אשמייק חלק 3~

לפניי עמדו 4 נערים גבוהים ממני בראש, מסתכלים עלי, ובוחנים אותי. היה מין שקט מעיק של החלפת מבטים, ואז הנער שהיה מאחור דיבר, "אז אתה חדש פה?"
הנער שהיה הכי קרוב אלי סקר אותי בעיניים בוחנות, "איך קוראים לך?" שאל.
"אה…" גמגמתי. לא חשבתי על זה…
"ואוו! יש לך קול של אישה! חה!" הנער היחיד שהיה נמוך ממני צחקק בהנאה.
"אני ממש מצטער," שלחתי לעברו את המבט שאני שומרת לקרציות מצויות.
הנמוך השתתק בגלל מבטי וסינן, "תרגיע, מה כבר אמרתי?"
נאנחתי בקול. לא מספיק יש לי את אבא שלי על הראש, עכשיו יש לי ילדים תינוקיים לטפל בהם? למה לא? רציתי לומר שאני רוצה לישון, ושעצביי מרוטים. אבל אחד מהשלושה כנראה ניחש את זה. "אתה נראה עייף אחי," הוא הושיט לי את ידו. "הי, אני בן."
חייכתי חיוך מאולץ והפטרתי, "אני מייק."
לחצתי את ידו לחיצה קצרה. הנמוך, שראה את ידיי, פתח שוב את פיו הגדול, "ידיים של אישה! חהההה!"
לא יכולתי להתאפק ונתתי לו טפיחה "קלה" על ראשו, עם ידיי הנשיות.
האחד שעמד מאחור החל לצחוק, "גם אם הוא באמת היה נקיבה, הוא היה גומר אותך בקלות, ג'ף."
כל החבורה פרצה בצחוק.
אידיוטים.
בזמן שהם נהנו להם אני חשבתי על מה אני הולכת לעשות. אם אבא שלי יגלה שאני מתחזה לבן במקום להפוך לנערת ימי הביניים כמו שתמיד רצה, הוא ירתח. חייכתי. בעצם, למה לא? אחרי הכל, אני לא רוצה להרשות לאבא שלי להרגיש כאילו ניצח במשחק הזה. אני יראה לו שיש לי בחירה חופשית, ושהוא לא יכול לשלוט במעשיי.
בן שבר את הדממה ששררה בחדר לכמה רגעים, "טוב אז… נראה אותך אחר כך. תעשה חיים. אם תצטרך אותנו אנחנו פה." הוא חייך.
לפתע פתאום באמת נוכחתי לדעת שאין לי שום מושג על בית הספר הזה. מיהרתי ועניתי לו שאני "זקוק" למידע על המקום. הגבוה השחיף חייך, "יאללה בוא נראה לו!"
כשיצאנו החוצה, התבוננתי על המקום. הם הסבירו לי שיש שני חלקים לפנימייה. אחד של הבנים והשני של הבנות; של הבנות הרבה יותר מבוקש, ויש יותר בנות בכללי. מסתבר שכנראה תפסו את כל המקומות בפנימייה של הבנות, אז תקעו אותי בחדר המזדמן היחיד. שכנראה היה איפה שאני עכשיו. כשהתקרבנו למערכת השעות של השכבה שלי, כמעט נחנקתי. המערכת של הבנות, שהייתה סמוכה למערכת הבנים, הייתה מזעזעת.
היא כללה שירה, בלט, נגינה, משפטים, כלכלת הבית, תפירה וסריגה ועוד מקצועות שאם אי פעם עשיתי אותם זה בגלל שהכריחו אותי. אני בטוחה שאבי היה מתמוגג מרשימת המקצועות הזאת, שהייתה כל מה שהוא דגל בו.
רשימת המערכת של הבנים הייתה הרבה יותר רגילה. הדבר היחיד שהיה קצת תקוע היה שיעור מוסר… כשהתקרבנו לבניין הלימודים של הבנים, חשתי מוזר. להמשיך עם זה עד הסוף? באמת להתחזות לבן? אולי אני עושה טעות בכך שאני משקרת להם?
אבל כשהובילו אותי לבניין הלימוד של הבנות, החוורתי כמו סיד; שמלות מלמלה מתנפנפות, ציפורניים ארוכות ותסרוקות מבחילות.
הצילו.
הבנים צחקקו להם על איזו בת מגוחכת שניסתה להוריד לכלוך בלתי נראה משמלתה הירקרקה. לא האשמתי אותם. "אה… איפה הכניסה לביתנים?" שאלתי.
הנמוך התמתח ופיהק, "לך לפי השלטים, זה שם," הוא הצביע על שביל שגבל למדשאה.
