סיפור ראשון שלי – הקדמה

שיעור היסטוריה הוא השיעור האהוב עליי ביותר.
נכנסים לכיתה, מוציאים ספר ומחברת, כותבים בקושי שלוש שורות והמורה מתחילה לדבר. בזמן שהיא מדברת אני אוהבת לצייר. לפעמים אני מציירת אנשים, לפעמים חפצים ולפעמים אפילו צמחים וחיות. זה תלוי מה מצב הרוח שלי, והשיעור הזה הוא הולך להיות מציון, אני בטוחה.
אני נכנסת לכיתה, המורה להיסטוריה עומדת במרכזה ומצביעה על מקומי, "שבי, מור, אני בדיוק רציתי לספר לכם משהו חשוב."
אני מתיישבת בחיוך. כל הכיתה כבר יודעת בדיוק מה היא הולכת להגיד, והבעת ההקלה שעל פרצופה רק מאשרת את זה. המורה נושמת עמוק ומתחילה לדבר על כל התקופה שעברנו יחד, ולבסוף מגיעה למשפט החשוב ביותר – "החלטתי ללכת לקורס מנהלות, כך שזה ככל הנראה השיעור האחרון שלנו. רציתי להציג לכם את המורה שהולכת להלחיף אותי, אבל משום מה היא מתעכבת. אז עם מישהו רוצה לשאול אותי משהו, הוא מוזמן עכשיו."
אחת התלמידות מצביעה והמורה פונה אלייה.
"נלי, אני אתגעגע אלייך מאוד." המורה אומרת בחיוך.
"גם אני אלייך," נלי אומרת בחנופה ושואלת אותה משהו שקשור להוראה שמעסיק אותה בחצי שעה הבאה.
אני פותחת את המחברת שלי ומוציאה עט, מתחילה לצייר משהו אבל לא מצליחה.
"מה קרה? איבדת את המוזה?" שרון, זאת שיושבת לידי שואלת בחטטנות.
"סוג של." אני מודה והיא מחייכת, פותחת את פיה להגיד משהו אבל קול גברי וסמכותי קוטע אותה.
"בוקר טוב כולם, אני אלון, המורה החדש שלכם להיסטוריה." כל התלמידים משתתקים ומסתובבים לעברו.
המורה המומה, "לזה לא ציפיתי. בן כמה אתה בכלל?" היא שאלה בחוצפה והוא גיחך.
"אני בן 27, את יכולה להיות אמא שלי." הוא אומר וכולם פורצים בצחוק. חוץ ממני, שבוהה בו בלי הכרה.