סיפור חדש שקוראים לו קרקס חצות, מקווה שתיהנו!

זה סיפור חדש שנקרא קרקס חצות, הסיפור הזה מספר על קרקס שעובדים בו ערפדים ואנשי זאב ועוד כל מיני יצורים כאלה, הסיפור הוא על ילדה שהופכים אותה לערפדה כדי שתעבוד בקרקס והיא מצטרפת אליו, אני לא אוהבת לכתוב את כל הפרטים של הדמות ומעדיפה לגלות אותם בזמן הפרקים בעזרת שיחות ולא בצורה ישירה אז אני מתחילה:

לילה ראשון:
"אין מצב." אליסה צוחקת כשאני מספרת לה מה קרה אתמול עם דין, כשפגשתי אותו בשירותים של הבנות שם מסקרה עם מריה הרוסייה, אני נזכרת במבטים שלהם ולא יכולה להתאפק ומצטרפת לצחוק שלה.
היא מספרת לי איך מנדי, שהיא המעודדת הכי יפה בשכבה שלנו, צחקה עליה אתמול ואיך היא נתנה לה סתירה שהעיפה אותה על הדלת ואני צוחקת כשאני מתארת לעצמי את המבט של מנדי.
אני נזכרת ומספרת לה איך לפני יומיים, ג'וש, הילד הכי חתיך בבית הספר, נתקע בי המסדרון ועיקמתי את הרגל.
"אין מצב!" היא מגמגמת.
"יש מצב, ואחרי זה הוא גם עזר לי!" אני אומרת והפרפרים מתחילים להתרוצץ שוב אצלי בבטן, כמו אז כשהוא הביט בי. אני נותנת לה להתלהב כמה שניות ואז הורסת הכל כשאני אומרת לה איך גמגמתי מולו והרסתי כל אפשרות לידידות או חברות אחר כך.
"אל תהיה כל כך קשה עם עצמך." היא מרגיעה אותי ומחבקת אותי, ואני מחבקת אותה.
במשך שבוע לא דיברנו בגלל אותו ריב טיפשי על הפלפון, היא חשבה שאני גנבתי לה אותו ורק היום במסיבה ששנינו הוזמנו אליה היא גילתה שזה היה אליוט, אותו ילד מגעיל שכל הזמן מחטט באף. הטיפש לא חשב אפילו להחביא את מה שגנב ובא איתו למסיבה, כשאמא שלו צלצלה אליו אליסה ראתה שזה הפלפון שלה ולקחה אותו ממנו בצעקות, ואני הצטרפתי אליה.
מיד אחרי זה היא גררה אותי החוצה והתנצלה, ואני סלחתי. מיד הלכנו משם לשבת על איזה ספסל כדי להשלים פערים. רק באחד עשרה כשנעשה לנו קר מאוד התחלנו לזוז הביתה.
ראיתי מרחוק את הפנייה של אליסה, שם היא אמורה לפנות הצידה ואני אמשיך ישר. אני כל כך לא רוצה שהיא תלך, כל כך התגעגעתי אליה ולחיוך שלה, ואיך שהיא תמיד מקבלת אותי גם כשאני עושה משהו כל כך מטופש כמו להיכנס לשירותים של הבנים.
אבל אי ברירה, היא חייבת לפנות.
אליסה נפרדת ממני בנשיקות וחיבוקים כשהיא פונה ימינה בצומת, נשבעת לי לא לריב יותר אף פעם ברגשנות ניתר שלא חשבתי שקיימת אצלה, אני ממשיכה ישר בהקלה מעורבת בעצב. הבית שלי רחוק מאוד משם, בפרברי העיר. ליד היער, אני מאוד עייפה אחרי כל הרעש של המסיבה, כל מה שאני רוצה זה לישון ואני מגבירה את צעדי. תוך עשר דקות אני ליד הבית.
לפתע אני שומעת רעש מכיוון היער, ליד הבית שלי יש יער ענק, תמיד פחדתי ממנו כילדה. כשגדלתי למדתי שאין כזה דבר רוחות, ואין לי ממה לפחד.
אבל עכשיו כשאני שומעת רחשים וקולות של הליכה, אין ספק שהפחדים הישנים ההם מתעוררים שוב. אני יכולה להגיד שזה חתול, כבשה טועה, אפילו כלבלב קטן וחמוד, אבל הפעם אני יודעת שזה לא נכון.
שנים בלילות כשקולות מפחידים היו מעירים אותי מכיוון היער הייתי מספרת לעצמי סיפורים על אריות חמודים שרוקדים שם ואלס, כשהתבגרתי למדתי לתת הסברים יותר מדעיים: כמו זאבים.
הפעם אני יודעת שזה לא זאב, יש שם משהו בפנים. משהו לא אנושי.
זה מטופש, אין כזה דבר רוחות. אני מזכירה לעצמי ונותנת לי סתירה של מציאות, מזכירה לעצמי להמשיך ללכת, בו בזמן הצד השני שלי טוען שלא רק רוחות הם דברים לא אנושיים.