"תודה," נאנחתי. התחלתי ללכת לאט. מה אני עושה? אני תקועה במקום הזה, מתחזה לבן, ובורחת משמלות מלמלה. אם הם יגלו שאני בת, זה לא יגמר טוב…
התסכול שלי גדל אפילו יותר כשנזכרתי בלימודים. אני אהיה בכיתה שכולה בנים… אלא אם כן נרשמתי לכיתת בנות? אולי המזכירות מכירה אותי כבת?
אוף, למה הכנסתי את עצמי?! נשפתי בתסכול והמשכתי ללכת בשביל לפי השלטים. לפתע שמעתי קולות מוזיקה; תופים וגיטרות. עקבתי אחרי הנגינה. הצלילים התחזקו כשהתקרבתי אל הרחבה בין ביתני הבנים לחדר האוכל. מפני שהייתי רחוקה ומפני שכבר התחיל להחשיך, לא יכולתי לזהות בדיוק את תווי פניהם, רק ידעתי שאלו בנים.
הם התאמנו, כנראה, כלהקה. ואני חייבת לומר שהם די מוצלחים, למרות שאם היו מוסיפים עוד כלי נגינה זה היה מאוד עוזר ומוסיף. בהיתי בהם, מקשיבה למוזיקה, שניקתה את ראשי ממחשבות. כשהסולן החל לשיר, לקח לי זמן להבין שזה בנאדם שר. היה לו קול מדהים, קול שלא שמעתי ולא חשבתי שיש. התיישבתי ובהיתי בהם מהצללים, הקשבתי בעיניים עצומות למנגינה. פתאום הסולן הפסיק לשיר, פקחתי את עיניי וראיתי אותו מתבונן בשעונו ואחר כך אמר משהו. השניים האחרים הנהנו והחלו לקפל את הציוד.
נו טוב, לפחות שמעתי שיר אחד, גם זה משהו. קמתי במהירות, אני צריכה להספיק ללכת למזכירה כאן כדי לשכנע אותה שאנג'לה קרפורט לא קיימת, ושמייק הוא ילד סבבה ששיבצו אותו אצל הבנות, ושכדאי שיסדרו את זה מהר, אחרת הוא יהנה מעצמו. חייכתי, בעצם, איזה גבר אמיתי ינסה לקרוץ לעבר מדמואזל ברבי עם שיער מגדל אייפל?
שלחתי מבט אחרון לעבר המקום שהם היו, צוחקים ודוחפים אחד את השני, והלכתי משם. יש לי מסע שכנועים לנהל.

"טוב, תכירו…" המורה ניסה בפעם התשע מאות, לפחות, לדבר. אבל המענה היחיד שקיבל מהכיתה היה כדור פינג-פונג ישר לאף, ובמקום לצרוח עליהם הוא רק נאנח, "טוב מה זה משנה. לך שב ליד ההוא, קוראים לו לני." הוא הצביע על מישהו שעמד על השולחן ודיבר בקול.
"סבבה…" מלמלתי. יש לי הרגשה שבית הספר לבנים הוא בית ספר ממש, אבל ממש, שונה משל הבנות. נעמדתי מול הבריון ההוא, לני, ותקעתי בו מבט ממושך. "הי," אמרתי.
"הי?" לני שאל, בוחן אותי. "מי אתה?"
"מייק," חייכתי. לני חייך גם ונתן לי לשבת, "תלמיד חדש?"
"אהא, אבא שלי שלח אותי לפה." סיננתי, "חש את עצמו."
לני צחק, "אה, אז אבא שלך היה ממש נואש, מה? לשלוח ילד כזה עדין לבית ספר של מופרעים. אל תדאג, יהיה לך טוב פה כל עוד אתה עשוי מהחומר הנכון," הוא קרץ, ובהפתעה טפח לי על גבי. באינסטינקט קפצתי, מפחד שיחוש את הווסט, אבל זה לא היה נראה כאילו הוא הרגיש אותו.
"מה קרה? הגוף שלך יותר מדי שביר בשביל טפיחה גברית כמו שלי?" הוא זייף פרצוף מתנצל, "אוי, מסכן."
הבטתי לצד, בולעת את חיוכי. לני ניסה לתפוס את פרצופי, אבל לפני שהספיק לקלוט מה בחור שביר כמוני מתכנן לעשות, הוא היה שרוע על הרצפה וידיו כבולות מאחורי גבו. "מה קרה? קשה לך לעמוד נגד שבריריות?" צחקתי בזמן שהתפתל וניסה להעיף אותי, "אתה יודע, אחרי שמשהו שברירי נשבר, יש לו רסיסים," קמתי ממנו. "והם בדרך כלל קטנים וכואבים." חייכתי בניצחון כשהוא קם וייש את גבו. לני חייך, "טוב אחי, אני לא אפתח ת'פה שלי." הוא הרים את ידיו בכניעה מוגזמת.
חייכתי. אולי המקום הזה לא הולך להיות כזה גיהנום. לני חזר לכיסא שלו, ונראה כאילו הוא מתכונן לישון. "הי, לני, תגיד," שאלתי. "אם אתם יכולים לעשות מה שבא לכם, למה אתם לא נשארים בחדר שלכם? בית ספר זה כזה שיעמום…"
לני עיקם את פרצופו, "אם אני רוצה לצאת מהפנימיה הזאת, אני צריך לבלות לפחות ארבע שעות כל יום במקום המסריח הזה, אל תשאל אותי למה." הוא סידר השולחן ושם עליו את הראש, "אני לא יודע מה איתך, אבל אני אתמול לא ישנתי."
"לילה טוב." צחקתי. אבל אלו שעמדו מאחוריו לא היו מתחשבים כמוני…
"היייי תראו! לני הולך לישון!"
"הסתער…!"
קמתי ועברתי למקום אחר, היו שולחנות פנויים בשפע. הסתכלתי על מלחמת ספרי ביולוגיה של לני עם האחרים והתחלתי להרגיש עייפה, הטתי את ראשי על הקיר ועצמתי עיניים.
כשקמתי, הכיתה הייתה ריקה לגמרי. בשולחן ישבה מורה, רגל על רגל, מסתכלת בעיתון אופנה ויופי. כשהורידה את המגאזין כדי להתבונן עלי, די הבנתי שהטיפים שם לא ממש יעזרו לה ושגורלה די נחרץ. בנאדם, היא בטח בת שישים, מה עיתוני יופי בגיל הזה?
היא בהתה בי לרגע, ואז החזירה את העיניים לדפים, "שיעור היסטוריה…" היא מלמלה והפכה דף. נחרתי בבוז וקמתי מהכיסא, יצאתי מהכיתה בעודי מתמתחת. היה קריר בחוץ, המדשאות פתאום נראו לי נחמדות יותר מאתמול. המשכתי ללכת עד ששמעתי בכי. עצרתי ועקבתי אחרי הקול, נתקלתי בנערה בוכה שמלמלה, "לא… אתה לא יכול לעשות את זה…" היא עצרה כדי לקרוא כמה רגעים, ואז המשיכה, "אההההההההההה! למה?! כיפה אדומה הייתה כל כך חמודה!" היא הפנתה את פניה, שנהפכו רטובות, "אני לא מסוגלת לקרוא את זה."
חברה שלה הייתה לידה, מנגבת דמעה, "סיפור קשה באמת."
ניסיתי לזכור איך ממצמצים והלכתי משם. ריחמתי עליהן, ולא בגלל הספר. עצרתי שוב, קולות מוזיקה מוכרת נשמעו מתוך האולם המרכזי. ואין זמר עלי אדמות שיוכל לחקות את הקול הספציפי הזה. התקדמתי במהירות לעבר האולם ונכנסתי, הבמה הייתה ריקה, אבל החדר שליד הבמה היה מואר, כנראה חדר החזרות. הלכתי בהיסוס והתקרבתי, קולות המוזיקה נפסקו פתאום, דיבורים הדהדו בחלל האולם הריק. הקשבתי.
"סילחו לנו, אני וחברותיי רוצות את החדר פה."
קולות מחאה של בנים ענו להן והתפתחה מריבה. התקרבתי יותר עד שכמעט הייתי בפתח.
ראיתי את הפנים שלהם עכשיו, אחד מהם היה מהכיתה שלי אפילו. הם נראו מיואשים, "תראי, אנחנו פה כבר לפחות עשרים דקות, תפשנו לפנייך, מעניין ת'סבתא שלי עד כמה את מעוניינת להיות כאן. עכשיו תתחפפו מפה כבר."
הבת יישרה את גבה, "ראה עד כמה דיבורך דליל ופשוט, והתנהגותך משוועת רחמים. לא הולם לבית לימוד כמו שלנו להכיל בתוכו יצור כה מבחיל. אחזור על בקשתי, אני וחברותיי, מהמעמד הגבוה והנעלה יותר, בעלות זכויות יתר, ועל כן אנו מקבלות מה שאנו רוצות, ומהר."
הסולן עמד שם רגע, ואז נאנח בייאוש, "טוב."
אוף.
הסתובבתי כדי לחזור, כשפתאום נשמעו צווחות איומות, הן ניסו לשיר אופרה. התחלתי לרוץ לעבר היציאה, אוטמת את אוזניי. כשהייתי בחוץ כבר נשמתי לרווחה. הצליל הצורם ששיתק את אוזניי נחלש מעט בזמן התיישבתי, הבנים עדיין לא יצאו החוצה.
הקשבתי לאופרה המחרידה, מה גורם להן לחשוב שהן שרות? פתאום הצרחות נגמרו, ואז צווחה צורמנית ושקט, שוב צווחה מסוגננת ושוב שקט.
