל מזה שהייתה שריפה במועדון הסוכריה", לחשתי, "ואחיו היחיד של סטיב נהרג שם", נשמתי נשימה ארוכה, והבחנתי במבט ובדמעות שנוזלות מעיניו של סטיב. "סטיב נזכר במה שהייתם, ונזכר שהייתה לכם תוכנית כזאת, לשרוף את המועדון הזה. הוא לא הסביר לי בדיוק למה, אבל הוא סיפר לי שתכננתם את זה. ואז, כשזה קרה, הוא ידע שזה חייב להיות אתה. ומאז זהו, בערך." לחשתי.
ליאו התלהם, "אני לא עוסק בזה יותר, לפני כמה ימים נשבעתי שהדקירה ההיא של המאפיונר תהיה הפשע האחרון שלי. אני נשבע שלא עשיתי את זה!" הוא סיים את המשפט הקצר בהתנשפות גדולה, ומשום מה האמנתי לו.
"אז מה עושים?" שאלתי את סטיב, וראיתי על מבטו שהוא מובס. הוא היה בטוח שזה ליאו, והתברר שזה לא הוא, אז בינתיים אין לו דרך לנקום את מות אחיו.
"הכל יהיה בסדר," הבטיח ליאו, "אני זוכר את התקופה שהיינו חברים. אני אסלח לך על החובות ונמצא את מי שעשה את זה. אני אחזיר לך טובה על מה שהיה עם קיין. אני באמת מחבב אותך, חבר קטן, ואתה די צריך להודות לחברה שלך שפה שאני לא מנשק אותך עכשיו," הוא צחקק. "אין לך מה לדאוג, אתה ואני ביחד בעניין הזה". סטיב פער את עיניו וציפה ממני להחזיר תשובה.
"תודה רבה לך, ליאו," לחשתי, "בשמי ובשם סטיב, על זה שאתה מוכן לעזור לנו."


תגובות (3)

תמשיכי זה מעניין מאוד

23/08/2014 17:55

תמשיכי!

23/08/2014 20:02

אהבתי תמשיכי ודרך הגב אני חדשה כאן וכתבתי סיפור אז בבקשה להגיב לי וסליחה שאני עושה את זה פה

13/10/2014 12:24
46 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך