אם לא בשבילך, אז בשבילי – פרק 1

זה הוא?

יכול להיות…?

מקס ניער את ראשו, מנסה לראות בבירור את הגבר בקצה הרחוב. הוא היה בלונדיני, עם עור צחור, חליפה שחורה, תיק עסקים בידו והליכה עסוקה כשהטלפון הסלולרי הצמוד לאוזנו גם מעיד על כך. מקס קיווה מאוד שזה היה הוא, הוא חיפש אחריו בכל מקום ועכשיו הגבר הגבוה התקדם אליו ללא אזהרה מוקדמת, כאילו אלוקים נענה לתפילותיו. לא שהוא האמין שיש אל עליון, או שהתפלל, אבל אם היה ואם הוא היה אוהב את מקס, אז כנראה זה היה הנס הפרטי שלו.

הגבר הגבוה עמד ממש לחלוף על פניו, אך מקס הושיט את ידו וחסם את דרכו.

"סליחה..?" הוא ניסה להסב את תשומת ליבו.

הגבר הגבוה לא הביט לעברו, ניער את ידו של מקס והמשיך בדרכו, עדיין מאזין לצד השני בטלפון שלו.

מקס לא ויתר, רץ ועמד מול הגבר ואמר בקול רם, מבלי להתכוון להתנצלות בדבריו. "סליחה, אדוני!"

הגבר הגבוה הרים את מבטו בכעס, והכחול השמימי שבעיניו הדהים את מקס, והוא כמעט לא שמע את תגובתו של הגבר היפה. "אני לא סולח, ואני מאוד עסוק." הזר ניסה לעקוף את הנער, מתנצל בפני הצד השני על שקטע את השיחה.

"אני חייב לדבר אתך!" קרא אליו מקס, מסתובב כדי לראות את גבו של הבלונדיני. הוא החליט לנסות את מזלו. "דניאל!"

הגבר הגבוה נעצר, הסתובב לאטו ומלמל כמה מילות התנצלות נוספות, מנתק את השיחה ומכניס את הסלולרי לכיסו. הוא בהה בנער בפליאה, מתקדם אליו מעט. "איך קראת לי?" שאל.

מקס בלע את רוקו בקול. "לא ככה קוראים לך?"

הגבר שענה לשם דניאל הביט בחדות במקס, סורק אותו מכף רגל עד ראש, עד שחזר לעיניו. "מי אתה?"

מקס נאנח. זה היה הוא. הוא סוף סוף מצא אותו, אחרי כל השנים האלה… הוא חייך אל הגבר הגבוה והושיט את ידו. "אני מקס ג'ונסון, נעים סוף כל סוף להכיר אותך, דניאל."

הבחור שנקרא דניאל הושיט ידו בהיסוס, לוחץ בחולשה את ידו של הנער, אך לא היה בטוח אם הוא אכן נער. הוא נראה צעיר מאוד, אבל דיבורו היה בטוח כמו של בחור צעיר ולא נער. "שלום מקס. אני אמור להכיר אותך, או את השם שלך?" שאל דניאל, מקמט את מצחו.

מקס צחק בקול, מנענע בידו לסימן שלילה. "לא, לא, ממש לא." הוא המשיך לצחוק, משחרר את ידו מאחיזתו הרופפת של דניאל. "נשלחתי רק כדי למצוא אותך, אני עדיין לא מאמין שחיפושים של שנים הסתיימו כל כך במקריות."

"לחפש…" דניאל מלמל, אך מיד עיניו התרחבו והוא צעד לאחור בבהלה. הוא נרתע אבל ידע שאין טעם לברוח, ואולי נמאס לו לברוח.

מקס נאנח, מתכונן לתפוס בידו של הגבר. "בבקשה אדוני אל תברח," הוא אמר בקול קשוח, מוחק את חיוכו. "עד שמצאתי אותך אין לי שום כוונה לאבד אותך."

דניאל יישר את רגליו, כחכך בגרונו ושחרר מעט את עניבתו שהחלה לחנוק אותו. "למרות שאני כנראה יודע את התשובה," הוא התחיל. "מי שלח אותך למצוא אותי?"

מקס חייך חיוך צדדי, נראה שוב לדניאל כנער פוחז. "למרות שאתה יודע, אני אענה לך." הוא שתק לכמה רגעים, אולי כדי להוסיף למתח שאפף את דניאל בלאו הכי. "קלרה מור." הוא אמר, מרים את גבתו לשמע גניחתו של דניאל. "השם מוכר לך."

זו לא הייתה שאלה, אך דניאל הנהן לאות הסכמה. הוא סרק את שיערו באצבעותיו, מתנשם בכבדות. "אני מניח שאין סיכוי שאוכל לשכנע אותך לא למסור את מה שמצאת." הוא אמר.