טוב, אם הן מנסות לחקות גיטרה חשמלית מקולקלת, שיעו שזה יורד להן מהפרק. אבל ההשערה שלי נמחקה כשראיתי אותן יוצאות בריצה, פניהן מבוהלות, "פראים! בני בליעל! פרחחים!"
מעליב ביותר.
הבנים יצאו משם צוחקים. "נראה לי שהגזמת קצת, ראלף."
הגדול מבניהם משך בכתפיו, "הי, זה שהיא מפחדת מנמלים לא בעיה שלי."
ההוא מהכיתה שלי שם לב אלי, "הי, אתה זה שחדש פה, לא?"
הנהנתי.
"כן, כמעט כל הכיתה מדברת על זה שיש לך פנים של בת," הוא בחן אותי בסקרנות, "אני דייב. סליחה ששכחתי את שמך, איך קוראים לך?"
"אנג'…מייק." אופס.
"אשמייק?" הוא נחרר בחיוך.
"מייק," חייכתי בחזרה. "הקשבתי לנגינה שלכם. אהבתי את זה מאוד."
דייב העיף את שיערו הקצר, "כן כן, אני יודע שהלהקה מצליחה. והכל בזכותי."
"פפפט." הסולן צחק, "דייב, אתה כל כך צנוע, שלא נדבר על ישר ואמין." הוא פנה אלי, "הי, אני כריס. נחמד לראות פרצוף חדש. והבריון הזה שעומד מאחורי הוא ראלף. לא מדבר הרבה. מתופף על."
"מאיפה אתה?" דייב שאל.
"אתם בטח לא מכירים," חייכתי. "כפר פרמיטיבי כזה."
"אהה…" כריס חשב לרגע, "אתה יודע לנגן?"
"לנגן על העצבים, כן." עניתי, "תאמינו לי, אני טוב בהרבה דברים, אבל מוזיקה זה הצד החלש שלי."
כריס טפח לי על הגב, "לא נורא. בא לך לשמוע אותנו מנגנים? אנחנו חוזרים לחדר ההוא."
הנהנתי. הלכתי איתם לחדר החזרות, ובנתיים, בזמן שראלף התארגן עם התופים, דייב הסביר לי על הלהקה. מסתבר שהוא יודע על ראלף כמעט הכל, אבל על כריס הוא לא יודע כלום. הוא הסביר לי, שאם אני רוצה לדעת על כריס, אצטרך לעשות זאת בכוחות עצמי, כי הוא לא נפתח.
אחרי שיחה כזאת, אי אפשר שלא לבהות בכריס. תווי פניו היו גבריים, אך משום מה היה אפשר להרגיש עדינות שנובעת ממנו. שיערו היה בהיר ועיניו אפורות, ומשהו בו גרם לי להרגיש לא נוח.
פריטה על הגיטרה קטעה את חוט מחשבותיי. נענעתי את ראשי, שטויות, למה שארגיש לא נוח? התמקמתי והקשבתי להם.
הם התאמנו על שיר חדש, ולכן היו צריכים לחזור על כמה קטעים שוב ושוב, אבל לא היה איכפת לי. מדי פעם הם הפסיקו ואז דיברו איתי, דייב התגלה כפטפטן לא קטן וכריס כתחמן אמיתי. ראלף היה שקט, ולפי התשובות שהוא ענה לדייב, הבנתי שהוא אוהב ציניות.
כשכמעט נגמר היום וכמעט שקיעה הם התחילו להתקפל.
"וואו מזממממן לא ניגנו כל כך הרבה." דייב התנשף.
"מייק מביא לנו מוטיבציה," כריס צחק, "אנחנו עוד נהיה מפורסמים אם נמשיך להתאמן ככה כל יום."
"חשבתי שאתה לא רוצה לפרסם את הלהקה," ראלף הפטיר מאי שם בין התופים.
"נכון," כריס אישר. "אמרתי עכשיו שאני רוצה?"
דייב ניגש אלי, "איפה אתה ישן?"
"אממ… ביתן 16." מלמלתי.
"אה, זה הביתן שאנחנו עוברים אליו בגלל מחצית." דייב התפלא.
"מחצית? לא היה הרגע החופש הגדול?"
"בית הספר המצחין שלנו תמיד עובד דפוק, אל תשאל. מתחילים לפני כולם בחצי שנה."
"הי תגיד תודה שאתה חוזר אל הבית וההורים." כריס ירה לעברו. "ולא נשאר בחדר כשהחבר היחיד שלך זה הלפטופ."
הם המשיכו להתווכח. קמתי, "טוב, אני חוזר לחדר."
"בי אחי." כריס נופף לי.
"אל תתחמק! אני נודע שאין לך מה לענות לי!" דייב שילב את ידיו.
צחקתי והסתובבתי.

אני אמשיך להקליד כשיהיה לי זמן!