"מה עוד כבר יכול להיות בלילה ביער?" את עצמי בקול והצד השני שלי עונה מיד: אנשי זאב, ערפדים.
ואני מסכימה איתו, לא חסרים דברים מוזרים כאן בקנדה.
"נו באמת. פשוט תגיעי כבר הביתה." אני פוקדת על עצמי, גיליתי לפני הרבה שנים שדיבור עם עצמך זה שיטה טובה להתגבר על הפחד.
אני עושה שלושה צעדים לכיוון הבית אבל הקולות מתחדשים, קרובים יותר וחזקים יותר.
אני מביטה מסביב, יש לי תחושה רעה מאוד, למרות הפחד אני מרגישה משיכה עזה, אני רוצה להיכנס ליער.
"אלוהים ישמור, היום נפלת על הראש." אני כועסת על עצמי ועולה במדרגה הראשונה של בקתת העץ שמשמשת לי כבית מהיום שבו נולדתי, למרות עליבותה מבחוץ היא בהחלט נראת נהדר מבפנים.
אני עושה עוד צעד אבל כוח בלתי נראה מושך אותי לאחור, מסיבה לא ברורה אני מסתובבת ויורדת את שתי המדרגות, הכוח הזה ממשיך למשוך אותי לכיוון היער.
אני לא יודעת מה קורה, הפחד משתלט עלי ומשתק אותי, הרגליים שלי עושות צעד אחרי צעד לכיוון החושך.
אני מנסה לצעוק אבל כל מה שיוצא מפי זו יבבה חלושה, אני מתחילה לבכות.
זה יותר מפחיד מאותם הבנים שארבו לי כל יום בפינה בכיתה ז', יותר מפחיד מאותו זאב שהתפרץ אלינו הביתה כשהייתי בכיתה ח', יותר גרוע מכל אותם קולות שהתלחששו לי מתחת לחלון לכל אורך כיתה י' ויותר נורא מאותה הפעם שעליתי על האוטובוס הלא נכון והגעתי לניו-יורק.
זה פחד על טבעי.
זה שונה.
אני מנסה לדבר שוב, לפנות חזרה הביתה. אני עכשיו ממש על גבול היער. בכוחות אחרונים אני מסתובבת ובורחת, חזרה לכיוון הבית של ג'ני, מוכנה לבקש אצלה מקלט ללילה.
אבל לפתע אני מרגישה ידיים קפואות מחזיקות אותי, אני מנסה להתנגד אבל מי שזה לא יהיה, הוא חזק מאוד. במהירות כזאת שאני לא מספיקה לשים לב חבלים קושרים אותי ותוך דקה אני על הקרקע, ללא יכולת לזוז.
"היא לא נראת מרשימה מספיק כדי להתנגד לנו כל כך הרבה זמן." אני שומעת קול ומעלי אני רואה נערה מדהימה ביופייה, שיער אדמוני ועיניים ירוקות זוהרות כמו של חתולה, עור בגוון שיזוף מושלם ושפתיים קטנות ומתוקות הופכות אותה לאדם היפה ביותר שראיתי בחיי.
"די כבר עם הבדיקות האלה, אליסון, לא כולם מושלמים." גבר אחר עונה לה ורוכן מעלי. הוא יפה אפילו יותר ממנה, שיער שחור ועיניים ירוקות בצבע של ים שבוהקות ומשוות לו מראה חתולי מעט.
"זאת הבעיה שלך ג'ון, אתה כל הזמן מרחם על האנושיים האלה. ערפדים חייבים להיות יפים, אם היא לא ערפד היא אוכל." אומרת נערה אחרת, גם היא יפה מאוד-שיער שחור ועיניים אדומות, העור שלה לבן כמו פנינה והיא נראת ממש מרושעת כשהיא מביטה בי מנסה להשתחרר.
"את מפחיתה בערכם של אנשי זאב, ג'ניפר, גם אנחנו יכולים להראות טוב." אומר מישהו שאותו אני לא מצליחה לראות, הוא בהחלט לא נשמע כמו מישהו מכוער.
"תשחררו אותי!" אני מצליחה לצעוק, אני מתפתלת ובועטת בג'ניפר אבל אליסון אוחזת בי בחוזקה וצועקת: "מה עושים איתה?"
"תנגסי!" צועק ג'ון, ובתגובה ולמבטה המפוחד הוא אומר: "אין ברירה, תנגסי אליסון!"
"מה זאת אומרת לנגוס?" אני מצליחה לשאול לפני שאליסון רוכנת לעברי וחושפת ניבים מבהיקים שנוגסים בצווארי וחשכה מקיפה אותי.
הדבר האחרון שאני חושבת עליו זה שבעצם, אם הם ערפדים, כרגע אני קיבלתי הוכחה לכך שטעיתי כל השנים האלה, אלה לא היו אריות חמודים שרקדו ואלס, ערפדים היו אלו שהפריעו לי לישון בלילה.
"מעצבנים." אני לוחשת ושקעת לתוך האפלה.