מקס נענע בראשו בחיוך. "מצטער, הגברת משלמת לי הרבה כסף במשך יותר מידי זמן, אני אשמח להיפטר ממנה, גם אם זה יקח ממני הכנסה קבועה."

דניאל גנח שוב, עוצם את עיניו ונראה כי התחיל להזיע למרות השמש הקרירה של טורונטו. "אז… מה אני אמור לעשות עכשיו?" הוא אף פעם לא תכנן להיתפס.

מקס משך בכתפיו. "אני מודיע לגברת, אתה חוזר לניו יורק," הוא חייך בערמומיות. "איתי."

דניאל שוב הנהן בראשו. באמת הגיע הזמן שיחזור, שום דבר טוב לא קרה לו בזמן שהיה רחוק מהבית. הוא הוציא דף ועט מכיסו, כותב כמה מילים על פיסת הנייר ומעביר אותה למקס. "זו הכתובת והמספר הטלפון שלי." הוא הביט בפניו הספקניות של החוקר הצעיר. "הם אמיתיים, אני לא בורח. תגיד לקלרה שהיא צריכה לממן לי את הטיסה כי אין כסף בשביל זה."

מקס הנהן, משום מה מאמין לגבר הבלונדיני. הוא מחא כף בידיו, מרוצה מעבודתו. "למרות שאני סומך עליך, תמתין איתי כאן רגע בבקשה." הוא הוציא מכיסו את המכשיר הסלולרי המתקדם שלו, מקיש מספר מוכר. "שלום גבירתי." הוא אמר, לאחר כמה רגעים של שקט. "אני לא מאמין שדיברנו רק אתמול, ועכשיו אני מתקשר כדי שסוף סוף נסיים את הקשר בנינו."

דניאל הביט בבחור הצעיר צוחק, כנראה מדבר עם קלרה. מעניין איך היא נראית היום. מעניין אם היא בריאה, והאם הזדקנה הרבה. לא, קלרה מור לא מזדקנת, היא לעולם לא תהיה זקנה.

"כן, גבירתי, ניחשת נכון. מצאתי אותו, והוא כאן לידי." הוא האזין לעוד כמה רגעים ואז דחף את המכשיר הסלולרי לפניו של דניאל. "היא רוצה לדבר אתך."

דניאל הביט בהיסוס במכשיר המתקדם, מרים את ידו הרועדת ולוקח את הטלפון. "שלום קלרה." קולו נשמע צרוד.

"דניאל? זה באמת אתה?" הקול הנשי נשמע מעט רועד, ודניאל כמעט האמין שהיא בכתה. אבל הקלרה שדניאל הכיר מעולם לא הייתה מזילה דמעה. אולי היא הייתה בהלם כמוהו.

"כן, קלר," הוא השיב לה בשם החיבה שלה, קולו מתחזק. "זה אני."

נשמעה השתנקות קלה מהצד השני, וכמה רשרושים. "הלו? הלו? דניאל?!" נשמע קול אחר, נשי גם הוא, אבל צעיר וצווחני. "דניאל זאת מרי! זה אתה? הלו? דניאל?!"

דניאל כמעט צחק, דמעות עלו בעיניו. כבר קרוב לעשר שנים שלא שמע את קולה של אחותו הקטנה, אבל היה מזהה אותה בכל מצב. "כן מרי, זה אני. מה שלומך?"

"מה שלומי?!" היא צעקה. "בחור רשע שכמוך! כדאי מאוד שתזיז את התחת שלך לכאן כמה שיותר מהר, יש לך הרבה על מה לפצות אותי!"

דניאל צחק. "לקנות לך משהו מיוחד מקנדה?"

נשמעה צווחה קולנית. "קנדה?!" לפני שקלרה השתלטה שוב על השיחה.

"יש למר ג'ונסון את הכסף שצריך כדי ששניכם תחזרו על הטיסה הראשונה לכאן, אני רוצה לראות אותך פה עד 8 בבוקר – שעון ניו יורק." ובזה היא ניתקה.

לקח לדניאל כמה שניות להבין את הניתוק, הוא נענע בראשו והחזיר למקס את הסלולרי שלו. "לא השתנתה." הוא דבר לעצמו, והרים את ראשו לעבר הבחור הנמוך יותר. "היא אמרה שהיא רוצה שנעלה על הטיסה הראשונה, אז אני אארוז כמה בגדים במהירות ותדאג לכרטיסים, בסדר?"

מקס קמט את מצחו. "כמה בגדים? אני קיבלתי את הרושם שאתה אמור להישאר שם."

דניאל הנהן. "אני בטוח שזה הרושם שקלרה יצרה, אבל יש לי חיים כאן, אני צריך לחזור."

מקס נד בראשו. "טוב, זה כבר לא קשור אליי." הוא חייך. "אני רק אמור להביא אותך לשם, אז תתארגן. אני אודיע לך כשאדע את פרטי הטיסה."